הליהוק של הלן מירן לתפקיד ראש הממשלה גולדה מאיר הצית ויכוח מרתק וטעון: האם זה ראוי ללהק כוכבת לא יהודייה לגלם דמות יהודייה, ועוד כזאת מפורסמת? הליהוק השנוי במחלוקת גרר דיון שגם רלוונטי לכיוונים נוספים, למשל אם סטרייט יכול לגלם הומו או טרנסית ולהפך. לשחקן הממריא נאוול פרס ביסקאירט, הומו וגוי, לא הייתה שום בעיה לגלם יהודי המצליח לשרוד במחנה ריכוז באמצעות שקרים לקצין נאצי בכיר, בסרט "שיעורים בפרסית". "כשהבמאי ודים פרלמן בחר בי לתפקיד, לא שאלתי למה הוא בחר דווקא בי", סיפר ביסקאירט בעל הפנים עתירות ההבעה והעיניים המהפנטות, כשנפגשנו לריאיון במלון ברלינאי מעוצב. "באמת הייתי רוצה להבין למה הוא בחר בי. נכון, אני לא יהודי והמשפחה שלי במקור מאיטליה, מספרד ומחבל הבאסקים, אבל אני יכול להזדהות עם הדמות ברמת הטירוף - והעניין הזה של ההישרדות. בתקופה שבה עבדתי על 'שיעורים בפרסית' פשוט הסתכלתי על פנים של קורבנות - גם עכשיו עולות בי דמעות מהמחשבה עליהם. ככל שאני מתעמק בתקופת השואה אני מרגיש מבולבל יותר ויותר. אני מרגיש שאין סוף לניסיון להבין אותה. מטורף שבני אדם יכלו לעשות מעשה נורא כמו השואה".
שיעורים בפרסית
"שיעורים בפרסית" שמגיע אלינו השבוע מסתמך על סיפור של וולפגנג קוהלהאסה, השואב השראה מסיפור אמיתי. ביסקאירט מגלם את ז'יל, בנו של רב מאנטוורפן הנתפס ב-1942 על ידי האס-אס. במהלך הנסיעה יחד עם עוד אסירים יהודים, אחד הבחורים מציע לז'יל לתת לו ספר על המיתולוגיה הפרסית תמורת חצי כריך. ז'יל נעתר להצעה וזאת למעשה מצילה את חייו: הנאצים לא טורחים לקחת את האסירים למחנה ומוציאים אותם להורג ביער. ז'יל ניצל אחרי שהוא מתעקש שהוא בכלל איראני ולא יהודי. מסתבר שאחד מבכירי המחנה (אותו מגלם לארס אידינגר), הוא למעשה שף שחולם אחרי המלחמה לעבור לטהרן ולפתוח שם מסעדה המגישה אוכל גרמני. המפקד הנאצי מבקש מז'יל שילמד אותו לדבר פרסית, וז'יל מפגין הרבה יצירתיות וממציא שפה דמיונית, וזוכה באמון שלו, למרות החשדות שמתעוררים מסביב. טעות אחד קטנה עלולה לגרום למותו, מה גם שהנאצי הבכיר שונא במיוחד שקרנים.
"יצרנו את השפה הדמיונית בסיוע של מומחה לבלשנות, והיא נוצרה בצורה מדוקדקת", מגלה ביסקאירט. "אני אמנם לא יכולתי לדבר אותה, אבל בשלב מסוים כן יכולתי להמציא משפטים בדיוק בגלל ההיגיון הדקדוקי שלה. היה היגיון בזמנים ובשמות הגוף של השפה הזו. בצילומים ניסיתי להתמקד בכמה פחד אני מציג או לא מציג בכל רגע נתון, כמה אני מעמיד פנים שאני בסדר בתקווה שיאמינו לי. אני בטוח שיש המון סיפורים כאלה על הישרדות בשואה. כשקראתי חומרים בנושא נתקלתי בסיפור על מישהי שהצליחה לזייף מבטא פולני מושלם וזה נתן לה יתרונות בגטו. היא יכלה לצאת ולהיכנס רק בגלל שאמרה: 'אני חוזרת הביתה' במבטא הנכון והשומרים האמינו לה. כשאתה נאלץ לשחק תפקיד כדי להציל את החיים שלך, אתה משחק אותו באופן מושלם. אתה נהיה השחקן הכי טוב בעולם בדיוק בגלל שהחיים שלך בסכנה".
אתה מצליח לתאר את עצמך חי בתקופת מלחמת העולם השנייה? היית שורד לדעתך?
"אני ממש לא מצליח לדמיין את זה לעצמי. אבל אני גם לא יכול לשפוט אף אחד. כשהחיים שלך בסכנה אתה עושה כל מה שאפשר. אני כמובן לא מנסה להשוות, אבל יש משהו באמנות הזו של המשחק שקשור גם הוא בהישרדות - הניסיון לשחק את הדמות במטרה שהבמאי והקהל יאמינו לך. אין ספק שלהיות שחקן זה ממש לא כמו להיות במחנה ריכוז, אבל מבחינת משחק והעמדת פנים? יש איזשהו קשר".
ובחיים האמיתיים אתה טוב בלשקר?
"אנחנו בני האדם לא תמיד משקרים, אבל משחקים את המשחק. הכול משחק אחד גדול: קונבנציות, החברה עצמה. איפה שפעם היה יער בנינו מעצמת בטון. הכול פיקציה".
אחד המבקרים הגרמנים זעם וטען שהסרט נחמד מדי לעם הגרמני. מה דעתך על הטענה הזאת?
"אני חושב שמעניין להאניש את הדמויות בלי להפוך אותן לאנשים טובים - לתת חופש למחשבה שגם אנשים רעים הם כמונו. יש הרבה רגעים ב'שיעורים בפרסית' בהם אנחנו חוזים באלימות כלפי האסירים. מצד שני, זה פשטני מדי לתאר את הגרמנים בתור חיות או חייזרים מעולם אחר שהדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא רע. אם חוטאים בפשטנות, קל לנו כקהל לחשוב שהרעים הם לא כמונו. לא כמונו? אז מה עם מנהיגים כמו ז'איר בולסונארו או דונלד טראמפ בשעתו? אגב, אני חושב הרבה על פוליטיקה, קורא ומתעניין. כשמסתכלים על הפוליטיקה של היום, הגן הזה - טוטליטריזם ואוטוריטריאניזם - עוד שם, ואנחנו צריכים להילחם בו באמצעות התרבות והאמנות עם רגישות, אמפתיה וקבלת האחר. אין דבר נורא מלהעמיד מול הפחד את האלימות. אסור להגיב לפחד באלימות".
7 צפייה בגלריה
"להיות שחקן זה ממש לא כמו להיות במחנה ריכוז, אך מבחינת העמדת פנים? יש איזשהו קשר". ביסקאירט
(צילום: רויטרס)
"שיעורים בפרסית" צולם בבלארוס בתנאים של שלג וחורף קיצוני. נרשמו טמפרטורות של 15 מעלות מתחת לאפס, ואנשי צוות רבים חלו ונפלו למשכב. "הצילומים היו מאוד מאתגרים ומתישים ברמה הפיזית, במיוחד כשזרקו אותי למים קפואים. קשה היה לי לדמיין את עצמי שורד בסיטואציה הזו לתקופות זמן ארוכות, כמו אנשים ששרדו בשואה. באמצע הצילומים גילינו שהלוקיישן שלנו שימש כמעין מחנה ריכוז בתקופת סטאלין וזה ממש צמרר אותי. בשל כל הקשיים האלה לארס (המפקד הנאצי - א"ק) ואני לא יכולנו להישאר בתוך הדמויות שלנו כל היום. להיפך, לא הפסקנו להריץ בדיחות בעודנו מנסים לבנות את הקשר שלנו בתוך הקונטקסט הלא פשוט הזה".
אתה חושב שיש מתח הומו-ארוטי בין המפקד הנאצי לבין ז'יל?
"לארס ואני לא שיחקנו את הדמויות כאילו ישנו מתח הומו-ארוטי, אבל כמובן שייתכן וזה קיים. זה גם מה שמקסים בסרט - אנחנו לא באמת יודעים למה המפקד הנאצי מציל את ז׳יל, הרי הוא יכול היה לא להציל אותו. ז׳יל הוא הפתח שלו לחופש, המגע האנושי האמיתי היחיד שיש לו, חרף העובדה שאין לז'יל שום כוח ועל אף המילים הרעות מסביב. לכן זה מקסים שהשפה החדשה הזו, שז'יל ממציא, לא שייכת לאף אחד, זו יצירה חדשה ופתח לתקשורת. וזו האהבה, נכון?".
בהקרנת הבכורה, הקהל צחק לא אחת. הרגשתי שרבים צחקו בגלל ש"שיעורים בפרסית" הגחיך את הקצין הגרמני הבכיר. ההומור היה מכוון?
"אתה צודק. הקצין מאמין בז׳יל, או לפחות רוצה להאמין לו וכמובן שכל מה שהצופים רוצים זה שז'יל ישרוד ושהמהתלה שלו תעבוד".
7 צפייה בגלריה
"אין דבר נורא מלהעמיד מול הפחד את האלימות. אסור להגיב לפחד באלימות". ביסקאירט
(צילום: AFP)
ביסקאירט בן ה-36 נולד בבואנוס איירס. "אמא שלי הייתה פסיכולוגית ולאבא היה עסק קטן, לא משהו רציני. משפחת מעמד ביניים, בלי יותר מדי כסף למותרות. מה שכן, כל הכסף שהמשפחה הצליחה לחסוך תמיד שימש לטיולים. הייתה לנו המכונית הכי גרוטאה בעולם, ולא קיבלתי טלפון נייד עד גיל ממש מאוחר, אבל אני זוכר שפעם בשנה היינו לוקחים את מפת העולם, בוחרים יעד, נוסעים אליו ועושים קמפינג. לא אשכח איך חנינו פעם מול איזו טירה. מאז כשאני בדרכים אני מרגיש חי וקשה לי להישאר במקום אחד יותר מדי זמן. חשוב לי לטייל – לא משנה לאן, גם פנימה לתוכי. כל נסיעה וכל תנועה, הן תמיד בגדר איזה מסע. אמצעי להתפתח".
איך גילית את המשחק?
"המשחק מצא אותי. כשלמדתי בתיכון, בימי שלישי בערב היינו מכייפים ומוציאים אנרגיות במשך ארבע שעות בסדנת משחק, ובאחד הימים ראיתי מודעה על ליהוק לסדרה ופשוט ניגשתי לאודישנים. קראו לי לחזור ארבע פעמים ואז קיבלתי את התפקיד. אחרי הופעת הבכורה, התפקידים הגיעו אליי בלי סוף".
ביסקאירט שהופיע בצעירותו בגרסה הארגנטינאית ל"עקרות בית נואשות", קיבל מלגה בגיל 21 ועבר לחיות בניו יורק, ומאז לא מפסיק להתרוצץ. "בניו יורק הצטרפתי ללהקת התיאטרון ווסטר גרופ, שבין המייסדים שלה היו השחקן וילם דפו ואליזבת לקומפט, רעייתו הראשונה. דפו עזב את הלהקה ואת אשתו, בדיוק כשהגעתי. העבודה עם הלהקה עזרה לי לקבע את היחסים שלי עם העולם. שלא תמיד היו מבוססים על דיבור. ומאז אני גר בכל מקום. אני נווד. עבדתי כבר בצרפת, ספרד, בלגיה, איטליה, גרמניה, בריטניה. בכל מקום שיש לי עבודה. אני יכול לשחק בשבע שפות. יודע אפילו מעט סינית. אני חושב שאני גם סוג של מתחזה, בגלל שאני מככב בקולנוע בצרפת, שהיא לא הארץ ממנה אני בא".
7 צפייה בגלריה
"היחסים שלי עם העולם לא תמיד מבוססים על דיבור. אני גר בכל מקום. אני נווד". מתוך "שיעורים בפרסית"
2017 הייתה שנת הפריצה של ביסקאירט בזכות הופעתו המרשימה והסוחפת בשני סרטים. הסרט הראשון הוא "להתראות שם למעלה" של אלבר דופונטל – עיבוד עטור פרסים לספרו של פייר למטרה. העלילה עוסקת בשני חיילים צרפתיים שנפגשו בשוחות של הקרבות עקובי הדם של מלחמת העולם הראשונה: האחד הופך להיות מנהל חשבונות (דופונטל) והשני אמן יצירתי (ביסקאירט) שנפצע קשה ואף נחשב למת, ומסתתר מאחורי מסכות, גם כדי להסתיר את הפציעה שעיוותה את פניו. השניים רוקחים מזימה מתוחכמת לנקום בקצין מושחת ומתועב, שאחראי למתקפה האחרונה והמיותרת שטלטלה את חייהם.
7 צפייה בגלריה
"אני לא אוהב לעבוד כל הזמן. אני לא וורקוהוליק. עושה רק פרויקטים שיש להם משמעות מיוחדת". מתוך "שיעורים בפרסית"
הסרט השני הוא "120 פעימות בדקה", שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן וזיכה בהמשך את ביסקאירט בפרס הסזאר. הסרט הסתמך על זיכרונות הבמאי רובין קמפילו, מהתקופה בה היה מעורב בארגון "אקט אפ". הארגון נאבק בהתמודדות הכושלת של הרשויות בצרפת בשנות ה-80 עם מגפת האיידס, שגבתה קורבנות רבים, ופעל להגברת המודעות לטיפול בחולים ולמניעת הדבקה. "בבכורה בקאן אנשים כל כך טולטלו, שהם לא הגיעו למסיבה", מספר ביסקאירט. "צעירים קיבלו השראה ורצו להיות מעורבים ולהילחם. מעניין במיוחד היה לפגוש אנשים שלא רצו בשעתו לדעת על האיידס והעדיפו לעצום עיניים והם הודו לנו על הסרט, בגלל שבפעם הראשונה הם ראו את מה שהם לא יכלו לראות באותו זמן.
"חשוב היה לי להציג את הסרט בארצות בהן ההומופוביה שולטת, כמו הודו. ואילו בארה"ב היו מזועזעים מהסרט וזה אכזב אותי. נמאס להם מסרטים על איידס וסרטים עם כל כך הרבה סקס ותחושה של משהו פראי. הם לא מסוגלים להתמודד עם דברים בסגנון אחר. האמריקאים כנראה לא התחברו לסיפור האהבה שהצגנו. חשבתי שהתגובה באמריקה הייתה מאד ילדותית ופוריטנית".
בשנים שחלפו מאז אותה שנה מכוננת, ביסקאירט המשיך לסלול את דרכו וניסה לא להתפשר, בעודו מתרגל לשטיחים האדומים של פסטיבלי קאן וברלין. "בשנים האחרונות קראתי המון תסריטים והאמת שהייתי תשוש אחרי שעשיתי את שני הסרטים האלה. אני לא אוהב לעבוד כל הזמן - אני לא וורקוהוליק. עושה רק פרויקטים שיש להם משמעות מיוחדת מבחינתי, כמו 'שנה אחת, לילה אחד' על רקע הפיגוע בבטאקלאן בפריז, אחרת אין לי סיבה להשתתף בהם. בסופו של דבר להיות שחקן אומר להיות משרתם של אחרים. בכלל, המסלול שלי תמיד מאוד כאוטי. אני לא מכה שורשים בשום מקום".
בין התפקידים הוא לוקח פסקי זמן. "בזמני הפנוי אני אוהב לעשות דברים אחרים", צוחק ביסקאירט. "כשאני לא עובד אני משתדל לשמור על מגע עם הטבע אותו אני מאוד אוהב, קורא ונפגש עם חברים - אחר כך אני חוזר לחיי האורבניים".
