עומר אדם לא ממש מתראיין. מכיוון שלא פעם זמרים נוטים להגיד בראיונות דברים שעלולים לסבך אותם בהמשך - בין אם בגלל השאלות המכוונות של העיתונאי הניצב מולם, ובין אם כי בוער להם לפתוח את הפה ואת הלב בסוגיה מסוימת הנמצאת כרגע על סדר היום - ייתכן שיש בהחלטה של אדם ושל המעגל המנהל אותו לא מעט טעם. מכיוון שאלו הם פני הדברים, נגזר על מי שרוצה לדעת מה אדם חושב ומרגיש כרגע, להתיישב ולהקשיב לשירים שלו. ועכשיו, אחרי תקופה של שקט יחסי - כולל גלות מרצון בדובאי - גם יש למה. ולשם שינוי לא לאיזה אי-פי שמורכב מחמישה-שישה סינגלים שכבר נטחנו בכל פינה ונארזו כעת מחדש, אלא לדבר האמיתי - לאלבום חדש שבו מחכים 18 שירים שהתכנסו תחת הכותרת המפוצצת "סוף העולם".
למרות השם המפורש והיומרני-משהו שבו בחר אדם לכותרת הפרויקט החדש שלו, לא מדובר בפיצוץ מתקרב שעומד להשמיד את כולנו, אלא במין סיכום חייו של הזמר עד עכשיו תוך מבט קדימה. והעתיד הזה של אדם, לפחות על פי ההאזנה לחלקים המוצלחים של "סוף העולם", נראה ונשמע טוב יותר מכל מה שאדם הוציא בשנים האחרונות. ב"קומה 58" - הנקרא כנראה על בסיס יחידת הנדל"ן הנוכחית והנחשקת שלו - הוא שר "ואיך תמצא ת'נשמה בחולות / וואלה גם אני שאלתי את עצמי". לקראת סוף השיר, שהוא בין הרגעים היותר טובים באלבום, אדם אומנם מחדד ש"כלום לא השתנה", אבל נדמה שמשהו בכל זאת זז אצלו וכעת הוא קצת בוגר יותר, עדיין עם אותו הומור וכיף מוכרים, אבל גם עם קצת פחות רצון להשתטות בכל מחיר.
לביקורות מוזיקה נוספות:
לפני כמה שנים היה נראה שלאדם יש את הפוטנציאל הגדול ביותר מבין הזמרים בני דורו וז'אנרו להפיל סופית את המחיצות בין השבטים שחיים במקום הזה, ואפילו לקרב ביניהם. נדמה שלא היה מגזר שלא יכולת לאתר בין בניו ובנותיו כאלו שיכולים לחבב את אדם. כולם - או כמעט כולם - שמחו אז לקבל הזמנה למסיבה הסוערת שלו. אדם שר על אמונה (גם לאורך "סוף העולם" יחסיו עם היושב במרומים נוכחים); הוא ידע להרים כל מסיבה או חתונה שהוזמנתם אליה; סבתות ונכדים רקדו יחד לשיריו במסיבות סוף שנה בגנים; ולא פחות חשוב מכך, אדם גם היה הראשון שהבין שאפשר וצריך לחבר בין הפופ הים-תיכוני לבין הקהילה הגאה.
2 צפייה בגלריה
אדם של "סוף העולם" בהחלט רוצה לשוב ולהיות אהוב, אבל אפילו לו ולנבחרת הלא קטנה שסביבו קשה להחזיק 52 וחצי דקות בלי נפילות.
(צילום: סיימון אלמלם)
אלא שההצלחה המוצדקת ההיא קצת עלתה לאדם לראש. וכך, במקום להתפתח כיוצר פופ אותנטי שממשיך לאתגר את עצמו הגיעו מכיוונו כמה וכמה שירי דאחקה מיותרים במשקל נוצה, כש"קקדילה" הגזעני היה החמור והמתריס שביניהם. ב"אני" האוטוביוגרפי הפותח את האלבום, אדם נוגע בנושא הנפיץ ההוא, ולו רק כדי להוריד את הקוף מהגב ולהמשיך הלאה. "אני לא נלחם על התדמית לא נלחם על אגורה / אני לא נלחם על ביקורת משרת התחבורה", הוא שר שם ובהמשך מבקש להבהיר ש"13 שנה אני רוקד על הבמות / רוצה לראות אותם שמחים / אני לא מחפש ת'מלחמות". גם אם קשה להגדיר את הטקסט הזה כסוגה עילית, בהחלט ניתן לזהות אצל אדם כנות ואפילו חצי הכאה על חטא.
אדם של "סוף העולם" בהחלט רוצה לשוב ולהיות אהוב, אבל אפילו לו ולנבחרת הלא קטנה שסביבו (ורשימת הקרדיטים באלבום הזה באמת ארוכה) קשה להחזיק 52 וחצי דקות בלי נפילות מתח, וקשה מאוד להגדיר כל רגע באלבום הזה כהברקת פופ מקומית שמשרתת נאמנה את המטרה הזו. "התעוררתי עם נמר" עם איזי, "קוסמופוליטן" הקלישאתי והמאוד מקומי ("כל יום שישי לבד / פה אין לי אף אחד / בית הפך מדבר / למרות זאת עדיין שר"), "מזליקו" המנג'ז עם הטאץ' הלטיני, וגם שיר הנושא הם בין הרגעים היותר חלשים בואכה מיותרים פה.
לעומתם, יש כאן כמה שירים עם וייב של שלמה ארצי המאוחר - שאדם אף שר איתו דואט בעבר - כמו הבלדה "חייל מלבנון" שכתבו אבי אוחיון ודודי בר דוד ("בשני חדרים ומיטה מתקפלת / ציירת לי חלון שמשקיף אל הים / הייתי נשכב על פסי הרכבת / כדי להבין אותך"). בהמשך האלבום מגיעה סגירת מעגל ממשית בין אדם לבין נציג נוסף מהדור ששלט פעם במוזיקה הישראלית - "סיגליות" עם דויד ברוזה, שניתן לראות בו גם מעין מחווה ליהונתן גפן המנוח, שתרגם את הטקסט המקורי לעברית. הרעיון, שעשוי גם לשלוח כמה ממאזיניו הקבועים של אדם לנסות ולהכיר את פועלו של שותפו המבוגר והנוכחי בהחלט מבורך. את התוצאה קשה להגדיר כיותר מרבע מוצלחת, ולא רק בגלל שהשיר המקורי כה טחון.
לקראת סוף האלבום מגיעים עוד שני רגעים מעודדים ושונים באופיים. הראשון שבהם הוא "שנינו הפכים" הקלאברי והקליל שרק מתחנן לגרסת רמיקס, ומזכיר מאוד את אדם הכיפי של ימי השיא בשלהי העשור הקודם. השני - והחשוב יותר מבין השניים - הוא "בן 30" החותם את האלבום שסוגר יפה את הפן האוטוביוגרפי והרגוע של "סוף העולם". ב"בן 30" המינימליסטי מבטיח הזמר שהוא "מתחיל פרק חדש עם פחות להרשים / לקרב אל הלב אנשים / וגם אמא אומרת הכול לטובה / תחפש משמעות ותמצא את התשובה".
וגם אם הרצון של אדם "פחות להרשים" לא בדיוק עולה בקנה אחד עם תמונת העטיפה המציגה אותו במלוא השופוני, בתוך מין דירת פאר הנמצאת במגדל יוקרה מנקר עיינים שראשו בשמיים (אפרופו "קומה 58"), אפשר לקוות שדווקא ההתרחקות של אדם מהארץ תגרום לו לשוב בכוחות מחודשים אל המקום הטבעי והמדויק יותר שלו במוזיקה הישראלית העכשווית.
