תחושה מסוימת של חמיצות ליוותה את סיבוב האיחוד הראשון של הפיקסיז ב-2004. אומנם הכרטיסים להופעות אזלו בתוך דקות, המעריצים היו בטירוף וגם הלהקה הוכיחה על הבמה שהיא לא שכחה דבר בזמן שחלף מאז שהתפרקה ב-1993. אלא שמאחורי הקלעים, כפי שתועד בסרט הדוקומנטרי המצוין loudQUIETloud, כל משקעי העבר בין חברי הלהקה עלו וצפו. את החיכוכים והמתחים שהובילו לפירוק הלהקה, הם לא באמת הצליחו להשאיר מאחוריהם.
פיקסיז בהופעה - Gouge Away
(צילום: אליסף דעואל)
לשמו של אותו סיבוב Pixies Sell-Out הייתה משמעות כפולה - גם אזכור לאולמות המפוצצים עד אפס מקום ולטירוף סביב רכישת הכרטיסים, אך גם לכך שסיבת האיחוד האמיתית היא ובכן, כסף. ואכן, נדמה כי הרביעייה הזו הייתה מעדיפה שלא לשהות לרגע אחד נוסף באותו החדר, אלמלא זה היה משלם להם את החשבונות. הם מגיעים להופעות כדי להחתים כרטיס והם אפילו לא מסתירים זאת. "אנחנו מתעניינים בכל דבר שיכול לשלם לנו משכורת הגונה", אמר בלאק פרנסיס בריאיון ב-2010, "אמנות עשינו לפני 20 שנה, עכשיו זה הזמן לדבר על כסף".
חמש שנים אחרי האיחוד הראשון, כשהזדמן לי לצפות בהם בהופעה באמסטרדם לציון 20 שנה לאלבום המופת Doolittle, נראה היה ששום דבר לא נפתר ביחסים ביניהם בזמן שחלף. שנים לפני הקורונה, חברי הפיקסיז כבר הקפידו על ריחוק חברתי, נמנעו מהחלפת מבטים והתרכזו אך ורק בנגינה ובשירת הלהיטים ההמנוניים שהפכו אותם לאחת מהלהקות החשובות והמשפיעות בתולדות הרוק.
גם בהופעה אתמול (ב') באקספו, האווירה הסטרילית הזו נשמרה. אחרי הופעת חימום ארוכה ומוצלחת של ג'רי קנטרל, הגיטריסט של ענקית הגראנג' Alice in Chains, שפינק את הקהל בלא מעט להיטים של להקת האם, עלו לבמה ארבעת חברי הפיקסיז. כל אחד מהרביעייה, הסולן בלאק פרנסיס, הגיטריסט ג'ואי סנטיאגו, המתופף דייויד לוברינג והבסיסטית פז לנצ'רנטין שתפסה את מקומה של קים דיל האגדית שנפרדה מהלהקה ב-2013, הקפיד להישאר בשטח שלו ולבצע את תפקידו. למעט רגעים ספורים וקצרים מאוד, הם כמעט ולא נעו במרחב או רחמנא ליצלן התקרבו אחד לשני. אפילו כשפרנסיס וסנטיאגו קצת הפרו את כללי הריחוק בסולו של Winterlong, הם נמנעו מפוזיציית ההופעות המפורסמת של גיטריסט מול גיטריסט וניסרו את הגיטרה כשכל אחד מהם הביט לכיוון אחר.
אין שום דבר גרנדיוזי בהופעה של הפיקסיז כיום. אין וידאו ארט, התופים לא ממותגים, התפאורה מסתכמת באורות צבעוניים פשוטים ולעיתים גם קצת עשן. מדהים שזה ה-Setup להופעה של אחת מלהקות הרוק החשובות בהיסטוריה, להקה שקורט קוביין הודה שניסה לחקות אותה כשיצר את Smells like teen spirit. עוד דבר שאין בהופעה של הפיקסיז הוא אינטראקציה עם הקהל. נאדה. במשך הופעה שלמה, לא הסולן ולא אף אחד מיתר חברי הלהקה החליף ולו מילה בודדת עם אלפי המעריצים שהריעו להם. אפילו תקלה קצרה בגיטרה של פרנסיס, סיטואציה שלרוב מוציאה מסולנים אלתור משעשע, לא הצליחה לשבור את השתיקה.
פיקסיז בהופעה - Wave of Mutilation
(צילום: אליסף דעואל)
המזל הגדול הוא שהפיקסיז לא באמת זקוקים לאפקטים מיוחדים, פטפוט כריזמטי עם הקהל או לתשוקה אמנותית בוערת כדי לספק את הסחורה שלהם - שורה ארוכה של המנונים סוחפים ומהודקים שנכנסו לפנתיאון של הרוק. למרות שמאז האיחוד הם הוציאו כבר שלושה אלבומים חדשים, ההופעה נשענה ברובה על החומרים הישנים והמוכרים. בדיוק כמו שהפיקסיז כאן בשביל הכסף, הם יודעים טוב מאוד בשביל מה הקהל שילם את הכסף שלו.
צריך להגיד, העסק הזה עובד. האפקט של אלפי מעריצים בחלל דחוס ששרים יחד עמם בסגידה ובקולי קולות להיטים נצחיים כמו Here comes your man, Wave of Mutiltation ,Hey, Gouge away, Debsas וכמובן-כמובן Where is my mind, רק הוא לבדו העניק אווירת בית מקדש שבו קהל המאמינים סוגד לאליליו המוזיקאים. זו אותה אווירה שרק בשבילה אנחנו מוכנים לשלם מאות שקלים כדי להידחס ולהזיע בהופעה חיה במקום לשמוע את האלבום בחינם במזגן בבית.
גם אם הם לא מזילים דם, יזע ודמעות על הבמה, הפיקסיז היו ונותרו חבורה של מוזיקאים אדירים עם יכולות טכניות מרשימות. ג'ואי סנטיאגו ממשיך לעשות כשפים על הגיטרה, פז לנצ'רנטין הצליחה להשתחל אל הנעליים הגדולות בעולם של קים דיל, מילאה את תפקיד הבסיסטית בהצלחה ואפילו זינקה באומץ אל גוב האריות כשביצעה את השירה ב-Gigantic, השיר שכה מזוהה עם דיל ושאף גרון בקהל לא היה מסוגל להישאר אדיש כלפיו. התיאום המוזיקלי המוצלח בינה לבין לובגרין שהלם באינטנסיביות במערכת התופים לכל אורך הערב העניק לשירים את הקצב הסוחף והמהיר שכל כך מאפיין את הלהקה. בגזרת השירה, בגיל 57 הסולן בלאק פרנסיס עדיין נע בווירטואוזיות על המנעד שבין צווחות מלחיצות עמוסות בתחושת בהילות לשירה מלודית רגישה יותר.
אחרי שעה וחצי בערך של מוזיקה כמעט ללא הפסקה עם כל הלהיטים המתבקשים, הפיקסיז חתמו את ההופעה ב-Debaser המופלא. הקהל הריע וציפה להדרן, אבל הוא לא הגיע. המשמרת של הפיקסיז בעבודה הגיעה לסיומה – וכנראה שלא משלמים להם על שעות נוספות. הם נופפו לקהל לשלום, קדו קידה קצרה, כל אחד בתורו, ואז לרגע נדיר אחד ואף מפתיע הם נעמדו בשורה, התחבקו זה עם זה, קדו קידה אחת ארוכה ואחרונה ונפרדו סופית. בלי לומר מילה.
