כמה טוב להתחיל את השבוע ב"שירת יחדיו", במיוחד כשהילדים הם השרים. אצלנו, המצב היה שונה לחלוטין. המילים הראשונות אחרי הצלצול הראשון היו: "מי לא הכין שיעורים בשבת?" דממה. המורה חזר על שאלתו והדממה חזרה על צלילי השקט. "השבת לא נועדה לשיעורי בית" הערתי בתדר נמוך, כזה שרק עטלפים מיוחדים מסוגלים לשמוע. "מי החצוף שדיבר?" כשהמורה הסתובב וראה במי המדובר אמר בשאט נפש: "כנראה שאצטרך שוב לראות את ההורים שלך!" ורידי פניו האדומים המנופחים ודופק לבו המוגזם, גרמו לי לחשוב שאולי, בכל זאת, כדאי לעבור קורס החייאה במד"א, על כל צרת-מורים שלא תבוא.
לעומת זאת, אני מכיר לפחות מוסד חינוכי אחד, שתלמידיו השתוקקו לחזור אליו ביום ראשון. כשנכנסו הילדים לחדר האוכל בשמונה בבוקר כבר חיכה להם המורה לזמרה, מאיר נוי. המורה האהוב והצנוע שגם הלחין עשרות שירים ללהקות צבאיות צמדים וסולנים, הצמיד את האקורדיון ו..."נתחיל במחרוזת הידועה: חולצה כחולה (קבוצה ב' עונה: חולצה כחולה) והיא עולה (קבוצה ב' עונה: והיא עולה), כולם: והיא עולה על כל העדיים...", "הצפון שלנו" (המנון ביה"ס), "אלה חמדה לבי", והמחרוזת נמשכת. כמה טוב ששבוע חדש ומבורך נפתח עם צליל שמח בלב. והעונג נמשך.
"ילדים, היום נלמד שיר חדש, שיר תודה ('שירו שיר תודה לברכת האדמה') הביטו במילים". כל הדפים שחולקו ונאגדו בסוף השנה לשירון הוצאו לאור בהוצאת "אם אין אני לי מי לי" כלומר בהדפסתו ובשכפולו של מאיר עצמו. מאיר (כך בפשטות התלמידים קראו לו, ללא תואר המורה או מר), בנוסף להיותו איש חינוך, אסף ותיעד בזמנו הפרטי ביוזמתו, ללא שום תמורה, את הזמר העברי והיידי. עבודתו חשובה ובסיסית, שכל מי שעוסק במחקר עכשווי בנושאים אלו, אינו יכול שלא להסתייע ב"אוסף מאיר נוי" המצוי במחלקת המוזיקה בספריה הלאומית. הדיוק שלו היה פנומנלי הן בתווים והן במילות השירים. כמו כן נרשם מהיכן נלקח השיר, היכן שמע אותו, ועל ידי מי בוצע. מכלול הכרטסות שערך איש אחד בכתב ידו, ללא עוזר או מזכירה, בתקופה בה אפילו לא חלמו על מחשב, מביאה למסקנה הכרחית: מאיר נוי היה תופעת טבע ייחודית שכנראה לא תחזור על עצמה.
"ונחזור למחרוזת, לשיר שלמדנו לא מזמן. מי יצילנו מרעב / מי יאכילנו לחם רב / מי יאכילנו לחם רב / ומי ישקנו כוס חלב / למי תודה למי ברכה / לעבודה ולמלאכה." כך, בדבקות חסידית כמעט, שרו הילדים. ספק אם ביאליק, כותב השיר, נטע אי פעם במו ידיו שתיל או זרע דגן (כמילות הבית השלישי). על כל פנים השיר שלו היה להיט במיוחד בשיעור חקלאות.
- טורים נוספים של אברהם זיגמן:
אצלנו השיעור בחקלאות היה שעה בשבוע. בדרך כלל בשעה האחרונה של היום. היינו יוצאים לגינת בית הספר עם מעדרים ביד ורון בלב, מייצבים את הדחליל שהרוח העיפה, מלקטים שתיים וחצי עגבניות (החצי הייתה עגבנייה לא בשלה), כמה צנוניות צעירות ובזאת יצאנו ידי חובת אהבת האדמה והמולדת. לעומת זאת "בבית חינוך צפון" הוקדש יום אחד במלואו, שמונה שעות תמימות, לעבודה. לתלמידים ניתנה האפשרות לבחור בחקלאות, כלומר לעבוד בגינת הירק בגבעת נפוליאון על יד הירקון, או בנגריה במתחם בית הספר, שם לימד המורה נח את סודות היצירה בעץ או בישולים במטבח וסידור חדר האוכל בהדרכת חיה התזונאית. ביום הזה הגיעה למיצויה סיסמת בית הספר "עבוד ולמד". "בית חינוך צפון" או כפי שנקרא בשמו המלא "בית חינוך צפון על שם א.ד. גורדון" הושתת על חזונו וערכיו של אהרון דוד המנהיג וההוגה המזוקן ששאב את השראתו מהמקורות היהודיים וגם מחלק מרעיונותיו של מזוקן אחר - הסופר הרוסי הטבעוני לב טולסטוי.
"החינוך הוא הדרך, המטרה, האדם" זו הייתה מהות "בית חינוך צפון". העקרונות שהודגשו היו אהבת הזולת, שוויון, פתיחות, אחווה ולכן לא הייתה מחיצה בין המורה לתלמיד, גם לא היו שם ציונים ודחיסת ידע כחומר אינפורמטיבי. הלימוד היה חוויתי. יכולת לחוש באהבה שרוחשים התלמידים למורים ולהד הלבבי החוזר מהמורים לילדים. היות ונטיית בית הספר הייתה לכיוון המחנה הרעיוני השמאלי, אך טבעי היה שבמוסד זה התחנכו ילדי העובדים או צאצאי הדוגלים בקומונה ובאינטרנציונל (על אף ש"הדוגלים" עצמם לא נמנעו ממנעמי הבורגנות בעיר הגדולה). אין זה מפתיע ש"בית חינוך צפון" השיק לשכונת פועלים א' ומיקומו ברחוב לסל (לסל – יהודי גרמני שיסד את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית). אבל היו גם יוצאים מהכלל. יהודה ב. לדוגמא, בן למשפחה מיוצאי תימן, נשלח ללמוד ב"בית חינוך צפון" מפני שהיה במרחק הליכה של כמה דקות מביתו ברחוב דיזנגוף, אבל הסיבה האמיתית הייתה ארוחת הצהריים המשביעה שסופקה לילדים. למשפחת ב' הייתה זו עזרה כלכלית עצומה, על אף שלא נחשבה כמזוהה ישירות, עם משמרי מורשתו של א.ד. גורדון.
"היפכו את הדף ואת השיר הבא כולנו מכירים, אני אנגן פתיחה בקצב לכת 'אנו נהיה הראשונים / כך אמרנו אח אל אח / אנו נהיה בין הבונים". איזו התמסרות של הילדים למורה ולהיפך. אפילו נעמי שמר הכניסה את מאיר לאחד משיריה, וכך כתבה: "ילדה ברבור גדלה / בבית חינוך צפון / חולצה כחולה והיא עולה / והיא עולה המון / שירים עם מאיר נוי / והאקורדיון / מן החווה חוזרת עם בצל וצנון / וציפורני חתול בצרור קטן".
הוא הקים תזמורת חליליות, תזמורת כינורות, ובכל מסיבה וחג בבית הספר ניגן בפסנתר או באקורדיון. וכשמאיר הכריז בשיעור לזמרה, בכיתה שיועדה לכך בקומה השלישית: "ועכשיו נעבור להאזנה" היה זה אות להתמקדות ביצירה קלאסית, שמיעתה ניתוחה והבנתה. למחנך מאיר נוי הייתה שיטה איך להאהוב את הזמר העברי ולחבב את הילדים זה על זה. הוא חילק את הכיתה לשתי קבוצות ומתוך האלתור שניגן באקורדיון הוצרכו הקבוצות לזהות באיזה שיר מדובר. הקבוצה שזיהתה נכונה זכתה. ליהודה ב. הייתה שמיעה מצוינת ובדרך כלל הקבוצה אליה השתייך זכתה במרבית התחרויות. כך היה יהודה, על אף שלא הגיע מבית פועלי, למבוקש ואהוד על כל ילדי הכיתה. באספת הורים אחת פגש מאיר נוי את החברה רבקה בדיחי (ואולי הוא קרא לה גברת בדיחי), אימו של יהודה, ושיבח את בנה על שמיעתו וכשרונו המוזיקלי. כמו כן יעץ לה שליהודה כדאי ללמוד לנגן על כלי: "לפי מבנה אצבעותיו רצוי שזו תהיה גיטרה, הוא יהיה גיטריסט מצוין" אמר וניבא! שנים יעברו עד שהנבואה תתקיים. כשיהודה יוותר על לימודיו וייצא לעבוד כדי לעזור לפרנסת הבית, וכשיחסוך מספיק כסף כדי לקנות כלי משומש אצל הסלוניקאי בדרום תל אביב, רק אז תתממש המלצתו של המורה מאיר נוי והגיטרה תהפוך לחלק בלתי נפרד מחייו של בדיחי. מורה אחר, יוסף פלטה, מבכירי הגיטריסטים בארץ, ינחיל ליהודה את יסודות הפריטה והאקורדים, והנער שתמיד התרוצצו מנגינות בראשו יתחיל לחבר שירים וללוות את עצמו וחברים במסיבות ובאירועים שונים.
מהרמטכ"ל התימני לשירים בטורקית
השיר הראשון ש"המציא" הייתה המנגינה אליה הוצמדו מאוחר יותר המילים: "הרמטכ"ל התימני" (הרמטכ"ל התימני / מי יהיה אם לא אני / חרבות ופלאפלים על שכם" - מילים: דוד ארליך לפי חזונו של בן גוריון, שרו והקליטו "צמד העמרנים"). כך חדר יהודה בדיחי ל"כת" המשוגעים לגיטרה, אלו שבעבור אקורד מורכב אחד, מוכנים היו להגיע לקצה השני של העיר וללמוד את האצבוע הנכון. אחד מאלו, מ"חולי הגיטרה" שניגן בתזמורת ההצגה "רביזור" (פזמונים: דובי זלצר וחיים חפר) ששחקנה הראשי היה יוסי בנאי, שכנע את יהודה להחליף אותו ואפילו השאיר אצלו את הכלי שלו (למתנה) כיוון שמיהר לרדת לחו"ל. עכשיו הפעילות המוזיקלית המקצועית של בדיחי קיבלה תאוצה; הוא ניגן עם חברים, שר בצמד (דני ויהודה), הקים שלישייה (פעמוני השחר) שאפילו הוקלטה על טייפ חצי מקצועי וחצי בעייתי אצל המפיק האגדי "אזולאי" (מאחורי מגדל השעון ביפו). אך מי שקידם אותו מבלי משים היה רפי אוחיון בונה הגיטרות (הידוע כמותג "רפאל"). רפי בנה לבדיחי גיטרה "רקווינטו" המכוונת בשניים וחצי טונים גבוה יותר מגיטרה רגילה. זה היה לאחר שלארץ הגיעו תקליטי ה"לוס פנצ'וס" שהיו הראשונים שצרפו את צלילי הגיטרה הקטנה. הצליל ההרמוני המלא של שתי הגיטרות - הקטנה והגדולה - הטריף את אוזנם של אוהבי המוזיקה הספרדית, וכל "לוס" שהעריך את עצמו נתן מקום של כבוד לכלי הקטן שניגנו עליו סולו ואקורדים. אגב, בארץ, הושפעו מהלהקות הדרום-אמריקניות, "הפרברים" שהופיעו עם גיטרה רגילה ושתי רקווינטו (כשהיו שלישייה).
סוכן המכירות של "רפאל" יידע את הצמד אריה פיין ואיווט דרו (הוריו של הבסיסט הידוע יוסי פיין) על אודות גיטריסט צעיר ממוצא תימני המנגן בגיטרה קטנה. אריה שחשב שלשילוב הזה יהיה צליל ייחודי (והוא לא טעה) צירף את יהודה בדיחי וכך הוקמה בלי שום קשר לנילס הולגרסן "שלישיית אווזי הבר" – עוף מוזר בשנות השישים של המאה הקודמת בבידור הישראלי. איווט, בת זוגו של אריה, הייתה זמרת בעלת קול בלתי רגיל עם גרוב שלא נשמע כמותו בארץ. היא הייתה אפרו-צרפתית מהאי מרטיניק בים הקריבי. אריה היה בעברו מתאגרף שגם הפיק מופעי אגרוף ועשה הסבה למוסיקה, ובדיחי שבינתיים מצא מחליף והתפטר מ"רביזור" הביא לשלישייה את הצבע התימני-מזרחי. האטרקציה הייתה כמובן איווט דרו, נוכריה שחורה ששרה בעברית, יוונית, טורקית, צרפתית, אנגלית, תופעה שעדיין לא ראו אז בארץ. השלישייה הופיעה והייתה מבוקשת במועדוני לילה ובבתי מלון יוקרתיים באירופה (בעיקר בטורקיה ובצרפת). לאחת החזרות בביתם של הזוג פיין ברחוב מלצ'ט הגיע בני אמדורסקי, שהתרשם מהצירוף המיוחד הזה והפיק ב"הד ארצי" את תקליטם הראשון והאחרון. התקליט כמעט ולא הושמע ב"קול ישראל" ולמרות זאת או אף על פי כן הם צברו פופולריות דווקא בחו"ל. המסעות הממושכים בחוץ לארץ, גודש ההופעות, הדשדוש והשעמום ברווחי הזמן שבין "טוּר לטוּר" והגעגועים הביתה הביאו את יהודה בדיחי לוותר, לפחות באופן זמני, על המשך הקריירה הזמרתית, להיפרד מהזוג שנשאר בצרפת ולחזור היישר לדיזינגוף לפלאפל.
קיץ 1973, רחוב דיזנגוף בתל אביב, האופוריה בהשתוללותה. יושבי בתי הקפה גולשים עם השולחנות החוצה לכיוון הרחוב. עם קפה וקרואסון אפשר לשבת שעות על המדרכה ולצפות על היפים והיפות. גלידה אמריקאית, מילק-שייק ופופקורן, בירה מרירה והמבורגר עם צ'יפס. אווירה של שפע. הכל מותר והכל אפשרי. באמצע הרחוב, במקום הכי אסטרטגי בגדה השמאלית של דיזינגוף (אם כיוון ההליכה הוא צפונה) על יד "כסית" ממוקם המבנה הקטן. הפלאפל של משפחת בדיחי.
"מי אמר אני ולא קיבל? חצי מנה בשלושים אגורות, מנה בחצי לירה, חמוצים חינם, טחינה כמה שרוצים". את הפיתה הניח בדיחי על גבי בלטה גדולה שמקומה הטבעי ברצפה, אך בדוכן הקטן היא שולבה יפה בין הכלים על שולחן הנירוסטה, ובאבחה אחת של סכין יפנית נחתכה הפיתה לשני חצאים מדויקים (היפנים תמיד נודעו בחיתוכים המדויקים שלהם). התוך של כל חצי נמשח בסחוג חריף בכף קעורה שהושטחה והוכשרה לתפקידים מיוחדים. במלקחיים ארוכים ריפד יהודה את הפנים בפיסות עגבניות, בעיגולי מלפפונים, וברצועות דקות כשיער של כרוב כבוש, ומעליהם החלום שבכתר... כדורי חומוס מטוגנים, חומים-זהובים, רכים, מתובלנים, נוטפי טחינה לבנה סמיכה ששמעם וריחם יצא למרחקים. איך קרה שהמוזיקאי בדיחי הפך לפלאפליסט מקצוען אמיתי?
בשנות ה-50 היה אברהם, אביו של יהודה, ירקן. הקימה באמצע הלילה כדי להביא ירקות ופירות טריים מהשוק הסיטונאי וסחיבות הארגזים שחקו את בעל הבסטה החרוץ. ההחלטה לא הייתה קלה, אך לבסוף, לאחר אין ספור התלבטויות, הוא החליט לעשות הסבה לפלאפל. היה זה אחד מהדוכנים הבודדים בצפונה של העיר. לאט לאט צבר אברהם ניסיון וקליינטורה, אך כאשר העסק האלטרנטיבי, המצליח, נעשה גם הוא כבד עליו, החליט להעביר לידיו של בנו הקטן יהודה (שחזר לא מכבר מחו"ל) את סוד שריית גרגירי החומוס, ריסוקם, טיגונם, הפיכתם לכדורים, בעוד הוא עצמו היה מקצץ את הירקות לסלט, בודק שהכל בסדר, מניח מגבת על כתפו השמאלית והולך לשבת בגורדון על חוף הים.
מי הגיע לפלאפל של בדיחי? מי לא. כל מי שעבר בדיזנגוף ושהריח המסתלסל מקערת השמן המטוגן גירה אותו. הי! אתה רואה את הגבוה ההוא עם כובע המצחייה ומשקפי שמש? זה אריק איינשטיין בכבודו ובעצמו מדבר עם יהודה, נשאר לו רבע מנה ביד וחריף בפה. ויוסי בנאי? יוסי מסתפק בשבעה כדורי פלאפל בשקית פלסטיק שקופה ומעליהם סחוג תימני, אומר שזה תמיד מזכיר לו את עזורה ממחנה יהודה. והחבר'ה מלהקת הנח"ל, אלה תמיד בכוננות, מגיעים לדוכן לוקחים בחיפזון כמה מנות ורצים לרכב, שניה לפני שהנהג שלהם מתמזג בתנועה הזורמת. "נשלם אחר כך" מבטיחים ונעלמים.
באחד מימי קיץ 73, אותו הקיץ שאיש לא שיער שבשוליו מתערבלות רוחות רעות, עצר בדוכן חבר ותיק שכבר הספיק לכתוב עם בדיחי כמה וכמה להיטים. תוך כדי שהתכבד בשתיית "ברד" קר הציע החבר לשלוח שיר משותף לתחרות הפסטיבל בסגנון עדות המזרח. יהודה הסכים מיד ואורי ברזילי הוציא מתיקו את השיר "אגדת שלום שבזי". הלחנת השיר הייתה מהירה אך התחושה הייתה שחסר בו משהו. יהודה אפילו לא ידע להסביר לעצמו מה חסר ולכן ג'יברש בסוף כל בית. אורי, הפך את קשקושי המילים לפזמון: "בין הערביים / על הר הבית / בא לתפילה / לירושלים." והשיר התקבל. איזה עונג, איזה אושר. כמו שלווה שיורדת על מי שהצליח לגמור את המרתון ועכשיו הוא נח ולוגם באיטיות לגימות קטנות של מים קרירים ממצה כל לגימה ולגימה.
"אגדת שלום שבזי" הוצע על ידי מארגני הפסטיבל לירדנה ארזי וכשסירבה ניסו לעניין בו זמרת צעירה בוגרת להקת גולני בת למשפחה תימנית. לקראת ההיכרות עם יהודה הכינה הזמרת שרה בדישי מצגת קצרה של יכולתה וגם בית ופזמון מהשיר. יהודה שמע את קולה ויצא נפעם מהפגישה. זו הייתה הרגשה של "מצאתי", בדיוק כמו ההרגשה כששמע לראשונה את איווט דרו הזמרת המצוינת מהאיים הקריביים. כולם נדבקו מההתלהבות של יהודה והיו בטוחים שהצירוף בדיחי את בדישי הם מתכונת לפרס המיוחל. אך לא. התחרות נערכה בחנוכה, מצב הרוח עדיין הושפע ממלחמת יום כיפור, והשיר השמח לא צלח.
נכון ש"אגדת שלום שבזי" לא התנחל באחד המקומות הראשונים, אולם הושמע רבות וצעד במצעד עד שצעד לטורקיה. כיצד הגיע השיר לטורקיה? תעלומה. אמנם ידוע שהרב שבזי היה נישא על כנפי השכינה ומגיע לירושלים בכל ערב שבת, אך מה לרב הקדוש ולמדינה מוסלמית באסיה הקטנה? ספק אם נדע את התשובה. מה כן ידוע? שהזמר הפופולרי טאראקאן אימץ את השיר בחום רב עד שהשיר נמס בתוך גרונו וכשיצא ממנו החליט שבעצם השיר הוא יצירה שלו. העניין נודע ליהודה בדיחי ובעזרת סיוע משפטי של מדינה שלישית אחרי הכחשות, דיונים, ויכוחים והסכמות הושבו הזכויות להורה האמיתי של השיר. תמיהתו של יהודה גברה כאשר קבלת התמלוגים שהגיעו מעבר לים היו גבוהים לאין שיעור מכל הכנסותיו מאקו"ם.
האם זה אומר שמלחין ישראלי שחיבר עשרות שירים יפים שחלקם כבר הפכו להיות עממיים, כמעט ואינו משודר ברדיו? האם זו הטכנולוגיה המתקדמת בה כל אחד יוצר לעצמו את הפלייליסט, או הצורך במרפקים במקומות הנכונים, או שמא ישן מפני חדש תוציאו? ואולי האהדה הרבה לה זוכה השיר עד שהפך גם לפרסומת בטורקיה הוא נס נוסף של הרב הצדיק רבי שלום שבזי ?
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, ואספן ומשמר של הקלטות נדירות. הוא הלך לעולמו בסוף חודש ינואר. זהו הטור האחרון שכתב במסגרת המדור "עוד חוזר הניגון" ב-ynet.
