בניה ברבי הצליח לשמור את הטראומות מהעבר עמוק בפנים, עד שהעולם נסגר בקורונה. דווקא באחת מתקופות השיא שלו כאמן וכיוצר, עם להיטי ענק ברדיו, הוא החל להתמודד עם השדים שבפנים. "זה היה באחד הסגרים הראשונים", הוא נזכר. "אין הופעות, הכול נאטם בבת אחת. החששות ממה שיהיה מתחילים להיכנס לי לראש. לילה אחד אני לא מצליח להירדם ובכל פעם שאני עוצם את העיניים, זה מרגיש לי שאני עומד למות, לא מצליח לשלוט בנשימה שלי והראש בסחרחורת. אם אני לא במצב מאוזן, אין אותי".
התקף חרדה קלאסי.
"כן, אבל בזמן אמת אתה בכלל לא מבין מה קורה ולא משייך את זה לשום דבר פרט להרגשה האיומה שלך. שיר ואני כבר גרנו ביחד. אני מנסה להעיר אותה, לומר שאני לא מרגיש טוב. היא נותנת חיבוק ונוגעת בי, אבל אז אני מסביר שאי־אפשר לגעת בי. זוכר את עצמי מסתובב במושב, בחוץ, סהרורי, ארבע לפנות בוקר, הבזקי אור לתוך המשקפיים. שיר נשארה בבית, כי הרגשתי שלא הייתי צריך אף אחד לידי. אני עושה טיול, נושם את זה, חוזר הביתה, מצליח להירדם. יום אחרי אני פוגש את דורון מדלי במסעדת צמח בירושלים. ואני אומר לו, דורון, אני יודע שאתה מבין בזה, מה יש לי?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רגע, אבל שיר, היום אשתך, הייתה אז סטודנטית לרפואה. היא לא אמורה להיות הכתובת הראשונה שלך בנושא?
"אולי פחדתי מביקורת? זה גם להישבר בבית, וגם ככה אין לי עבודה, לא מופיעים, קורונה, הרגשתי שכל הגבריות של נעלמת. אז מה, אני אגיד לה שעכשיו גם שיש לי חרדות? יותר מדי, לתחושתי. אז דיברתי עם דורון. אמרתי לו שאני חושב שהיה לי התקף חרדה, הוא הביא לי חיבוק ענק ונתן לי עשר משימות שאני עושה עד היום. למשל, ללכת עשר דקות ביום יחף על אדמה, ככה אתה מתחבר לשורשים. ללכת לטיפול, לראות נופים, להריח פרחים. את המשימות שקשורות בטבע אני עושה כל יום. גם לכתוב כל בוקר אינטואיטיבית, זרם תודעה, גם וואטסו, טיפול במים".
ועזר?
"בטח. אני היום מאושר, חד־משמעית. אני מטופל בצורה הכי טובה שאני יכול ומוקף באנשים מדהימים. ויש לי אהבה וזוגיות וילד. ומאז היו עוד כמה התקפי חרדה אבל ידעתי לקרוא להם בשם וללכת לטיפולים כמו הוואטסו, ולהתקשר לחבר קרוב כשזה קורה, ולומר לו פשוט: אני חווה עכשיו התקף. ומישהו מגיע ומביא לי חיבוק, ואז הכול נרגע. האחרון היה באחד הסגרים הדי אחרונים של הקורונה ומאז נעלם, ברוך השם".
פחד קהל יש?
"התרגשות מאוד גדולה לפני כל מופע. יש לי משפט שאני תמיד אומר לנגנים לפני: 'תגידו, למה לא הלכתי לראיית חשבון? כנראה אין בזה פרפרים בבוקר, רגוע'. אבל היום אני מתעל את ההתרגשות לאנרגיות על הבמה, וראיתי הרצאה בטד שממנה למדתי על פגיעות וכמה היא דווקא חשובה על הבמה. תחשוב שמישהו עולה לקהל ואומר, 'חברים, אני רועד ומתרגש ויש לי פחד במה ובא לי לרדת מפה'. נכון שהקהל יאהב את הזמר הזה? אז אל תחביא".
הקריירה של ברבי המשיכה לנסוק גם בתוך הקורונה, הרדיו חיבק, ההצעות להופעות שאחרי כבר החלו להיערם. אבל אז החרדה הציפה אותו שוב, והפעם הוא חילץ מתוכו את הטראומה שהספיק להדחיק מימי השירות הצבאי, זו שכמעט עלתה לו בחייו. "זה היה סוף קורס קצינים במשטרה צבאית. תפסנו קו במחסום ליד חווארה. אני מדבר עם גולנצ'יק שתופס איתי קו ופתאום אני רואה סכין מול הפנים שלי, כשמחבל מחזיק אותה קרוב. אני קופא, לגמרי בשוק. הקצין שאיתי מהמשטרה הצבאית, נתי נזרי, מוציא את הקת מהר ודוחף את המחבל. הבחור הולך אחורה, מרים ידיים, צועקים קוד במחסום ואיש לא עובר עד שיפתחו מחדש. מגיעים אנשי שב"כ, לוקחים את המחבל. מתחילים לתשאל אותי, אני עונה די בקור רוח ומרגיש כאילו לא קרה כלום, המשכנו רגיל, חזרנו לפלוגה".
לא עבר לך בראש שבעצם החיים שלך ניצלו?
"לא יודע, הכול קרה נורא מהר. עשר שניות של תקרית, תחקור, חזרה לשגרה. המשכתי לשרת כרגיל והיו לא מעט תקריות בהמשך, פיגועים במחסומים. שמע, חברים שלי נהרגו בשועפאט ממש לא מזמן, היינו באירועים של פיגועים ושל יריות במחסומים. זוכר שפעם כדורים שרקו מעליי בקלנדיה, הייתה עוד תקרית עם יריות ממש במחסום. היינו שם שלוש שנים ואת השנה האחרונה של הקבע העברתי כמפקד צוות של קורס קצינים. אתה לוחם, לא עסוק בלבכות על מה שהיה עם המחבל ההוא. ניצחנו אותו? גמר מקופל? הכול בסדר. ממשיכים הלאה. אתה מפקד, איך תראה חולשה".
"זה היה סוף קורס קצינים במשטרה צבאית. תפסנו קו במחסום ליד חווארה. אני מדבר עם גולנצ'יק שתופס איתי קו ופתאום אני רואה סכין מול הפנים שלי, כשמחבל מחזיק אותה קרוב. אני קופא, לגמרי בשוק. הקצין שאיתי מוציא את הקת מהר ודוחף את המחבל"
אבל גם השד מהמחסום התעורר בסוף. "אני בבית במושב, שיר יצאה מהבית. אני נשאר עם יונתן שרייבר, שותף שלי למוזיקה ואחד החברים הטובים. הוא עובר מאחוריי כשאני שוטף כלים, את אחת הסכינים, ופתאום אני מקבל איזה רעד בגוף, ממש זץ. אני עם הגב אליו, משוכנע שהוא הולך לתקוף אותי עוד שנייה. אבל אני לא מספר לו מה עובר לי בגוף ובראש אלא רק אומר, 'מה היה פה עכשיו?!?' וממשיך לשטוף את הכלים. כמה דקות אחרי יונתן חוזר מאחורי גבי, ושוב עובר בי הרעד הזה. הפעם אני משתף אותו שקורה לי משהו, שאני מרגיש שהוא הולך לתקוף אותי, למרות שאני זה שהחזקתי את הסכין. אנחנו מדברים על זה ואז קולט שיוצאת ממני הטראומה".
כלומר?
"אני פתאום נזכר ברגע ההוא ומספר ליונתן על מה שקרה במחסום. עד אז לא חשבתי על הסיפור הזה בכלל. זו הייתה הפעם ראשונה שסיפרתי. ואז הוא הסביר לי קצת על הדחקה. ואז הלכתי לדבר על זה עם מטפלים. הבנתי שהדחקתי את זה כל השנים והתחלתי ללמוד איך משחררים את זה. נוצר בי כעס על התקופה, גם על זה שלא דיברו איתי על מה שהיה, קצת כעס על הצבא. היה לי מעין משב רוח לא נעים בפנים. הבנתי שמאוד חשוב לטפל בזה וכחלק מהעניין למשל נכנסתי לאגרוף, מקום לשחרר את הכעס".
כדורים?
"מעולם לא וגם לא אקח. אני מכיר מקרוב שני מקרים של מחלת נפש, בין החברים ובמשפחה, וזה פשוט גרם לי לפחד מכדורים כאלה, מהתמכרות, כי אחרת מאוד קשה לצאת מזה. אז חיפשתי דברים אחרים. מדיטציה, NLP, טיפולי מיינדפולנס".
איפה עוד הרגשת שאתה יכול לאבד את זה באופן כזה מלחיץ?
"יש לי פחד גבהים ופחד ממים. אם חושבים על זה בדיעבד, היה לי מעין התקף חרדה במהלך צלילה בתאילנד לפני משהו כמו 11 שנה, רק שאז לא ידעתי לייחס את זה במדויק. קפצנו מסירה במהלך קורס, נפלתי עם הראש אחורה, קיבלתי מכה. המדריכה הסינית לא קלטה את זה, והתחלתי לטבוע. הצלתי את עצמי ממש בכוחות אחרונים. עליתי לסירה שוב - ולא נכנסתי למים בכלל במהלך חמש שנים. עד שעשיתי טיפול באילת עם מדריך פרטי וחבר טוב וניצחתי גם את זה".
היום בניה ברבי כבר מרחף גבוה מעל המים. בגיל 33, הוא אחד הכוכבים המעניינים והמיוחדים ביקום המוזיקה הישראלית. פתיחת ההופעות מחדש בקורונה הבהירה עד כמה הוא חזק במבחן הקהל גם מעבר ללהיטים ששולטים בפלייליסט בשנים האחרונות, לרבות בגלגלצ, שבמקרה של ברבי זיהתה את גודל הכישרון, ביצירה, בהגשה, וקלעה כמעט מההתחלה. הלו"ז שלו לשנה הקרובה עמוס במיוחד, הוא נחשב אמן חוצה קהלים, מבוקש מאוד להופעות בחברות, בוועדי עובדים, בעיריות ואהוב במיוחד בקרב חיילי צה"ל. על הפרק אלבום חדש שחלקו הראשון ייצא ב־4.4, ושתי הופעות בקיסריה: ב־29.5 וב־30.5. האחרונה כבר סולד־אאוט. בין לבין הוא הספיק לקבל משבצת יוקרתית מאוד בטקס המשואות 2019 זכה בפרס אקו"ם לתגלית השנה והופיע בשנה שעברה גם במשכן הנשיא ביום העצמאות.
אבל זה הלך לברבי קשה מאוד, על בסיס יותר מדי רגעים מייאשים. הלימודים בבית הספר רימון אמנם הובילו לאלבום הבכורה שהוציא ב־2015, 'חלקים מהניגון', אבל הוא לא שרט את המוזיקה הישראלית כפי שקיווה. "עוד ברימון תפסתי גיטריסט מוכשר מבית הספר והתחלנו להופיע. בלי אלבום ובלי כלום. הייתי נוסע לפרדס חנה ומקבל כוס בירה, זו התמורה להופעה. בהמשך היינו הולכים ליד תיאטרון החאן ירושלים, מופיעים בחוץ. אני עם סקסופון וכובע למטבעות, הוא עם גיטרה. אנשים היו יוצאים מההצגה, שותים קפה ורואים אותנו. אחרי חצי שעה מעבירים כובע, יוצאים עם 200 שקל, חוזרים הביתה מאושרים. בפאב בפרדס חנה הופענו תמורת המבורגר".
די מקורי.
"והוא אפילו לא היה טעים. ככה עברנו בכל הארץ. הופעה בבית אבי חי ב־300 שקל נגיד. הייתה לי הופעה במקום שנקרא קפה כליל בצפון, אוכל טבעוני. נותנים לך בתמורה לינה באחד הבתים שליד, אין חשמל, רק אנרגיה סולרית. בדיוק אז יצא האלבום הראשון שלי. נדמה לי שהגיעו חמישה חברים שלמדו בכרמיאל במכללה, עוד הורים של אחד הנגנים והעובדים. משהו כמו עשרה אנשים, ואנחנו להקה של שישה. אחרי ההופעה עמדתי בחוץ למכור את האלבום. באותו ערב עשינו איזה אלף שקל, ההכנסה הכי גדולה שלי מהופעות עד אז".
מה הכישלון שהכי צרב לך?
"הייתה הופעה בבית היוצר בנמל תל־אביב אחרי האלבום הראשון. עשינו סיום סיבוב, עשרה נגנים על הבמה. קרעתי את התחת להביא מאה איש לקנות כרטיסים. שלחתי הודעות בפייסבוק לאנשים שאולי חשבתי שראו אותי. כתבתי: 'אתה זוכר שראית אותי ואמרת שאני שר יפה? אז יש לי הופעה, תבוא'. ככה עברתי אחד־אחד. תליתי מודעות של עצמי כדי שיגיעו. עבדתי כל כך קשה, לא נשמתי. סיימתי את ההופעה, הלכתי לבד לים והתפרקתי בבכי. אמרתי בקול, אלוהים, אתה רוצה שזה יהיה התפקיד שלי, מוזיקאי? תעזור לי. אני לא יכול לבד. תן לי סימנים".
"אני בהודו, לבד, בורח מהכול, רוצה לכתוב שירים מחדש. יש איזה חלון של שעתיים ביום שיש באזור אינטרנט. באחת ההודעות אני רואה שגיל כותב. התקשרתי אליו והוא צועק, השיר מתפוצץ בארץ. חזרתי לארץ והיומן היה מלא בהופעות. מאילת עד קריית־שמונה"
המשפחה עזרה?
"כלכלית כן, בעיקר אחותי, אבל החזקתי את הקריירה לבד. אמרתי לעצמי באותו רגע שאני לא יכול יותר. היה לי קשה להביא אנשים, עשיתי את זה כבר שלוש שנים, ואני מת להתפוצצות שלא מגיעה. חשבתי, מתי כבר אני אפתח קופה ולא אצטרך לדאוג לכל כרטיס? מתי יכירו אותי? מתי הרדיו ישדר אותי? אז את השיר 'אמונה' השמיעו אז בגלגלצ ויואב קוטנר אהב אותי, אבל זה לא הביא אותי להרגשה שיש לי קריירה בכלל".
חשבת לפרוש?
"לא באמת, כי פשוט לא היה לי פלאן בי. ואז הגיע פתאום צחי אליהו, המלהק של 'דה וויס', אולי הסימן שחיפשתי. הוא אמר לי, 'בניה, אני יודע שיש לך אלבום ושאתה לא רוצה ריאליטי, אבל תבוא לפגישה ותשמע אותי'. הוא פשוט הרגיע אותי. נכנסתי לשם עם הבטחות שאבצע שירים מקוריים שלי וקרו שני דברים. השיר הראשון שצחי אליהו בחר, 'מודה אני', שיר שלא חשבתי לרגע שיביא לי פרנסה, עבד בצורה מדהימה. וגם החיבור עם עומר אדם, שקרה בתוכנית לפני שעזבתי, כששרנו את 'נמס ממך'. אסף אטדגי היה שם, אז המנהל שלו, היום עובד איתי".
אגב, למה דווקא "נמס ממך"? לא שיר שהייתי משדך לך מהארסנל המכובד של עומר אדם.
"מעניין שאתה אומר, כי היה קטע שם. בחרתי שיר אחר של עומר, ויום לפני מתקשר העורך ואומר, צריך שיר שמח, עומר רוצה לשיר את 'נמס ממך'. אמרתי, למה לא? אני רואה את עומר יום למחרת, לפני חזרה, והוא שואל אותי, תגיד בניה, למה בחרת את 'נמס ממך'. אמרתי לו מהההה? אני בחרתי? ואז הבנתי שעבדו עליי, והסברתי לו שאמרו לי שהוא זה שרצה את השיר".
מתי הבנת שיש לך קריירה?
"יצאתי מ'דה וויס', והתחילו לבקש הופעות ופתאום גם האלבום הראשון קיבל הכרה. עשיתי סדנאות אמן בכל הארץ, דיברתי על המסע שלי ואז בא החיבור עם המוזיקאי גיל ויין. הוא מתקשר אליי שבעה חודשים אחרי 'דה וויס', כשעבדתי על האלבום השני, התפרנסתי יותר טוב. גיל השמיע לי את השיר הראשון של הפרויקט שלו וביקש שאקליט אותו. שבועיים אחרי יצא הסינגל 'אל תשאלי', ואני בדיוק הייתי אחרי פרידה די קשה מבת זוגי אז, תקופה סוערת אישית. השיר יצא ואני ברחתי להודו".
דווקא ברגע כזה? למה?
"בשביל להתבודד, מי חשב שהשיר יתפוצץ? אני בהודו, באזור שהנקרא קאסול, לבד, בורח מהכול, רוצה לכתוב שירים מחדש, מרגיש שהודו זה הבית שלי. מגיע למקום שנקרא פולגה, ויש שם הר שאתה יכול לעלות אליו רק ברגל ויש איזה חלון של שעתיים ביום שיש באזור אינטרנט. אם שכחתי את השעתיים, אז לא יכולתי לדבר עם אף אחד כל היום. באחת ההודעות אני רואה שגיל כותב, 'אחי, איפה אתה? רוצים אותנו בגלגלצ'. התקשרתי אליו והוא צועק, השיר מתפוצץ בארץ, אנחנו מקום ראשון בגלגלצ".
הייתי חוזר עוד באותו לילה לארץ.
"מה פתאום? הייתי צריך לסיים את המסע האישי שלי, נשארתי עוד שלושה שבועות, האמנתי שהשיר ימשיך לגדול, וזה מה שקרה. חזרתי לארץ והיומן היה מלא בהופעות. שלוש בערב, פריצות במועדונים, הופעתי בחופה עם 'מודה אני' ובלילה במועדונים בכל הארץ, מאילת עד קריית־שמונה. ואז הבנתי: "זה ממש קורה".
וקיבלת עוד הוכחה כשהוזמנת להופיע בטקס המשואות.
"היה יותר ממרגש להופיע בטקס כזה. גאווה שלמה של עם. ראש הממשלה מולך, הנשיא. אתה די מרחף, לא כל כך מאמין שזה קורה. מאז הפכתי אצל רובי ריבלין קצת לבן בית לתקופה. הופעתי אצלו בבית הנשיא בהמשך עוד חמש פעמים".
אם כבר הזכרת את הנשיא, קורה משהו די גדול במדינה.
"כולנו מבינים שקורה משהו וכמו בזוגיות, הדרך הכי טובה לפתור את זה היא הידברות בין הצדדים. פה אנחנו לוקים בחסר. בסוף הרי אנחנו חיים פה כעם ישראל רק 75 שנה, והיסטורית זה כלום. קורה פה משהו שמבעיר את הנפש. בין אם אתה בעד הרפורמה המשפטית או נגד - נוצר פה שיח אלים ואנחנו צריכים ללמוד לדבר ביחד כעם. אני מרגיש שזה חלק מהפוסט־קורונה, סגרו אותנו, יש פה לחץ מאז. אנחנו כעם צריכים לצאת לטיפול, שייקחו את כולם לוואטסו".
אשאל פשוט: אתה נגד הרפורמה המשפטית המוצעת או בעד?
"יש דברים במערכת המשפטית בישראל שדורשים שינויים ודיוק, אבל יש דרך לעשות אותם, והיא בהידברות, בתקשורת נכונה, באהבה".
אמנים צריכים להביע דעתם בתקופות כאלה? למשל שלמה ארצי חטף בלי לומר כלום. כי במחנה המתנגד לרפורמה חשבו שהוא חלבי מדי.
"אמן שחשוב לו, שזה בוער בו - בעיניי צריך להביע דעה. אם הקהל יפסיק לאהוד אותך בגלל דעה שבוערת בך, אז הוא לא צריך להיות הקהל שלך. לאמנות ולמוזיקה יש דבר אחד לעשות, לאחד, לגרום לחיבור".
אחד הלהיטים הגדולים שלו, שיצא באפריל 2019, היה "ממה את מפחדת" שביצע עם איל גולן. השיר נכנס למקום חמישי במצעד השנתי של גלגלצ והפך לאחד השירים המושמעים ברדיו.
מצד אחד, החלטה מקצועית נכונה. מצד שני, לחבור לאיל גולן זה לא תמיד מובן מאליו אחרי פרשת הקטינות, למרות שלא הוגש כתב אישום. שאלה דומה נשאל עידן רייכל, אגב, אל תרגיש מיוחד.
צוחק. "לא אגיד לך שלא עלו בי שאלות, אבל בפן המקצועי. חשבתי אם זה נכון או לא נכון לשיר עם איל גולן, אם דואט בינינו ישרת את המטרה פה או לא. האם אגיע לקהל אחר וחדש? אתה מסתכל מקצועית ואומר, אוקיי, זה איל גולן. זה אחד הזמרים הכי גדולים במדינת ישראל, עובדתית. אתה הולך על זה. כששמעתי את התוצאה אחרי ההקלטה, צרחתי בבית מהתרגשות".
איל ואתה חברים כיום?
"לא חברים, אבל בהחלט ביחסים של קולגות".
הוא נולד בשנת 1989 בטבריה, משפחה של אנשי חינוך. אבא יואב מרצה לפיזיקה, אמא מורה למתמטיקה ומחנכת בתיכון. בניה הוא בן הזקונים, מבין ארבעה ילדים. משפחה דתית, כיפות סרוגות, "מפד"ל של פעם בערך", הוא מחייך. "בית ממוצע, לא היה חסר לנו כלום. כשאתה גדל בטבריה אתה לא רואה פרארי ברחוב, או מותגים נוצצים. בסוף יש את הפלאפל שכולם אוהבים, שלוש־ארבע חנויות. אין איזה מקום להתחיל לחלום עליו. בכיתה ג' כבר הבנתי שזה לא יהיה הגורל שלי. אמרתי לאמא, אני לא רוצה ללמוד יותר בטבריה, אלא בקיבוץ לביא".
תאר לי חיים של בן תשע בקיבוץ לביא הדתי.
"גרתי שם לילה בשבוע, חזרתי מאוחר הביתה אחרי הלימודים, קמתי בחמש וחצי בבוקר והתנדבתי ברפת. בכיתה ח' בחרתי ללכת לפנימייה בגולן, ישיבה תיכונית. פרשתי בכיתה י"א".
איך ההורים קיבלו את זה שהבן שלהם לא יהיה עם תעודת בגרות?
"אבא לא ויתר לי. הייתי חודש בבית, והוא אמר לי, הבן של ברבי יכול להיות בלי בגרות, אבל 12 שנות לימוד יהיה לו. השלמתי 12 שנות לימוד ואלה היו השנים שבהן התעצבתי מכל הבחינות. פתאום נהייתי בן אדם, כבר לא עניין אותי לעשות שטויות. הרגשתי שרואים אותי והרב שהיה לי, בני סופר, לימד אותי גם להתבודד".
שזה אומר?
"ללכת לבד למקום כמו יער, שאין בו הסחות דעת, ולהתפלל ולבכות ולדבר ולצעוק. התחלתי את זה בכיתה י'. אני זוכר את אחת הפעמים הראשונות, בהר מירון. השעה הייתה אחת בלילה והרב אומר, 'תכף תשמעו צעקות מהיער, אל תפחדו, זה אני. כשתרגישו בנוח, תלכו לעשות את זה גם'".
בגיל 15 נכנסת למשבר אמונה. מאז הורדת את הכיפה?
"אני זוכר את עצמי יושב על הסלע עם עם הרב יוסי זלצמן ובדמעות אני אומר לו, הרב, אני לא מאמין באלוהים. לאט־לאט התחלתי להוריד את הכיפה. פשוט הרגשתי שהפסקתי להאמין באלוהים. היום אפשר לומר שאני מתחיל לחזור לאמונה. היו כמה שבתות ששמרתי. תפילין אני מניח. לא חייב להתפלל, יכול ללמוד במהלך ההנחה. זו החזרה בתשובה שלי. למדתי אצל אביתר בנאי ספר שנקרא 'אורות התשובה'. אנחנו בקשר קולגיאלי, אני יכול לשלוח לו הודעה והוא שולח הודעות מדי פעם אחרי שירים שלי. פעם אחת הוא כתב לי: 'הילדים שלי שומעים אותך'".
היום אתה ממשיך בסשנים של התבודדות?
"כן, מנסה בבוקר. אני משתדל לגור תמיד במקומות שיש בהם חצר, ואז אני יוצא לחצר מול העץ, עושה נשימות. על צעקות אני מוותר. קיבלתי חיזוק לזה לפני משהו כמו ארבע שנים. פגשתי את אביב אלוש בטקס המשואות. הייתי באחד המקומות הקשים בחיי, הרגשתי בדאון".
דווקא ברגע שיא כמו הופעה יוקרתית בטקס כזה, ביום העצמאות?
"כן אבל הייתי בתקופה קשה, למרות שבקריירה היה יחסית טוב. דברים לא קרו, זוגיות התבחבשה, או לא קרתה, וגם העבודה לא הלכה מספיק טוב. אביב אלוש אמר לי, 'אחי, כל בוקר כשאתה קם - תגיד תודה. זה משחרר את כל הקליפות. תתחיל לומר תודה גם על הטוב, גם על הרע, על אמא, אבא, גרביים, זה שאתה נושם'. עשיתי את זה, וזה אכן פתח לי צ'אקרה. נשארנו חברים טובים אגב".
ההצלחה במוזיקה הביאה את המלהקים לראות בברבי גם את פוטנציאל המשחק והוא מקבל בתדירות גבוהה הצעות לאודישנים. "כשהייתי הילד ההוא שהיה מדבר עם עצמו, רציתי לקבל קמפיינים ולהיות דוגמן ולהוציא אלבומים ולכתוב ספרים ולשחק בסרטים. עכשיו הכול בדרך. אני כותב ספר מתח על רצח אופי שמתרחש בישראל. אני בתהליך של כמה אודישנים לכמה סרטים, לומד משחק אצל איתי תורג'מן והפכנו לחברים טובים. טסנו יחד ליוון בשנה האחרונה והתבודדנו יחד באי לסבוס ביוון, רק אני והוא".
הוא נשוי לשיר בלקין, רופאה גינקולוגית והם הורים לילד כמעט בן שנה וחצי. לפני זה ביטל חתונה חודשיים לפני שהיה אמור לעמוד מתחת לחופה, ואחרי זוגיות של שבע שנים. את שיר, אשתו הכיר במסיבת טבע בסיני. "מישהו הכיר בינינו, והיא לא ידעה מי אני, בדיוק חזרה מלימודי רפואה בפולין. באותה מסיבה עליתי לשיר וכשירדתי היא אמרה, 'תשמע, אתה חייב לעשות עם זה משהו'. צחקתי והפכנו לחברים טובים. יצאנו לשבוע בסיני ביחד עם עוד חברים, הכול אפלטוני, המשכנו עוד שלושה־ארבעה חודשים להיות בחברות. משם הגיעה הקרבה בינינו".
הצעת נישואים אחרי שנה ושלושה חודשים. די מהיר.
"היה קטע. שיר כל הזמן רצתה לעשות מעין טיול אחרי צבא כשתסיים את לימודי הרפואה. קניתי לנו כרטיסי טיסה למרכז אמריקה, לקוסטה־ריקה, גואטמלה ומקסיקו, שלושה חודשים ביחד, בתוך הקורונה, ניצחון גדול מאוד שלנו כזוג. כל שישי בטיול, רגע לפני שמדליקים נרות של שבת, הייתי מביא טבעת, כורע ברך, ושואל, 'את רוצה להזדקן איתי?' הכול עם הטבעות הכי זולות מהשוק בקוסטה־ריקה. בכל שבוע רציתי שתחליט מחדש ושאלתי, 'את עדיין רוצה?' הטבעת האמיתית חיכתה בארץ. במהלך הטיול גילינו שאנחנו גם בהיריון".
איך נראית האבהות מהעיניים שלך?
"הבנתי מה זה רגשות אשמה כשאתה רוצה להיות איתו יותר ופתאום הוא גבה ולא ממש שמת לב ופתאום הוא הולך ולא היית איתו. אז קבענו שלפחות פעמיים בשבוע אני לוקח לגן ומחזיר, יום בשבוע אני איתו ושישי־שבת לא עובד. אבל אתה כמובן רוצה יותר".
איך שיר מסתדרת עם הפרסום שלך, ההערצה?
"זה לא פשוט לה עם הפרסום, ואנחנו מדברים על זה. אם יש עכשיו מספר טלפון שאתה מקבל מבחורה או כל מיני הצעות, זה אומר לספר ולא להסתיר, כי אין מה. תראה, גם שיר בקריירה מטורפת וישנה מחוץ לבית פעמיים בשבוע וחוזרת גמורה בשמונה בבוקר לפעמים אחרי 26 שעות בלי שינה".
ולדברים החשובים באמת, האם ידעת שיש חיפוש בגוגל: קשר הגולגול של בניה ברבי.
"מה? מצחיק. בקאסול בהודו הארכתי את השיער ויש ספר שמספר את כולם בדיוק אותו הדבר. גלאח בצדדים ורסטה בצד שמאל. אתה מסיים ואומר בוא'נה תספורת יפה. ואז אתה יוצא החוצה ורואה שכולם נראים ככה, בדיוק כמוך. שמתי לב שזה נהיה טרנד בארץ והרבה אנשים עושים את הגולגול עם הרסטות. מה קרה מזה? אנשים יכולים להגיע עד אלי לעבור פה ולומר: אמרו לך שאתה דומה לבניה ברבי? אני חושב שאמרו לי יותר שאני דומה לבניה מאשר שאני בניה ברבי".
פורסם לראשונה: 07:36, 24.03.23
