הציצים של סידני סוויני נתקעו לי בפרצוף שלשום.
לא הייתה דרך למנוע את התאונה החזיתית הזאת: זה עשה דברים שציצים עושים. זה היה מדהים לחלוטין וטריוויאלי לגמרי. אבל היה שם משהו מדהים יותר - אנשים, המון אנשים, דיברו על איך שזה זז. ואיך שזה נראה. וכמה שזה מעורר קנאה. ומה שהם היו עושים. וכמה שזה עושה להם. וכמה שזה לא עושה להם.
אנשים דיברו במילים אלה ממש. הם אמרו "ציצים" שוב ושוב. הם אמרו "תחת". הם ביטאו העדפות גסות במילים מפורשות. ונדמה שקצת כמו הילדים הקטנים שרובנו נשארנו, הם פשוט נהנו לדבר ככה, לגמרי בחוץ, אחרי תקופה ממושכת מדי שבה אסור היה להם לדבר ככה, או אפילו קרוב לזה.
כי זה מה שסידני סוויני שחררה באמת במוצאי שבת האחרון: את החומה הבצורה, המחסום ההרמטי שהקימו לאורך כל השנים האחרונות MeToo - ובעקבותיה כלל תרבות ה-Woke הפרוגרסיבית - מול התבטאויות כאלה בדיוק, מול נפנוף שכזה בדיוק.
מול כל דיבור ואזכור והתייחסות באשר הם למראה חיצוני, בוודאי למיניות, בטח של אישה אבל לא רק. מול כל דיבור מפורש, כל עיסוק מרומז, כל בדיחה גרועה (או טובה), כל הכרה בכלל בסממן חיצוני או מיני; כולם הפכו לאיסור מוחלט. לביג נו-נו.
אל תחשבו על זה בכלל, בטח שאל תנסחו את זה, וממש-ממש אל תחלמו להעלות את זה. פשוט סתמו.
וסתמנו. עד שכמעט והצלחנו לא לחשוב על זה יותר בכלל. ובצדק, אגב; גם כריאקציה לעשרות שנים שבהן הכול היה שם בחוץ בכל דרכי ואופני ההטרדה האפשריות - לעיתים פליליות - מבלי שייחשב לרגע לבלתי הולם או ראוי, וגם בדרך להווה ועתיד נקיים מאפליה על בסיס מין, מראה או השלכותיהם הפוטנציאליות.
ואולי החסימה ההרמטית הזו של השנים האחרונות חצתה איזה גבול, ואולי לא, ובכל מקרה ייתכן שזה כבר לא משנה, כי סידני סוויני פשוט באה ערב אחד והעיפה - אתם כבר יודעים איך - את שנות היובש ההן הצידה, לפחות לכמה ימים של דיבור לגמרי לא תקין, הכי לא פוליטיקלי-קורקט, לחלוטין עולם ישן.
פתאום אנשים שוב הרשו לעצמם להעיר הערות. להגיד דברים. לנקוב במילים האסורות.
למעשה, העסק הפך כל כך ויראלי, עד שברגע שחבר אמר לי למחרת "רגע, בכלל לא דיברנו על...", השלמתי אותו מיד: "סוויני?" והוא אמר לי: "כן! איך ידעת?" ושנינו ידענו שלא הייתה לנו בעצם שום דרך שלא לגעת בנושא יותר מכפי שהייתה לשני ישראלים דרך שלא לדבר ב-8 באוקטובר על ה-7.
וייתכן שהופעתה של סוויני ב"סאטרדיי נייט לייב" היא אכן נקודת הפריצה של הריאקציה הגדולה לשנות ה-MeToo וסימון חזרתן של הניינטיז השופעות, המופרזות, הוויקטוריה-סיקרטיות, ליומיום של עכשיו; זה ללא ספק יילך מושלם עם קדנציה נוספת של דונלד טראמפ.
ואולי זה תיכף יחלוף. ואולי עדיף שיחלוף. אבל רק לכמה דקות, נתנו לציצים של סוויני לנצח. כנראה שממילא לא הייתה דרך לעצור אותם.
