כשחובבי חלל וצופי כוכבים מתבוננים ברקיע, הם מזהים לא פעם גופים שמיימיים מרהיבים ותופעות יוצאות דופן כמו גשם מטאוריטים או ליקויי חמה. אבל על אף אינספור חישובים ותיאוריות, האסטרופיזיקאים לא הצליחו להגיע להבנה מוחלטת של התמונה הגדולה ביקום שלנו, שלא לדבר על משמעות. מהבחינה הזאת, חקר הגלקסיה מהווה מטפורה מתאימה לסרטו החדש של ווס אנדרסון "אסטרואיד סיטי", שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן ושעלילתו מתחוללת במהלך כנס של תצפיתני חלל צעירים בעיירה בדיונית באריזונה. הבמאי המהולל נודע כאחד ממעצבי הפריימים המקוריים בתעשיית הקולנוע וכך גם פה, הוא משקיע המון מחשבה ויצירתיות בכל רגע ורגע בדרמה התזזיתית שלו. בנוסף לכך, הוא מצליח למשוך כהרגלו את מיטב שחקני הוליווד לתרום כמה דקות לטובת הופעות אורח לפרויקט שלו. הבעיה היא שכמכלול, הסרט לא עובד. מרוב קקטוסים, לא רואים מדבר. מרוב תעלולים, לא רואים סיפור. מרוב כוכבים, לא רואים גלקסיה.
אפשר להחמיא לאנדרסון על התפיסה החזותית שלו. כל סצנה בסרטו היא תאווה לעיניים, ובנויה באופן מדויק, גם אם סטרילית ונטולת חספוס מדי לטעמי. אפשר גם להעריך אותו על היכולת שלו להמשיך ולזמן את גדולי השחקנים של הוליווד להפקות שלו. חברו הוותיק של הבמאי ביל מארי נגרע הפעם מהרשימה בגלל האשמות על התנהלות לא הולמת לאורך השנים (עניין שהופך אנסמבלים לסיכון גדל והולך בהתחשב בהשלכות תרבות הביטול ימינו...מרבה שחקנים, מרבה דאגה), אבל הבסטי האחר ג'ייסון שוורצמן פה בתפקיד ראשי ולצידו סקרלט ג'והנסון, טילדה סווינטון, בראיין קרנסטון, אדוארד נורטון, סטיב קארל, ווילם דפו, מאט דילון, מרגו רובי, אדריאן ברודי, ג'פרי רייט, הופ דייויס, ליב שרייבר וגם טום הנקס על תקן תואם מארי. כולם מופיעים לדקה-שתיים-חמש בסחרחרה הזאת של "אסטרואיד סיטי" שמאבדת את הציר שלה. הצנטריפוגה הזאת יוצאת משליטה כבר מתחילת הסרט, שמתפזר לכל הכיוונים. בלי הגיון, או לב.
עוד מפסטיבל קאן:
אפשר להחמיא לבמאי על הלוליינות והחזון הוויזואלי שלו, אבל מותר גם להודות שמדובר בתסריטאי גרוע ויומרני שמתמסר כל כולו לחלקיקי סיפור שנעים בחלל הכאוטי שניתן לכנות "סרט של ווס אנדרסון". עם הברקה שם, ורגע מרגש פה, הוא מתרוצץ אחרי הזנב של עצמו ואנחנו בעקבותיו. כשהוא מתאמץ לחבר את כל הקצוות לכדי עלילה אחידה אחת, הוא עושה זאת בטכניקות כתיבה מסורבלות ומקוטעות שפוגעות ברצף הזרימה של הסרט, במכוון. בסרטו הקודם "הכרוניקה הצרפתית" הוא כרך שלושה סרטים קצרים, לא אחידים ומשמימים תחת הקשר נזיל אחד. זה היה שפל נוראי שהוצג גם הוא בפסגת הקולנוע הבינלאומי של פסטיבל קאן, "אסטרואיד סיטי" שאפתני יותר ויש בו יותר מעוף, אבל הוא סובל מאותן מחלות כרוניות. כדי להקדים תרופה למכה, אנדרסון מגדיר מלכתחילה שמדובר בסרט/מחזה בתוך סרט, מה שמאפשר לו לפרקו לגורמים, ולהציגו במקטעים על פי דפי התסריט. תעלול שרק מכביד על הצופים ומכלה מומנטום.
חוויית הצפייה ב"אסטרואיד סיטי" מזכירה התבוננות בתוך הקרביים של שעון. גלגלי השיניים, הברגים, המחוגים - הכול עובד ומדויק ומתוזמן היטב, אבל הסנכרון הפנימי של המערכת המשוכללת הזאת לא תעזור לנו לגלות את המטרה שלה היא נוצרה - מה השעה? או במקרה של הסרט, מה הסיפור. אז כן, יש כל מיני הקשרים כלליים שנוגעים לדמות של צלם מלחמות (שוורצמן) שמגיע לכנס עם בנו הגאון ושלוש בנותיו השובבות, אחרי מות אמם. הוא חולק מערכת יחסים פושרת עם אבי אשתו (הנקס), ואחת הולכת ומתלהטת עם שחקנית ידועה (ג'והנסון) שבעצמה הגיעה לכנס עם הבת המוכשרת. ויש אסטרו-פיזיקאית בעלת שם עולמי (סווינטון), גנרל עם חיבה לנאומים מלאי פאתוס (רייט), ומורה צעירה בסיור כיתה (מאיה הוק), ומכונאי מקומי (דילון) ובעל המלון רב הפעלים (קארל). ומאחורי הקלעים משתלבים התסריטאי (נורטון), במאי (ברודי) וכרוז (קרנסטון). אה...ויש גם חייזר שבא לביקור קצר, וגורם מהומה.
התיאור הנ"ל נראה סבוך ושטחי, והוא די נאמן למקור. "אסטרואיד סיטי" לא מאפשר לדמויות לשאוף, או לצופים לנשוף. זוהי לא רכבת הרים עם שיאים ונקודות שפל, אלא כזאת שדוהרת במישור בדרכה לשום מקום. אפשר להביט מהחלון וליהנות מהנוף המדברי המסוגנן, או להציץ להופעה חביבה של שחקן אהוב זה או אחר. אבל ווס אנדרסון, נהג הקטר של הסרט, מוביל את הרכבת שלו במעגלים חוזרים ונשנים. מלא טריקים ושטיקים, אבל בלי רגש או היגיון עלילתי. אפשר להתענג על הנסיעה לרגע אחד, או שניים, הברקות פה ושם, אבל עם כל הלולאות הארעיות החוזרות ונשנות, בשלב מסוים כל מה שבא לך שהיא תרד מהפסים.
יהדות, נצרות וכפייה דתית
בניגוד לרוח השטות הקלילה של "אסטרואיד סיטי", הדרמה התקופתית "חטוף" של מרקו בלוקיו האיטלקי, מכבידה וקודרת. ולא רק בגלל החללים האפלוליים שבה היא מצולמת. הסרט משחזר מקרה עגום ממחצית המאה ה-19 המכונה "פרשת מורטרה", המציגה באופן נוקב את הבעיה המהותית ביחסי דת ומדינה, וכיצד חירויות הפרט נמצאות תחת סכנה בגלל עניינים אישיים לכאורה של אמונה, והלכה דתית שמקבלת מעמד של חוק. סיפור הרקע מגולל את הפרשה האבסורדית לכאורה, שמקבלת היקפים רציניים מאוד ולא פחות מכך - מאיימים. לילה אחד נשמעת דפיקה על בית משפחת מורטרה היהודית מבולוניה. אלו הם נציגי האינקוויזיטור המקומי שהורה לקחת את הילד אדגרדו מהוריו ולהעבירו לחסות הכנסיה. הסיבה: אישה שטיפלה בו כתינוק, ערכה לו הטבלה מאולתרת כשחש ברע. התזת כמה טיפות על פני העולל לא הטיבה את מצבו, אך גם לא הזיקה לו. עד שמלאו לו שש שנים.
בדיעבד מסתבר לאבא, אמא והאחים שעובדה שאדגרדו הצעיר הוטבל כדין וכדת, הקתולית, הפכה את "ההליך הרפואי" שנעשה ללא ידיעתם להמרה לנצרות. על פי כל כללי הטקס. לכן, מחליטים אנשי הכמורה, כי הילד אינו יהודי יותר, ולכן יש להפריד אותו מבני משפחתו ולהעבירו לחסות הכנסייה והעומד בראשה פיוס ה-9. הדרמה ההיסטורית מעמיקה אל ההקשר הדתי-פוליטי לצד תהפוכות הנפש, המצוקה וחוסר האונים שחשים בני המשפחה מול הממסד והמנהיג תאב הכוח שעומד בראשו. אבא מומולו מורטרה (פאוסטו רוסו אלסי) ואמא מריאנה (ברברה רונצ'י) פועלים בכל הדרכים האפשריות להשבת בנם האהוב, אולם נחסמים שוב ושוב על ידי האפיפיור ואנשיו, שמסרבים לעגל פינות מלפנים משורת הדין. ההלכה הקתולית קודמת לכל, ויותר מכך החוקים שמכתיבה הכנסייה כארגון פוליטי רב עוצמה.
בלוקיו גולל את הפרשה העגומה צעד אחד צעד, בניסיון להמחיש את מורכבותה הדתית והפוליטית כפי שהיא מתנהלת מעל בימת הכנסייה ובעיקר בחדרי חדרים, שם דנים האפיפיור והכמרים באיום על החוק הדתי שהם מכתיבים ומיישמים, שעלולים לגרום לסדקים במעמד הכנסייה על רקע אי היציבות החברתית באיטליה. השחזורים הללו מובאים באופן ריאליסטי, אולם כמה מהרגעים החזקים ביותר, וכנראה גם השערורייתיים ביותר בעיניים קתוליות, מובאים דווקא מתוך חוויה של חלימה: כך למשל בסיוט של פיוס ה-9, שבו חבורת רבנים פושטת על חדר השינה שלו בכוונה לבצע בו ברית מילה בניגוד לרצונו. נועזת אף יותר היא הסצנה שבה אדגרדו נותר לבדו בתא התפילה מול פסלו של ישוע הצלוב ומדמיין כיצד הוא מחלץ את המסמרים מידיו ורגליו, ומאפשר לו לצאת לחופשי כשהוא בשר ודם. על פי פרשנות זו, בן האלוהים, יהודי כשר ממש כמו אדגרדו, אומץ על ידי הכנסייה, הנאחזת בדמותו בניגוד לרצונו. אולי בעצם גם הוא נחטף?
"חטוף" מציג את אדגרדו הקטן כקורבן של התעמרות הממסד הדתי, שהוא גם פוליטי. ואף יותר מכך הוריו. זהו לא סיפור גבורה של מוות על קדושת השם, על טרגדיה עצובה מהחיים. הילד המבוהל והמבולבל שגדל במשפחה יהודית מסורתית נדרש פתאום להסתגל לסביבה פיזית ורעיונית חדשה. במקום תפילות "שמע ישראל" ולמידת עברית, הוא נדרש להתייצב למיסות, להצטלב, לענוד תליון עם צלב ולשהות תדיר בקרבת האפיפיור שאימץ אותו לחיקו. שטיפת המוח עתידה לעבוד, והוא ימשיך את חייו כנוצרי. זאת למגינת לב בני משפחתו שנאבקו שנים רבות על חירותו מול הרשויות, אבל לא יכלו לשחרר אותו מעצמו כאיש כנסיה בוגר, גם לאחר מות פטרונו פיוס ה-9. סרטו המרצין, העדין והמצוין של בלוקיו מתרחש בעבר ומתייחס מקרה ספציפי יוצא דופן, אבל הוא מאפשר פתח לפרשנות עכשווית להתרחשות והסכנות של הכפייה הדתית וחוקיה באיטליה של אז והיום, אירופה, ארצות הברית ואפילו ישראל.
הנרי הנרגן
מפיוס ה-9 להנרי ה-8. הדרמה התקופתית Firebrand. חוזר לתקופת כהונתו של המלך הנרי השמיני - דמות היסטורית פופולרית בקולנוע ההוליוודי והעולמי. בגלל תכונות האופי השנויות במחלוקת, ובעיקר בגלל נשותיו. "אן של אלף הימים", "נערת בוליאן האחרת", או הסדרה "שושלת טיודור" הם רק כמה מתוצרי התרבות הפופולרית שעסקו בו. הבמאי הברזילאי איינוז מציג את סיפור יחסיו המורכבים עם אשתו האחרונה קתרין פאר, אבל מצליח להיות מקורי בעיצוב דמותו של המונרך כגבר מזדקן, חולה, נבזי ובעיקר מתעלל. הנרי ה-8 בגילומו של ג'אד לואו, הוא אדם נרגן שמתעלל במקורביו במרחבים האינטימיים של חצר מלכותו וכן בציבור הרחב, שבו מורגשת תסיסה על רקע של חופש דת. בעוד שהאזרחים הפשוטים דורשים תרגום כתבי הקודש לאנגלית כדי שיוכלו להשתתף באופן פעיל בעבודת האל, הכמרים מעוניינים להמשיך לשמור על עליונותם כדוברי לטינית, כאלו שיש להישען על הדרכתם.
מי שלוחש על אוזנו של המלך הוא איש הדת תומאס גרדינר, שחושד בקתרין (אליסיה ויקנדר) על כך שהיא מעניקה סיוע בסתר למובילי המחאה נגד הכנסייה המקומית. סימונה של קתרין כחתרנית הוא בעל חשיבות ציבורית, אולם הפעילות נגדה נעשית מאחורי הקלעים כסיפור רכילותי. שמועות זדוניות, תככים ומזימות, מרעילים את מערכת היחסים המזוהמת גם כך של הרודן הדועך, והמתעלל שמחפש דרך להיפתר ממלכתו כמו קודמותיה. איינוז ביים סרט תקופתי מצומצם וחסכוני שרוב הסצנות שבו נעשות בחדרי חדרים. סימני התקופה והסביבה מובאים רק לפרקים מצילומי הטירה והתלבושות. אבל מה שחשוב גם פה סיפור הרקע, והלקחים ממנו - ההיסטוריה חוזרת על עצמה בסרט בקאן וגם במציאות הפוליטית בכל העולם.
מנות פוסט טראומה מזוקקת
אל מול הסרטים התקופתיים הללו - ואפשר לראות את "אסטרואיד סיטי" ככזה כי הוא מתרחש בשנות ה-50 בארצות הברית - בולטת דרמת המתח "זבובים שחורים" המתחוללת כאן ועכשיו, בניו יורק המחוספסת של ימינו. טיי שרידן מגלם פרמדיק צעיר שמתלווה לחונך שלו שון פן במשימות היומיומיות והליליות בשכונת איסט ניו יורק הקשוחה בברוקלין, שבה הם מסיירים עם האמבולנס שלהם ומנסים להציל חיי אדם במקרי קיצון שונים: מנות יתר, פגועי ירי, אלימות במשפחה, אפילו לידות. העול על כתפי הפרמדיקים עצום, ואנחנו חשים בכך כאילו היינו איתם באמבולנס. הבמאי הצרפתי אמריקני ז'אן סטפן סובייר משתמש בכל אמצעי המבע האפשריים כדי להטמיע אותנו במציאות הבלתי נסבלת של השניים. מקריאה לקריאה, ממוות מתסכל להצלת חיים מעוררת השראה. רצף המקרים, כל אחד קשה בדרכו, הופך את חוויית הצפייה לאינטנסיבית במיוחד. דמיינו כאילו לקחתם עונה אחת של "אי.אר" ודחסתם אותה לשעתיים.
"זבובים שחורים" מתפתח תחילה כמותחן אקשן נמרץ, ועומד בסכנה של אובדן דרך בתוך הכרך הגדול והתזזיתי. במקרה הזה אין צורך בזריקת אדרנלין, שבא באופן טבעי. אולם הלב, המוח והקרביים של הסרט המעולה הזה לא נמצא במטופלים והכאב הפיזי שלהם, אלא בשתי הדמויות הראשיות שמתמודדות עם המשקל המכביד והאחריות העצומה שפוגעת בהם נפשית בחייהם הפרטיים (והיא כל כך מוחשית שהיא עלולה לגרום גם לכם PTSD, ראו הוזהרתם). המצפן של העלילה מורה למלחמת ההישרדות של קרוס הטירון (שרידן המצוין) שמנסה להפריד בין חייו האישיים ושאיפותיו להתקבל ללימודי רפואה לבין השגרה המתסכלת, והאכזבות הקשות שהוא חווה על בסיס יומיומי. אי אפשר שלא להתמלא בהערכה לעבודת צוותי הרפואה באופן כללי, אבל גם להזדהות עם מצוקתם, וגם להתלבט איתם בשאלות מוסריות כשחיי אדם נמצאים בידיהם.
האם יש אנשים שלא ראוי להצילם? התהיות הללו שבות ועולות כששני הפרמדיקים פוגשים את הקורבנות, רובם שחורים, היספאנים או ממזרח אירופה וכולם מקועקעים. אלו הורגים אחד את השני, ונזקקים לחסדי נציגי הממסד, הגברים הלבנים. אם וכאשר "זבובים שחורים" יצא לאקרנים, הוא יתקבל בוודאי כשנוי במחלוקת על רקע זה, בדומה ל"ג'וקר" למשל (ויש נקודות השקה לא מעטות בין החוויות האורבניות המתסכלות בשני הסרטים). בגלל נאמנותו למציאות, בגלל כנותו, ובגלל נועזותו. כל הדברים שהופכים אותו בעיני לסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן השנה, אבל ככל הנראה יותירו אותו בלי מעריצים אחרים בריביירה הצרפתית, ועם מתנגדים עתידיים רבים בארצות הברית, לפחות זו שמתבוננת מעלה לערכים פרוגרסיביים מבלי להביט מטה למצב בשטח כפי שהוא בא לידי ביטוי בבתים העניים, ברחובות האלימים, ובתי חולים המוזנחים והמזניחים. פיסות מציאות שאי אפשר להתעלם מהן במהלך הצפייה, או להחלים מהן אחריה.
