"שמש, הביאו שמש כי שמיי מעוננים…", פוצחים בשירה חבורת שחקנים על בימת תיאטרון גשר, בעיבוד מפתיע במיוחד לאחד השירים הישראלים ביותר - כנסייתי-גרגוריאני. לאחר מכן הם מסתדרים במעגל, העיבוד משתנה והופך למעין הורה אפלה. החיבור הזה בין הקלאסיקה הנצחית של שייקספיר "ריצ'רד השלישי" המתרחשת באנגליה של ימי הביניים, לבין המציאות הישראלית העכשווית - יהיה מוטיב חוזר לאורך ההפקה. בבוהק הלבן של הבמה, יקומו הביצועים אולי הכי שנויים במחלוקת שנרשמו אי פעם ל"משירי ארץ אהבתי" ו"שיר לשלום", שמושר בפאתוס עם עוגב ברקע. "בלדה לשוטר אזולאי" יושר על ידי שומר החוק הכי מפוקפק שאפשר להעלות על הדעת, "יפי הבלורית והתואר" יושר על ידי הנבל האולטימטיבי, ריצ'רד, בעודו אוכל נודלס מקופסת טייק-אווי, זחוח כולו - התיאורים הללו יכולים לתת אך מושג קטן על הפירוק של המחזה הזה מהזמן ומהמקום שלו, על ידי הבמאי איתי טיראן, ובנייתו מחדש לצד ישראל של ימינו.
טיראן לא באמת ממקם את המחזה בישראל, וגם לא כופה אותו באופן מאוס כמשל על החברה הישראלית, הוא עושה זאת בצורה הרמונית ודוקרת בבטן ומשמר את העלילה באנגליה של ימי הביניים כך שנדמה כאילו "שיר לשלום" מאז ומתמיד הושר בכנסיות. המחזה מתאר את עלייתו של ריצ'רד, רוצח חסר רחמים, שליט הרוע, לכתר כמלך אנגליה, וכיצד החברה מסתמאת אט אט, הולכת שבי אחר המניפולציות וחלקלקות הלשון שלו, עד שהיא בטיפשותה מבקשת לעצמה אותו כשליט. טיראן עושה זאת בדרכים חכמות מאוד, למשל כמו הסצנה שבה הקהל בעצמו מוחא כפיים להכתרת הנבל, רק כי נתבקש לעשות זאת.
המחזה הזה לא קל לצפייה במובן זה שהוא כולל רציחות, עריפת ראשים ואכזריות, והכיסא הריק הממוקם ביציאה מהאולם ומיועד לאלה שעדיין לא שבו הביתה, כל אלה מזמנים במקרה "הטוב" אי-נוחות וצפייה דרוכה, המזכירים שכולנו כאן בהקשר מסוים. אבל גם אם נניח להקשר האקטואלי, טיראן מחדיר לכל סצנה תחושה של מתח ודחיפות, מתוקף הבימוי המבריק שלו, שהוא גם אסתטי ונוכח מאוד. אי אפשר שלא להרגיש את טביעת האצבע הקפדנית והמוטרפת-משהו של טיראן, שהיא עתירת מטאפורות ושזורה באלמנטים תפאורתיים (ערן עצמון) או תאורתיים (גלב פישטינסקי) שאין בהם "סתם" - בין אם זה גשם האפר הממלא בהדרגה את הבמה, פרחים אדומים פזורים על רקע במה שחורה-לבנה, משחקי אור וצל, שימוש בווידאו ארט (ויקטור סורוקין) ובפרט במצלמה הפועלת מלמעלה. הבחירה הבימאית הטובה ביותר היא ללהק לתפקיד ריצ'רד את - יבגניה דודינה.
3 צפייה בגלריה
הבחירה הטובה ביותר. יבגניה דודנה מתוך "ריצ'רד השלישי", תיאטרון גשר
(צילום: דניאל קמינסקי)
גילומה של דודינה את ריצ'רד השלישי הוא לא פחות ממהפנט. עם הנוכחות הבימתית השלטת שלה ותפיסתה המופתית של מורכבות הדמות, היא מנווטת בין הונאה למניפולציה, בין גבריות נינוחה ולא מתאמצת (כן כן, היותה אישה לא משנה כלל) לבין האינפנטיליות של הדמות שהופכת אותה לעוד יותר מפלצתית. כשלרגליה נעל אחת שטוחה ואחרת עם עקב, דרך חכמה ליצור צליעה אצל הדמות וגם לקרוץ לעניין המגדריות, דודינה מגדירה את האנטי-גיבור הטראגי של שייקספיר כמין ג'וקר, מושכת את הקהל לנפשו המעוותת של ריצ'רד ומעוררת סלידה והערצה גם יחד.
ההפקה מצוידת בקאסט משובח שלכל אחד מחבריו מגיעות תשבוחות: דורון תבורי העוצמתי בתפקיד המלך אדוארד וכן אימו, לנה פרייפלד הענוגה והמרשימה בתפקיד ליידי אן, סשה דמידוב כקלרנס, מיכל ויינברג בתפקיד המלכה אליזבת, אלכסנדר סנדרוביץ' כהייסטרינגס ושלומי ברטונוב המעניין במיוחד בתפקיד הרוצח קר הלב. אליהם מצטרפים ישראל (סשה) דמידוב, גלעד קלטר פאולו א. מואורה, אלי מנשה, נועם טל, שיר סייג ואורי יניב, כולם מבצעים עבודה מהודקת ללא רבב.
מוטיב השמש, המסמל כוח וסמכות, שליטה בלתי מעורערת, כמו גם אור מול חושך, משליך את קרניו המטאפוריות על שאיפותיהן ותחבולותיהן של הדמויות. הרדיפה הבלתי פוסקת של ריצ'רד אחר כס המלכות מקבילה לתנועות השקיעה והזריחה של השמש, מה שמדגיש עוד יותר את אופיו המחזורי של השלטון ואת חוסר היציבות המובנה בו.
"ריצ'רד השלישי" בתיאטרון גשר הוא ניצחון של תיאטרון עכשווי שממזג בין הנושאים הנצחיים של הקלאסיקה של שייקספיר עם הזהות התרבותית הייחודית של ישראל של ימינו. בבימויו המתוחכם והמורכב של איתי טיראן, בתרגום עשיר של דורי פרנס, ועם קאסט מקצועי להפליא בניצוחה של דודינה, המחזה מצליח לקבל פרשנות אקטואלית ובה בעת לשמור על מקורותיו ההיסטוריים, ולנסח אמירה לופתת על הטבע האנושי.
