כשנור דרוויש החלה ללמוד אופרה, לשכנים שלה בכפר איכסאל שליד נצרת לקח זמן להתרגל לקולות שבקעו מהבית של משפחתה. "בהתחלה זה נשמע להם מוזר, היו כאלה ששאלו מה זה הצרחות האלה", היא צוחקת, "אבל אני שרה המון שנים אז הם כבר התרגלו לקול הסופרן שלי ולא עושים מזה עניין. יש להם בדיחות על העובדה שאני זמרת אופרה, אבל הם מקבלים את זה באהבה גדולה. בכלל, אנשים, ולא רק בכפר שלי, חושבים לפעמים שאני אדם שנחת מכוכב אחר, אולי בגלל שיש מעט מאוד זמרות אופרה ערביות".
למה יש כל כך מעט זמרות אופרה ערביות בארץ?
"האופרה הוא תחום מאוד חדש אצלנו בחברה הערבית, אבל עם השנים זה הופך להיות יותר מקובל ואהוב. יש כבר כמה זמרים וזמרות שהם בתהליך התבשלות ויפרצו. אינאס מסאלחה, זמרת אופרה נהדרת, גרה עכשיו בלונדון ומצליחה שם, ומלבדה יש כמה זמרות מבטיחות, כמו ראניה עתיק, שאיתה כבר הופעתי עם התזמורת הסימפונית ירושלים. אנחנו בדרך הנכונה".
עכשיו, אחרי שכיכבה באופרה הישראלית והופיעה בהצלחה ברחבי העולם, דרוויש, בת 27, היא כבר מזמן גאוות הכפר. "זה משמח ומרגש אותי", היא אומרת, "אבל אני בעיקר שמחה שאני עושה את מה שאני הכי אוהבת בעולם ויודעת לעשות אותו".
היא נולדה לבית מוזיקלי. אביה ווליד הוא נגן עוד, ואחותה הגדולה כנרית. "בבית שמענו אופרות, סימפוניות, פריד אל אטרש, אום כולתום, פיירוז, אפילו מוזיקה מסין", היא אומרת. "ההורים שלי בעלי אוזן מוזיקלית וחוש קצב מצוין. אבא שלי למד לנגן בעצמו, אבל לא עשה מזה קריירה, והחליט ללמד אותנו".
בגיל שמונה החלה דרוויש ללמוד כינור בבית האמנויות בקיבוץ מזרע ושרה במקהלה. "המנצחת פנינה ענבר שתמכה בי, דחפה אותי לפתח את השירה", היא אומרת. "כשהייתי בת 18, עשר שנים אחרי שהתחלתי ללמוד כינור, היא המליצה לי לקחת שיעורי פיתוח קול. הבוחנים אמרו לי, 'את שרה כמו כינור'. אחרי שנה של לימודי פיתוח קול, התקבלתי ללימודים בבית הספר למוזיקה על שם בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב, תקופה שמאוד אהבתי".
קפיצת הראש שלה לאופרה הישראלית הגיעה במפתיע. "שלושה ימים לפני הפרמיירה של 'יוליוס קיסר' באולמות בעכו העתיקה התקשרו אליי מהאופרה", היא מספרת, ומתרגשת כמעט כמו אז. "הזמרת הראשית, שהייתה צריכה לגלם את קליאופטרה, הייתה חולה, וביקשו שאחליף אותה. למזלי הכרתי את התפקיד כי שרתי אותו במהלך הלימודים באקדמיה, והאופרה עברה בהצלחה גדולה. זה היה חלום שהתגשם. סיפור סינדרלה. עד היום אני מתרגשת כשאני חושבת על זה".
מאז דרוויש כבר הספיקה להשתתף באופרה הישראלית בהפקות מצליחות כמו "גבר מת מהלך", "ורתר" ו"אידומנאו". התחנה הבאה בקריירה של דרוויש הייתה לימודי תואר שני בניו-יורק בזכות מלגה שקיבלה. "לא התחברתי לתרבות האמריקנית", היא אומרת, "אבל למדתי שם המון. הכרתי אנשים שלצערי לא הייתי פוגשת במזרח התיכון. אי אפשר לצאת מכאן ללבנון ומצרים ולפגוש שם מוזיקאים, ובניו-יורק אתה פוגש מוזיקאים מכל רחבי העולם, שר ומנגן איתם. שרתי שם מוזיקה ערבית עם הרכבים שונים לצד אופרות. לפני שנתיים חזרתי לארץ".
בשנים האחרונות הופיעה דרוויש, שחברה גם ב"מיתר אופרה סטודיו של האופרה הישראלית", כסולנית עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה, לצד הופעות עם מספר תזמורות מזרחיות.
מה כולל הרפרטואר שלך?
"אופרות בצרפתית, גרמנית, וכמובן המון שירים בערבית. שרתי כבר ברוסית, נורבגית, אפילו ביפנית. הכול אפשרי. לא קל להיות זמרת אופרה. אתה צריך לעבוד קשה כדי להצליח, ליצור בלי הסחות דעת. להיות זמר זה כמו להיות ספורטאי, כמו לרוץ מרתון. זאת ריצה למרחקים ארוכים. הקול שלך הוא הכלי שלך, ואתה צריך לשמור עליו ולטפח אותו כל הזמן, אחרת לא תצליח. אני שמחה שאני שרה לא רק מוזיקה אופראית, אלא גם שירים בערבית".
מי הגיבורות המוזיקליות שלך? מאריה קאלאס? פיירוז?
"מאריה קאלאס מדהימה. היא מספר אחת בשירה האופראית. בשירה הערבית הקלאסית אני מעריצה את אום כולתום. היא נפלאה. שתיהן מביעות ספקטרום רחב של טכניקה ומנעדים וצורת הגשה של שירים. בשבילי הן בית ספר גדול, עולם ומלואו. הלוואי שהייתי כמוהן".
מחר (ב') דרוויש תופיע, לצד שלוש זמרות אופרה נוספות (טל גנור, הדר עטרי ודניאלה סקורקה) בפסטיבל הזמריה בעכו העתיקה. המופע "כלניות בעכו", בניצוחו של דודי זבה, יכלול שירים של נעמי שמר, משה וילנסקי, סשה ארגוב, יעקב אורלנד, נתן אלתרמן, פיירוז, פריד אל אטרש ואחרים.
החזרה להופעות באולמות האבירים בעכו העתיקה, במיוחד אחרי המהומות שעברו על העיר בחודשים האחרונים, משמחת את דרוויש. "מוזיקה היא שפה שכולם יכולים להבין ולהרגיש", היא אומרת. "התפקיד שלה הוא לחבר בין עמים, דתות ולאומים, להגיש את הדומה ולא את השונה, לא להפריד ולזרוע איבה ושנאה. כל אחד שפותח את הלב למוזיקה יכול לקחת אותה למקום אישי, אינטימי, שמרפא לו משהו בלב.
"הפסטיבל הזה הוא גם אפשרות להופיע בפני אנשים אחרי שבתקופת הקורונה רק הקלטנו. התגעגעתי לראות אנשים יושבים מולי ולשמוע את מחיאות הכפיים. נורא מתסכל לא להופיע כל כך הרבה זמן. הקורונה דחפה אותי להיות פרילאנסרית כדי להספיק לעשות עוד דברים ולא להיות במקום אחד כל הזמן".
הופעת כבר בארצות ערב?
"עוד לא. עוד לא הזמינו אותי גם לאמירויות. הלוואי שזה יקרה. אני אשמח אם יזמינו אותי, אבל תלוי איזו מוזיקה יבקשו שאני אשיר. לא לכל מקום שמזמינים, צריכים ללכת".
בחודשים האחרונים דרוויש עזבה את תל אביב, שם גרה בשנים האחרונות, וחזרה לאיכסאל, להיות קרובה למשפחתה. "לקחתי קצת זמן כדי לחשוב ולתכנן מה לעשות הלאה", היא אומרת. "בא לי להתקדם ולפרוץ דרך בחו"ל ולהצליח שם, ואני בודקת אפשרויות בלונדון ובברלין. נראה לי שאלך על ברלין. בארץ כבר שרתי באופרה הישראלית, ואני רוצה לנסות עוד דברים. הקורונה לימדה אותי שצריך לנסות הכול, לך תדע מה יהיה אחר כך. יש לי גם כמה שירים שהלחנתי ואני רוצה להוציא אותם לאור. אני חולמת להיות מוקפת תמיד באנשי מוזיקה מעניינים. אני לא יכולה לראות את החיים שלי בלי מוזיקה".
ומה עם אהבה? משפחה משלך?
"כשיבוא הבנאדם הנכון, אני אשמח מאוד", היא נבוכה מעט. "בינתיים יש לי את המוזיקה, אז הכול טוב".
