בשיתוף עברית
הזקֵנה ארבה בין הצללים מחוץ לבית בבֵּהַיימשטראסֶה 72 וחיכתה שהאורות בו יכבו. מרפסת הדירה שפעה ורדים ארגמניים וקיסוס טיפס על מעקה הברזל, אבל הזוג הצעיר שהתגורר שם – זיגפריד יוּטנֶר צמא הכוח ואשתו המאופקת אַלווינֶה – לא היו אלה שטיפלו בצמחים. זה היה תפקידה של העוזרת שלהם, כי רק אנשים עם לב טוב מסוגלים לטפח חיים.
זה כמעט שנתיים שהזקנה עקבה אחרי בני הזוג והיא כבר ידעה עליהם דברים שהיו חשובים למילוי המשימה שעמדה לבצע.
היא ידעה למשל שהֵר יוטנר היה בין הראשונים בברלין שהצטרפו למפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית הגרמנית, תנועה פוליטית חדשה שצברה בהדרגה כוח בארץ מוכת המלחמה. היא ידעה שהוא הצטרף למפלגה לאחר חופשה במינכן, כמעט שלוש שנים קודם לכן, שבה ראה צעיר בשם אדולף היטלר נואם בבית הבירה הוֹפְבְּרוֹיקֶלֶר. היא ידעה שאחרי ששמע את הנאום הזה, הר יוטנר חזר למלון פִיר יַארֶסצַייטֶן האלגנטי, מרחק עשרים דקות הליכה, העיר את אשתו הצעירה משנתה ושכב איתה, אף שבהתחלה היא התנגדה כי בדיוק חלמה על צעיר שאהבה פעם, בחור שמת במלחמה הגדולה.
הזקנה גם ידעה שלתינוקת אשר נהרתה באותו לילה בָּווארי אפוף ריח סתיו, ילדה שהיוטנרים נתנו לה את השם אינגֶה, יש כתם לידה בצורת יונה בצד הפנימי של מפרק כף ידה השמאלית.
היא ידעה שיום הולדתה השני של הילדה חל למחרת, שישה ביולי 1922. ובאותה ודאות שבה ידעה כי הניצנים הפעמוניים של שושנת העמקים ועלי הכותרת הסגולים של האָקוֹניטון יכולים להרוג אדם, ידעה שאין להתיר לילדה להישאר עם היוטנרים.
בגלל זה היא הגיעה.
הזקנה הזאת, ששמה ירוּשָה, תמיד ידעה דברים שאחרים אינם יודעים. ב-1849 למשל ידעה ברגע האמת שפרדריק שופּן מת, כי התעוררה משינה עמוקה וצלילי "אטיוד המהפכה" שלו צעדו בראשה בתהלוכה אבֵלה. היא הרגישה שהאדמה רועדת עם לידתם של מארי קירי ב-1867 ושל אלברט איינשטיין ב-1879. וביום מיוזע בשלהי יוני 1914, חודשיים אחרי שמלאו לה שבעים וארבע, היא הרגישה עמוק בווריד הצוואר שלה, שבועיים לפני שהבשורה הגיעה אליה, שיורש העצר האוסטרו-הונגרי נהרג מכדור מתנקש שסדק את האיזון השברירי של העולם. כבר אז היא ידעה שהמלחמה מתרקמת, כשם שידעה גם עכשיו. היא ראתה את זה בעננים הקודרים שהתחשרו באופק.
אִמה של ירושה, שהתאבדה ב-1860 באמצעות מרקחת רעלים, נהגה לומר לה שידיעת דברים בלתי אפשריים היא מתנה מאלוהים שעוברת בתורשה מאם לבת רק אצל יהודיות בנות מזל. ירושה, האחרונה בשושלת בת מאות שנים, היתה משוכנעת לעתים שזו דווקא קללה, מבחינתה בכל אופן זה היה נטל – להקשיב כל החיים לקולות המהדהדים ביערות. לעלים המרשרשים בין העצים, לפרחים שמספרים מעשיות מימי בראשית, לבשורות הזורמות עם הנהרות במקומות מרוחקים. מי שמאזין מספיק טוב מגלה שהטבע תמיד חושף את סודותיו, שהם כמובן הסודות של אלוהים. ועכשיו אלוהים הוא שהביא הנה את ירושה, אל פינת רחוב ברלינאי אפוף ערפל, שבו היא אחראית על שינוי גורלה של ילדה, ואולי גם על שינוי גורלו של חלק כלשהו מן העולם.
שמונים ושתיים שנים כבר חייתה ירושה, כמעט כפול מאורך חייו של גרמני טיפוסי. כשאנשים הסתכלו עליה – אם טרחו בכלל להסתכל – הם נרתעו מתווי פניה הכמושים, מכפות ידיה המיובּלות מעשרות שנים של חיים קשים. אבל זרים לרוב פשוט התעלמו ממנה, וכך גם עשו זיגפריד ואלווינה יוטנר בכל אחת ממאות הפעמים שבהן חלפו על פניה ברחוב. הגיל שלה הפך אותה לבלתי נראית, בעיקר לעיני אלה שייחסו למראה חיצוני וכוח חשיבות עליונה. הם הניחו שהיא חסרת תועלת עבורם, בזבוז זמן, בזבוז מקום. הלא אישה זקנה שכמותה ממילא תמות בקרוב. אבל ירושה, שניזונה כל ימיה מצמחים ועשבים שמצאה במקומות החשוכים ביותר ביערות העבותים ביותר, ידעה שתחיה עוד כעשרים שנה, עד גיל מאה ושתיים, ושתמות ביום שלישי אביבי מיד אחרי הפשרת השלגים האחרונה של 1942.
העוזרת של היוטנרים, בתו הביישנית של ימאי שהלך לעולמו, יצאה משם לביתה כבר שעתיים קודם לכן, והשעה היתה דקות אחדות אחרי עשר כשבבית משפחת יוטנר כיבו סוף-סוף את האורות. ירושה נשמה לרווחה. חושך תמיד היה המגן שלה. היא מיקדה את מבטה בחלונות הסגורים עד שהבחינה במיטה הקטנה של הפעוטה בחדר הימני, מעֵבר לווילונות הצהבהבים. היא ידעה מהו המיקום המדויק, פעמים רבות כבר היתה בחדר הזה כשהמשפחה לא היתה שם. כבר העבירה את אצבעותיה לאורך מעקי האורן של המיטה והרגישה את הכוח הבוקע מן הפינות המעוגלות. לעץ יש כמובן זיכרון, ובפעם הראשונה שירושה נגעה במיטה שבה ישנה התינוקת, היא היתה כמעט המומה משטף האור הלבן והחמים. זה היה אותו אור שהביא אותה לשם מהיער שנתיים קודם לכן.
לראשונה ראתה אותו ביוני 1920, בוהק מעל צמרות העצים כמו זוהר קוטב אישי, קורא לה צפונה. היא תיעבה ערים, שנאה להיות במקום שנבנה בידי אדם ולא בידי האל, אבל ידעה שאין לה ברירה. רגליה נשאו אותה היישר אל בהיימשטראסה 72, לראות במו עיניה את פראוּ יוטנר שחורת השיער מיניקה לראשונה את התינוקת. ירושה ראתה כבר אז שהתינוקת זוהרת, אור באפלה שאיש עדיין לא ידע על בואה.
היא מעולם לא רצתה ילדים. אולי בגלל זה לקח לה זמן רב כל כך לפעול. אבל הטבע אף פעם לא שוגה, ועכשיו, כשענן שַחרורים אילמים מילא את השמים מעל העיר המנצנצת, היא ידעה שהגיע הזמן.
היה לה קל לטפס בסולם יציאת החירום של הבניין המודרני, וקל עוד יותר לפתוח בהדיפה את החלון הלא נעול של היוטנרים ולהשתחל פנימה בשקט. הילדה היתה ערה והתבוננה בה בשתיקה. עיניה יוצאות הדופן – אחת בצבע כחול-דמדומים והאחרת בצבע ירוק-יער – בהקו בחושך. שערה היה שחור כמו הלילה, שפתיה היו אדומות כפרגים.
"אִיך בִּין גֶעקימֶען דיר צוּ נֶעמֶען," ירושה לחשה ביידיש, שפה שהילדה טרם הכירה. באתי לקחת אותך. היא הופתעה להיווכח שלִבה הולם במהירות.
היא לא ציפתה לתגובה, אבל שפתיה של הילדה נִפשׂקו והיא הושיטה את ידה השמאלית. כתם לידה בצורת יונה בהק בחושך על כף היד ההפוכה. היא אמרה משהו חרישי, משהו שאדם פחוּת היה פוטר כלהג תינוקות חסר משמעות, אבל ירושה הבינה מעֵבר לכל טעות. "דאס זֶענט אִיר," אמרה הילדה ביידיש. זו את.
"יוֹ, דאס בִּין אִיך," אישרה ירושה. ובזאת הרימה את הפעוטה, שלא בכתה כלל, הצמידה אותה היטב אל גופה השברירי, יצאה מהחלון וירדה מתנודדת על גבי שלבי הברזל עד שכפות רגליה נגעו ללא קול במדרכה.
מבין קפלי גלימתה של ירושה הביטה התינוקת בשתיקה. עיני האוקיינוס הלא תואמות שלה נפערו למראה ברלין שהלכה ונעלמה מאחוריהן עד שהיער מצָפון בלע אותן כליל אל קרבּו.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"יער הכוכבים הנמוגים", קריסטין הרמל, תרגום: ניצה פלד, הוצאה לאור: הוצאת הכורסא, 350 עמודים.
בשיתוף עברית
