עברו כבר 56 שנים מאז שמייק בורשטיין גילם בפעם הראשונה את קונילמל, אבל התפקיד הזה, הוא מאמין, ירדוף אותו עד יומו האחרון. "הסרט הזה עשה מהפך בתעשיית הסרטים הישראליים, והפך אותי בן לילה לכוכב קולנוע", הוא אומר. "כשהוא יצא, מיליון וחצי אנשים ראו אותו, ובארץ היו אז רק שלושה מיליון אנשים. היום זה מספר כמעט דמיוני. כשמגיעים למאה אלף צופים – עושים חגיגות. מבחינת האפקט, קרה לי מה שקרה לדסטין הופמן אחרי ההצלחה של הסרט 'הבוגר'. הפכתי אז לשחקן ישראלי, למרות שקונילמל היא בעצם דמות יהודית, אשכנזית, חסידית. כמה אנשים יכולים להגיד שהם מזוהים עם דמות כזאת אהובה – שדתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, זקנים וצעירים אוהבים אותה? מעטים. אני גאה בזה שעד היום, כשאני מגיע לביקור בארץ, אנשים עוצרים אותי, וקוראים לי קונילמל".
תמיד זה היה נחמד?
"כשהייתי צעיר, קצת רציתי לברוח מהשיוך הזה. לא רציתי שיזהו אותי רק עם דמות גלותית כזאת, עם מין ליימך שכזה, וחיפשתי לעשות תפקידים אחרים, כמו בתיאטרון הקאמרי, כמו לשיר, אבל כבר הרבה שנים שאני חי עם הקונילמל הזה בשלום ומאוד גאה בו".
זה לא מעיק לפעמים שעוצרים אותך ברחוב ועושים לך חיקוי שלו?
"נוסטלגיה זה נחמד, אבל אני תמיד מחפש אתגרים חדשים שיחזיקו אותי טרי. לפני חמש שנים קיבלתי הזמנה מציון ברוך לככב בסדרה 'ג'ודה', ומאז כולם מזהים אותי מהתפקיד הזה. יום אחד אני עומד ברחוב אלנבי מול הכספומט ומאחוריי עומד גבר עם נער בן 15 בערך, והגבר אומר לבן שלו בהתלהבות, 'אתה יודע מי זה? זה קונילמל', והילד אומר לו, בהתלהבות, 'אבא, מי זה קונילמל? זה הרב מג'ודה'".
מה פתאום הסכמת לשחק את הרב בסדרה על ערפדים? ידעת בכלל מי זה ציון ברוך?
"חיפשתי תפקידי אופי, דמויות שעדיין לא שיחקתי, והציון הזה הוא כישרון ענק. הוא גם כותב וגם מצחיק וגם צייר מחונן. לפני זה לא ידעתי עליו כלום. גורנישט מיט גורנישט".
ילד פלא
הוא נולד בארצות הברית לפסח וליליאן בורשטיין, מהכוכבים הגדולים של התיאטרון היידי, ומגיל שבע החל להופיע איתם, יחד עם אחותו התאומה סוזן. "אני ואחותי היינו ילדי פלא חינניים והקהל מאוד אהב את זה", הוא אומר. "אחרי ההצלחה של קונילמל הייתי צריך לעזוב את המסגרת המשפחתית, וזה היה קשה מאוד להורים שלי ולי".
מה הם אמרו לך?
"הם לא אמרו לי 'לא'. אבל הם נתנו לי, כמו כל אבא ואמא יהודיים, להרגיש רגשות אשמה על כך שנטשתי אותם. הם אמרו, 'תראה, אנחנו לא נצליח בלעדיך, כי הקהל רוצה לראות אותך. אנחנו כבר מבוגרים'. אבא היה אז בן 70 ומשהו ואמא בשנות ה-60 שלה. הפרידו ביניהם כמעט עשרים שנה. היה לי קשה מאוד, אבל הייתי צריך לשקול את זה כנגד העתיד שלי. הייתי אז בן עשרים, וכל החיים היו לפניי. אחרי מלחמת ששת הימים אורי זוהר אמר לאמא שלי, 'הבן שלך התקבל כאחד משלנו', כי עד ששת הימים הייתי ילד אמריקאי שעלה לארץ. היה להם קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הם הסתדרו וחזרו לארצות הברית".
לפחות עם הילדים שלך אין לך בעיות כאלה.
"אדם ופיטר לא המשיכו בתחום שלי, אבל זה בסדר. הם ראו מה זה מקצוע הבידור והחליטו מוקדם מאוד שזה לא בשבילם. ולא שהם לא היו מוכשרים, אבל נראה לי שהנכדים יהיו הדור הבא. שתי הנכדות שלי התחילו לעבוד איתי בנטפליקס בדיבוב, שם אני אחראי על בימוי הדיבוב לאנגלית של הסדרות. עכשיו הנכדה הגדולה שלי, בת 16, דיבבה את התפקיד הראשי בסדרה 'מלכת היופי של ירושלים', והייתה נהדרת. הנכדים בטח רכשו את הגנים של ההורים שלי ושלי והם ילכו בדרך שלנו".
שאלת פעם את אדם ופיטר למה לא בחרו במשחק?
"כשהם היו קטנים וגדלו בארץ, כמעט כל חודש הייתי בנסיעות. הייתה לי תכנית טלוויזיה בהולנד בשנות ה-70 וכמעט כל חודש הייתי טס לשם. הם התגעגעו אליי והם רצו סגנון חיים אחר, ואני יכול להבין אותם. לי לא הייתה ברירה. מגיל צעיר התאהבתי במשחק. רציתי גם שהם ימשיכו בלימודים ויגמרו בית ספר גבוה ואוניברסיטה. לא רציתי לדחוף אותם לעשות משהו שהם לא אוהבים. להיות שחקן ובמאי זה מקצוע מאוד מתסכל. הורים של ילדים שרוצים להיות שחקנים שואלים אותי מה אני יכול לייעץ להם, ואני תמיד אומר, 'אם הם יכולים לחיות בלי זה, שיעשו משהו אחר. רק אם אתה לא יכול לחיות בלי זה, תמשיך, כי זה מקצוע מאוד קשה'".
קשה ומתסכל? אבל אתה הצלחת בו יפה מאוד.
"למזלי היה לי את הכישרון. לשחק זה לא רק לנסות להיות על הבמה, צריך גם כישרון, וזה דבר שאי אפשר ללמוד. למזלי אני ינקתי את זה מאבא ואמא שלי".
מה היה קשה לך?
"היו לי הצלחות, אבל היו גם אכזבות. אתה תמיד מחפש את התפקיד הבא, וזה לא רק תלוי בך, אלא במפיק ובבמאי. זאת אחת הסיבות שהחלטתי לפני ארבע שנים שזה הזמן המתאים לנסות לכתוב ולביים סרט. כתבתי וביימתי את 'אזימוט', הסרט הראשון שלי. אני תמיד מחפש במקצוע איזה גל חדש, וזה כרגע הכיוון שאני שואף אליו. זה והדיבוב. כשנתנו לי לדבב את אבא של דורון ב'פאודה' שמחתי מאוד. הניסיון שלי כשחקן מאוד עוזר לי כבמאי".
לעוד כתבות במדור מוזיקה:
"הייתי הישראלי הראשון שכיכב בברודוויי"
אחרי ההצלחה הגדולה של "שני קונילמל" הגיעו סרטי ההמשך "קונילמל בתל־אביב" ו"קונילמל בקהיר", מקום ראשון בפסטיבל הזמר של 1967, עם "מי יודע כמה" של רימונה די-נור ויעקב הולנדר, ושלוש זכיות בפסטיבלי שירי ילדים. ב־1981 הגיע בורשטיין גם לברודווי עם תפקיד ראשי במחזמר "בארנום". "הייתי הישראלי הראשון שכיכב בברודוויי", הוא אומר.
מאז שנות השמונים בורשטיין, אבא של אדם ופיטר וסבא לשלושה, מתגורר בבוורלי הילס יחד עם אשתו השנייה ציונה. בשבוע הבא יגיע לישראל לשש הופעות עם התזמורת הסימפונית הצוענית של בודפשט ("תזמורת 100 הכנרים") איתה יופיע בין התאריכים 12 ו-16 בנובמבר בערים חיפה, ירושלים, תל אביב, באר שבע וקרית מוצקין. בהופעות אלו ישיר גם כמה מהשירים המזוהים איתו (כן, גם את השירים מ"שני קונילמל") לצד שיר מבית אבא, יליד אודסה. "מאז הקורונה לא הייתי כאן ואני מתגעגע לבקר ולהופיע בארץ, וזאת הזדמנות נהדרת", הוא אומר.
בראיון קודם דיברת על האפשרות שתחזור להתגורר בארץ.
"נכון, אבל דברים משתנים. הקורונה שינתה את החיים של כולנו. היא שיתקה את המקצוע שלנו בכל העולם, לשנתיים לפחות, ועלינו להיות גמישים. למזלי קיבלתי את העבודה בנטפליקס והתכניות שלי השתנו. ביידיש אומרים, 'דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט' ('האדם חושב ואלוהים צוחק', י"ב). אני בן 77 וחוגג 70 שנות פעילות. יש מעט אמנים שיכולים להגיד שהם 70 שנה על הבמה. זה לא צחוק".
אתה לא מתגעגע לשחק?
"כרגע לא. אבל בתקופה האחרונה קרו שני דברים שמחזירים אותי לבמה – סיבוב ההופעות עם התזמורת ההונגרית וההצעה שקיבלתי לפני שבועיים לככב בסדרת טלוויזיה בגרמניה. הצילומים יתחילו בסוף אפריל. זה סיפור על ילד שיצא ממחנות הריכוז בגיל 12, חזר לגרמניה והקים שם משפחה ועסק מאוד מצליח. אני אהיה אב המשפחה, היות ואני מדבר גם גרמנית וגם יידיש. כשאני אהיה בגרמניה בצילומים יהיה לי יותר קרוב וקל לטוס לארץ. 15 שעות טיסה מלוס אנג'לס זה כבר לא לגילי. מאז שהתחילה המגפה לא טסתי לשום מקום. בכל זאת, אני כבר לא ילד".
הגיל נותן את אותותיו, אין מה לעשות.
"בכלל לא. אבא שלי חי כמעט עד גיל 90, וגם אז הוא עדיין היה קופץ על הבמה. אני גם לא נראה בגילי ואני שומר על עצמי. אני מתאמן, שוחה והולך הרבה, ואני לא מתלונן. גם אמא שלי האריכה לחיות – עד גיל 87. יש למלאך המוות זמן. אני מתכונן להגיע יותר רחוק מההורים. מבחינתי, המחר הוא היום הראשון של שארית חיי".
מה לאחל לך?
"בריאות. כל השאר יסתדר לבד. כל זמן שאני קם בבוקר בלי עזרה ויוצא מהמיטה זה טוב", הוא צוחק. "רק מי שלא עבר תקופות קשות, לא יודע להעריך כמוני את החיים. לפני 24 שנים היה לי סרטן הערמונית. לא הייתי מדבר איתך עכשיו אם לא היו תופסים את זה בזמן. אני יודע מה זה להתמודד עם הפחד מהמוות. כשאתה עובר דבר כזה אתה מבין שכל היתר זה שטויות. גם אשתי הראשונה עידית מתה מסרטן, וגם הבן שלי פיטר חלה בסרטן, אבל הכל עבר ברוך השם תודה לאל. הוא בריא לגמרי".
אתה מתגעגע לעידית?
"המוות שלה היה טרגדיה גדולה בשבילי ונקודת מפנה בחיים. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת ואהבה גדולה. התמזל מזלי שפגשתי את ציונה".
למה אתה הכי מתגעגע?
"לאבא שלי. לא היה לי יותר זמן איתו, כי כשאני נולדתי הוא היה כבר בן 48. אהבתי אותו, אבל הוא היה לא רק אבא, אלא קצת יותר דמות של סבא. אבל גם להתגעגע זה נהדר".