מעט סרטים הציגו את שואת יהודי אירופה מבעד לעיניהם של המעוולים. זכור במיוחד, ומאוד לרע, "הילד בפיג'מת הפסים" מ-2008, לפי ספר מאת ג'ון בוין שתיאר את הידידות שבין בנו של קצין נאצי וילד יהודי שמתגורר מעבר לגדר מחנה ההשמדה הסמוך. התמונה הבוטה שבה השניים מובלים בסופו של דבר אל תא הגזים היא אחת הנצלניות שנראו אי פעם בהקשר של סרט העוסק בשואה. המצלמה שם אשכרה חודרת אל תא הגזים, והרעיון לפיו משפחה נאצית, ועוד של מפקד מחנה השמדה (ששמו אומנם אינו מוזכר, אך הכוונה היא לאושוויץ), הייתה אף היא קורבן של תעשיית הרצח הגרמנית מעורר, בפשטות, בחילה.
עתה מגיע אל האקרנים בארץ סרטו המדובר מאוד של ג'ונתן גלייזר הבריטי, "אזור העניין", שמועמד השנה לחמישה פרסי אוסקר וצפוי לזכות בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (זאת מהטעם הפשוט שהוא דובר גרמנית, על אף שהפקתו בריטית-פולנית). הסרט מבוסס על ספר בשם זה, שכתב מרטין איימיס ושראה אור ב-2014, ושמביא את סיפורו של קצין נאצי באושוויץ שמתאהב באשתו של מפקד המחנה שדמותו הפיקטיבית מבוססת על זו של רודולף הס (נכתב Hӧss - לא להתבלבל עם רודולף אחר, Hess, שהיה סגנו של היטלר). בעיבוד של גלייזר לא נותר הרבה מעלילת הספר ומהדמות המרכזית בו. הסרט, שמועמד גם לפרסי הבימוי, התסריט המעובד ופרס הסרט הטוב ביותר, מתאר של שגרת יומה של משפחה, זוג הורים וחמשת ילדיהם, שמתגוררת בקרבת מחנה השמדה. רק כמחצית השעה אל תוך הסרט אנו מגלים לראשונה את שמו של הבעל-אב, רודולף הס (בגילומו של כריסטיאן פרידל).
חלקו הראשון של הסרט עוקב אחר שגרת יומה של המשפחה בבית הממוקם בצמוד לאושוויץ, כששמו של הסרט הוא המונח שבו התייחסו הגרמנים לאזור שמסביב למחנה. ישנה אשתו של הס, הדוויג (סנדרה הולר שמועמדת לאוסקר על הופעתה ב"אנטומיה של נפילה"), שנראה כי אין לה כל עניין במתרחש מעבר לחומה המפרידה בין הבית ובין מחנה ההשמדה. היא מבלה את ימיה במפגשים עם חברותיה ובטיול בגן היפה של הבית, ונהנית ממעיל פרווה יד שניה אך שמור היטב שהיה שייך מן הסתם לאיזו יהודייה שכבר לא תצטרך אותו יותר. כן, וגם אמה באה לביקור. הבעל, רודולף, מקבל מבני משפחתו סירת קאנו ליום הולדתו, ובסצנה אחרת מארח מהנדסים המראים לו בגאווה שרטוטים של משרפה חדשנית שמאפשרת טיפול יעיל יותר ב"מטען" שמגיע אליה. זהו עוד יום יפה בשכונה, ואכן הסרט טובל ברובו באור שמש בוהק, בצבעוניות של פרחים ושמיים כחולים ובריכה מתוקה בחצר.
בלילה, לעומת זאת, דברים משתנים. אחרי שרודולף מכבה את האורות בבית ומוודא שכל הדלתות נעולות לפני שהוא עולה על יצועו – הוא והדוויג ישנים במיטות נפרדות – העולם החזותי של הסרט משתנה למה שנראה כמו צילום תרמי שבו נראית נערה מסתורית שמחביאה תפוחים במקומות מסתור כדי שהאסירים במחנה יוכלו למצוא אותם ולשרוד. זהותה של הנערה הזו מתבררת בהמשך בסצנה יוצאת מן הכלל המשלבת שיר ביידיש שמילותיו רק כתובות על המסך בצבע צהוב, אך לא נשמעות. משהו שמוסיף למסתורין האפקטיבי של הסרט. זהו שיר ששמו הוא "קרני שמש" והוא נכתב על ידי אחד מאסירי אושוויץ, יוזף וולף, ואומץ על ידי הפרטיזנים שהוא נמנה עמם. וולף עצמו שרד את השואה ולימים הפך להיסטוריון.
צילום הסרט כמו מזמין את הצופים להרפתקה נוספת; בית משפחת הס, שאכן ניצב עד היום בצמוד למחנה, שוחזר בבית אחר שעוצב באופן דקדקני כדי לדמות לבית המקורי, ואף הוא, הבית ששימש לצרכי הצילומים, נמצא סמוך לאושוויץ. את הנעשה בתוך הבית תיעד גלייזר בעזרת עשרות מצלמות נסתרות כך שהשחקנים היו בבית לבדם, ללא נוכחותם של הבמאי ואנשי הצוות, ויכלו להתנהל באופן אותנטי ככל האפשר. יש משהו מצמרר בעובדה שאנו צופים במתרחש במה שהוא העתק מדויק של בית משפחת הס, בחומה שמפרידה בינו ובין המחנה, וכמובן בעדויות שרק רומזות לנו על מה שמתרחש מעבר לה: יריות, קולות לא ברורים של סוהרים ואסירים, תימרות עשן היוצא מארובות המשרפות. נדמה שהסרט הזה לוקח אל הקיצוניות ומעבר לה את המושג של ייצוג השואה.
3 צפייה בגלריה
מבלה את ימיה במפגשים עם חברותיה ובטיול בגן היפה של הבית. סנדרה הולר כהדוויג הס, מתוך "איזור העניין"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
השאלה האתית והאסתטית לגבי מה אפשר ואסור להראות אגב ייצוג השואה עמדה במרכזם של כמה סרטים, אולי החשוב שבהם הוא "הבן של שאול" (2015) ההונגרי זוכה האוסקר של לזלו נמש, שתיאר את מלאכת הזונדרקומנדו בתא הגזים באושוויץ, תוך שימוש מחושב בפוקוס רך שטשטש את מראות הזוועה. סרט זה התמודד בהצלחה עם הסוגיה האתית כיצד לספק נקודת מבט מתוך מחנה ההשמדה ובה בעת לא להראות את מה שאינו ניתן לייצוג – מה שיכול היה לגלוש לפורנוגרפיה של השואה. "אזור העניין" לעומתו מתרחש מחוץ לאתר ההשמדה, אבל גם הוא מעלה לדיון את סוגיית המבט. מה שאנו לא רואים הוא מה שהמעוול אינו רוצה שנראה. השגרה של ההשמדה שאין לתאר אותה אל מול השגרה הביתית של בני משפחת הס שמתקיימת בצדה. אי אפשר לצפות ביומיום הזה מבלי לשער מה קורה מעבר לחומה. פועל השוטף את הדם ממגפיו של הס וגנן המפזר אפר לדישון ערוגות הפרחים כמו מחדירים את הזוועה שמעבר לחומה אל הטריטוריה הביתית הפסטורלית.
הסרט, במילים אחרות, כופה עלינו את המבט של המעוול, די בדומה לסרטו התיעודי המסעיר של ג'ושוע אופנהיימר, "מעשה בהרג" (2012), שגיבוריו הם רוצחי המונים באינדונזיה שחיסלו בשיטתיות קומוניסטים בשנים 1965-1966, השבים ומגוללים בגאווה את מעשי הזוועה שביצעו באמצעות שחזורים קולנועיים. בשני הסרטים אגב, ישנה סצנה דומה, לקראת סיומם, שבהם הגיבור חש בחילה – מעין ביטוי פיזי של ההכרה בפשע הנורא שהוא שותף לו. כמו אצל אופנהיימר, סרטו של גלייזר (זהו סרטו הרביעי בסך הכל בקריירה קולנועית שהחלה עם Sexy Beast ב-2000) כופה עלינו את נקודת המבט של המעוול; אך מכיוון שאיננו רואים את הנורא מכל – מה שהוא, הס, מן הסתם נוכח בו כמפקד המחנה – הופכת דווקא חלקיותו של המבט, מה שאנו יודעים שקורה, מה שנרמז עליו באמצעות תימרות העשן, קול היריות וזעקות הקורבנות, אך איננו רואים אותו, למוקד המוסרי והאתי של הסרט. אנו, בניגוד להס ומשפחתו שעה שהם משתעשעים בגינת ביתם ובבריכה שבה, לא יכולים להתעלם ממה שקורה מעבר לחומה. אנחנו בגן עדן כשמחוצה לו – פלנטה אחרת.
"אזור העניין" נפתח במסך שחור ובקטע מוזיקלי בן כשתי דקות שכתבו מיקה לוי (מעדיפים להיקרא בלשון רבים אחרי שהכריזו על עצמם כנון-בינארי). המוזיקה האקספרימנטלית מזכירה בחלקה גיהוקים של מפלצת. זו פתיחה מצמררת שכמו מבקשת להעביר אותנו מסע חווייתי לממד אחר, כזה שהרוע הבלתי נתפס והבלתי אנושי שולט בו. קשה שלא לחשוב על סטנלי קובריק, ובמיוחד על סצינת הכותרות של "תפוז מכני", שבה משך מספר שניות תוקף מסך אדום בוהק, מלווה במוזיקה אלקטרונית, את הצופה (מסך אדום כזה אף יופיע בהמשך סרטו של גלייזר). קשה גם לא לזהות בסגנון הבימוי המרוחק, הקליני, של גלייזר הדים לעבודתו של קובריק, ואם יש משהו שהפריע לי בסרט זו התחושה שגלייזר כמו מנסה לביים את הסרט שקובריק היה עושה.
חלקו השני של הסרט מתנהל כמו מלודרמה שבה הגבר-בעל-אב נאלץ להרחיק מהבית כדי לטפל בעניין דחוף - השמדת יהודי הונגריה. האישה נותרת בגן העדן, מטופלת בילדיה, והשיחות בינה ובין בעלה מלוות בגעגועים, אך דווקא משום כך יש בהן משהו כמעט פסיכוטי. יש גם משהו רפטטיבי בסרט עצמו שהופך אותו יותר לתרגיל תאורטי מאשר לסרט בעל מורכבות של ממש בכל מה שקשור לעיסוק בעדות, ייצוג, זיכרון וטראומה. ובכל זאת, באחת הסצנות לקראת סופו הס מביט לכיוון המצלמה, קצת באופן שבו ג'ק ניקולסון עושה זאת בסרט "הניצוץ", וכמו רואה את העתיד – אושוויץ הוא עתה מוזיאון שקבוצת מנקות מקרצפת את תאי הגזים, חדרי המשרפות ואולמות התצוגה שבו. האם זהו הרגע שבו גלייזר מתייחס לרוע האנושי שהוא חוצה גבולות של זמן ומקום. נדמה לי שאחרי שנתיים של מלחמה באוקראינה ואחרי אירועי 7 באוקטובר, התשובה לשאלה הזו מקבלת רלוונטיות מצמררת. בעיקר כאשר באחת הסצנות, אחרי זיון עם צעירה אקראית - אולי מישהי מהמחנה הסמוך - הס נראה מהלך במה שמזכיר את מנהרות החמאס.
