להגר בן אשר נמאס לראות על המסך דמויות של "נשים חזקות". המירכאות במקור. "זה חלק מהזעם שלי על הקולנוע ועל הטלוויזיה היום. 'צריך' דמויות נשיות, אז עושים את 'אושן 11' אבל בבנות. מתוך ניסיון לעשות תיקון, הדמויות הנשיות הראשיות היום הן הרבה פעמים קריקטורות. זה מדכא אותי כי זה מרדד את דמות האישה. או שנשים הן גיבורות קומיקס או שהן קורבנות. כן, אני חושבת שנשים הן חלשות יותר מגברים ביולוגית ופוליטית, ואני לא נלחמת בזה. אישה היא גם קורבן של פוליטיקה, וגם קורבן של המטען הביולוגי שלה, והיא גם יכולה לקחת את החיים לקצה, בטוב או רע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"נשים מתות מהלכות", סרטה של בן אשר שעלה לאקרנים לפני שבועיים, עוקב אחר נשים ברגע קצה של החיים שלהן, באופן המילולי ביותר. הוא מלווה שמונה נידונות למוות, ב-24 השעות שלפני הוצאתן להורג. כל אחת מהן מוצגת לפני שמתגלה באיזה פשע איום היא הורשעה, ואנחנו איתה ברגעיה האחרונים. בארוחה האחרונה. במשחק קלפים אחרון. בחיבוק אחרון. למרות שמדובר בשמונה סיפורים נפרדים, הם נצברים ומתגברים וכמו מצטרפים לסיפור אחד, שמכיל לצד כאב בלתי נסבל, רגעים שבריריים של חמלה, של קרבה, של אהבה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם
זהו הסרט דובר האנגלית הראשון שבן אשר כתבה וביימה, והוא צולם והופק בארצות-הברית לפני ארבע שנים. הוא הוקרן בפסטיבל טרייבקה, בפסטיבל ונציה - וזכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. מאז העולם הספיק לקרוס וכמעט לחזור לעצמו, ועכשיו, אחרי שזכה להצלחה ולשבחים בעולם, הוא מגיע אלינו. על אף שהריאליזם הקשוח נדמה לרגעים כמו קולנוע תיעודי ("יש אנשים שעד סוף הסרט לא מבינים שזה לא דוקו"), מדובר ביצירה בדיונית. משחקים בו, בין השאר, דייל דייקי ("שובר שורות"), דוט מארי ג'ונס (Glee), אשטון סנדרס ("אור הירח") וגם השחקנית הישראלית מאיה עשת, שמפליאה במבטא טקסני, עד כדי כך שבן אשר לא הבינה שמדובר בשחקנית ישראלית כשצפתה באודישן.
איך מתחילים לדמיין מה עובר בראשה של אישה שמחכה למותה?
"לכולנו היו רגעים בחיים שהרגישו קטסטרופליים. ובסוף, המנגנון של הנפש האנושית הוא לא לשתף פעולה עם הקטסטרופה. זאת אומרת, הבית שלך יעלה באש ואתה תהיה תפקודי. תתקשר למכבי אש, תתפוס את הילדים בידיים - ותברח. הנפש האנושית לא עסוקה בלדמיין את הקטסטרופה. אחרת כולנו היינו מתאבדים כבר בגיל חמש, ברגע שהיינו יכולים להחזיק אקדח או לבלוע כדורים לבד. בגלל זה הסרט מחולק ככה. כל מהלך הוא ביצועי כי הנפש לא יודעת להכיל את זה שבשעה 18:23 לא תהיי בחיים יותר".
אחוז הנשים המוצאות להורג בארצות-הברית הוא מזערי ביחס לגברים. מאז הוחל מחדש חוק עונש המוות בשנת 1976, מתוך למעלה מ-1,500 הוצאות להורג, 17 בלבד הן של נשים. היום באגף הנידונות למוות יש כ-50 נשים נוספות שמחכות למותן, מקוות לשינוי בגזר הדין.
"יש הבדל בין פשיעה נשית לפשיעה גברית. פשיעה נשית היא אישית. היא פחות מבוססת אלימות לשם אלימות, או תשוקה. וכשמדובר ברצח - זה תמיד אישי. מי שנידונות למוות זה לא מישהי שנכנסה לשדוד כספת וירתה בשלושה אנשים בדרך. גם איילין וורנוס, שנחשבת לרוצחת הסדרתית היחידה בארצות-הברית (היא הורשעה ברצח שבעה גברים והוצאה להורג בשנת 2002 - אב"נ), רצחה גברים כי גברים התעללו בה ואנסו אותה מגיל שש. היא רצחה מתוך זעם על הפציעה. חוץ ממנה כולן רוצחות או את בעליהן או את הילדים שלהן, או שיש מקרים שקשורים להישרדות כלכלית, אבל עדיין בתא המשפחתי או הקהילתי".
איך האמריקנים מגיבים לעיסוק באחת הסוגיות הכי שנויות במחלוקת אצלם – עונש המוות?
"הדבר החביב על האנושות זה הדחקה. האמריקנים נכנסים לסרט והם בשוק שמתקיימת אצלם התופעה הזאת. בארץ התגובות הרבה יותר רגשיות, פחות על הפוליטיקה של זה".
את לא חושבת שיש לדבר הזה הדהוד פוליטי בחברה שהקריאה "עונש מוות למחבלים" נשמעת בה שוב ושוב?
"אני לא מאמינה שמדינת ישראל תחיל עונש מוות. בסוף, זה מקום ליברלי ונאור. אירופה די מיגרה את זה וגם באמריקה זה קיים רק בחלק מהמדינות. אמריקה הנוצרית מתקיימת בתוך תפיסת עולם של שן תחת שן ועין תחת עין. ובגלל זה בטקסס יש תמיכה אבסולוטית בעונש מוות. הנפש היהודית שונה מהנוצרית".
אני מניח שאת מתנגדת לעונש מוות.
"זה נראה לי מעשה ברברי. אני לא חושבת שזה מהלך הרתעה. כשמישהו קם להרוג אדם אחר, הוא לא בתוך מערך שיקולים של 'מה יהיה בעתיד שלי ומה לא יהיה בעתיד שלי'".
אולי לא מדובר בהרתעה, אלא בצורך בנקמה? כמו במקרה של אייכמן, יותר מאשר הרתעה – זה כדי לתת לחברה תחושה שהיא קיבלה מענה.
"כן, אתה אומר, 'הנה, הוצאנו את אייכמן להורג, נקמנו את נקמתו של העם היהודי'. יכול להיות. אבל ממה שאני קראתי ולמדתי, גם המשפחות של הקורבנות לא מעוניינות בזה בדרך כלל. רוב האנשים מרגישים שאין סיבה שימות עוד אדם".
"נשים מתות מהלכות" הוא סרטה השלישי של בן אשר (43). הוא ממשיך את העיסוק שלה בדמויות נשיות שאינן מתיישרות עם התלם. קדמו לו "הנותנת" (2011) ו"הפורצת" (2016). "יש קו שעובר בין הסרטים, כולם עוסקים בנשים שעושות דברים של גברים".
את חושבת שאם "הנותנת" - שנחשב לפרובוקטיבי מאוד בזמנו סביב מערכות היחסים המיניות המרובות של הגיבורה - היה יוצא היום, אחרי מי-טו, הוא היה מתקבל אחרת?
"'הנותנת' עורר כל כך הרבה זעם. גם ארגונים פמיניסטיים זעמו. מישהו אמר לי לא מזמן שהוא הקדים את זמנו. זה נעים לשמוע, אבל נראה לי שהיום הוא היה מייצר את אותה פרובוקציה".
לא השתנה משהו מהותי?
"זה נורא מוזר כי אנחנו לכאורה בעידן כל כך ליברלי, נכון? אבל אני מרגישה שהעולם נהיה ליברלי בשפתו, אבל לא ליברלי בנשמתו. רק השפה השתנתה".
"אני נכנסת, והוא והשחקנית שניהם עירומים, ואומרת לו, 'אוקיי, אז אתה עומד פה נגד החלון, היא עומדת פה', אני מעמידה אותם, ואז אני אומרת לו, 'אוקיי, יו פאק הר, פאק הר, פאק הר, ותוך 30 שניות הסצנה עומדת. צריך להבין שהכול שם חוזים על עירום, מסובך מאוד. אבל אני אמרתי מלכתחילה מה אני רוצה, וסיימנו את ההעמדה תיק-תק"
אם יש מקום בעולם שניתן להרגיש בו את השינוי בשפה, זו ארצם של החופשיים וביתה של התקינות הפוליטית - ארצות-הברית. בשנים האחרונות בן אשר מנהלת קריירה אמריקנית מצליחה ועמוסה כתסריטאית וכבמאית, כשבמקביל לעבודה שלה אצלנו על שתי סדרות ל-HOT (אחת מהן מבוססת על ספרו של ישי שריד, "השלישי"), היא מפתחת שתי סדרות אמריקניות, אחת בהפקת קשת אינטרנשיונל והשנייה בשיתוף ה-BBC, מביימת פרקים של הסדרה "העיר על הגבעה" (SHOWTIME) בכיכובו של קווין בייקון - ואלה הפרויקטים שמותר לדבר עליהם. היא מחלקת את זמנה בין ישראל לארצות-הברית, שם היא נעה על ציר ניו-יורק לוס-אנג'לס, ומבלה על סטים אמריקניים ענקיים, עם צוותים של 250 איש ותקציבים שהתעשייה הישראלית יכולה רק לחלום עליהם. ובכל זאת, לא הכל חלב ודבש.
"יש סיבה שמנחם גולן היה ברגע מסוים האיש הכי מצליח בהוליווד. מה שאתה ואני יכולים לסכם בשלוש שורות או ב-20 שניות, ייקח שם שבועיים ו-76 מיילים. בגלל זה הם אוהבים לעבוד איתנו. אבל יש עכשיו באמריקה משהו פצוע מאוד".
פצוע טראמפ? קורונה?
"פצוע טראמפ ופצוע קורונה ופצוע מי-טו. אנשים מפחדים מהצל של עצמם. כולם תחת הפוליטיקלי קורקט, זהירים-זהירים, אף אחד לא מוציא מילה, כולם מנומסים, מבינים ומכילים. אני לא משתפת פעולה. ואני יכולה להרשות לעצמי כי אני זרה".
באמת יש אווירה כל כך זהירה?
"אסור להם להגיד כלום, והם מפחדים. ואנשים שחיים בפחד הופכים להיות אלימים כמו חיות. אבל אז מגיע מישהו מבחוץ ומדבר בחופשיות, והם משתפים פעולה כל כך מהר. אני יכולה לתת דוגמה. יש ב'העיר על הגבעה' שחקן שאני מאוד אוהבת, בשם מתיו דל נגרו, ששיחק גם ב'בית הלבן'. היינו צריכים לצלם שתי סצנות סקס רצופות שלו בעונה הזאת. אז אני נכנסת, והוא והשחקנית שניהם עירומים, ואומרת לו, 'אוקיי, אז אתה עומד פה נגד החלון, היא עומדת פה', אני מעמידה אותם, ואז אני אומרת לו, 'אוקיי, יו פאק הר, פאק הר, פאק הר, פאק הר, פאק, פאק, פאק', ותוך 30 שניות הסצנה עומדת. וממשיכים ואני אומרת, 'תישאר עירום ותעמוד פה'. צריך להבין שהכול שם חוזים על עירום, מסובך מאוד. אבל אני אמרתי מלכתחילה מה אני רוצה, וסיימנו את ההעמדה תיק-תק. ואז מאט אמר, 'את יודעת, אם היה פה במאי אמריקני הוא היה מתפתל 45 דקות בלהגיד איך אולי נעמוד, אם אנחנו מסכימים'. מה שאנחנו סיימנו ב-30 שניות, היה לוקח 45 דקות להתחיל".
הזהירות שאת מתארת לא הגיעה גם לכאן?
"זה לא הגיע לפה בכלל, ואני מקווה שלא יגיע. כל משפט שני שאני אומרת היו צועקים על הסט, 'תקראו למשאבי אנוש!' אבל בה בעת הם יאמרו לך שהם הכי נהנים איתך על הסט ושהפרקים שלך יוצאים הכי טובים. כי יש משהו לא לגיטימי בהשתקה. זה בסוף הרי ייאסף לכדי אלימות, ואז אתה נותן סטירה לכריס רוק על הבמה. אני זוכרת שכשטראמפ נבחר אמרתי, 'יופי, אולי יהיה עכשיו קולנוע קצת יותר בועט'".
התהליכים האלה אמורים לייצר מרחבים בטוחים. אבל את מתארת תחושת פחד.
"תראה, זו העמדה שלי וזה בתור במאית על הסט. אני הרבה פחות רגישה מעוזרת צלם שיכול להיות שמטרידים אותה. ואני מניחה שיש היום פחות שבירת מרחב".
אנחנו יושבים בבית הקפה "מיראז'" של אייל שני בפארק המסילה בתל-אביב. כמו כל העסקים של שני, גם הוא בבעלות בן זוגה של בן אשר, במאי הפרסומות ואיש העסקים שחר סגל, שמחזיק גם את מותג הביגוד המיתולוגי "אתא" בגלגולו החדש. "אני מחלקת את הזמן בין ישראל לארצות-הברית, ושחר בא והולך. אנחנו בנישואים בלונג-דיסטנס. לפעמים אנחנו לא מתראים גם חודש". ברחוב הישראלי, זה שמחוץ לתל-אביב, בן אשר מעידה שמזהים אותה בעיקר בתור גלי מ"רביעיית רן", סדרת הדרמה ששודרה ב-2008-2010, או מתפקיד קטן שגילמה ב"חטופים".
הולך לך נפלא בארצות-הברית, עדיין חשובה לך ההכרה פה?
"מה שיגידו בארץ כמעט חשוב לי יותר ממה שיגידו בלוס-אנג'לס. תמיד הרגשתי שיש לי תמיכה בארץ, הסרטים שלי קיבלו מימון פה".
על "נשים מתות מהלכות" זכית בפסטיבל חיפה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר. זה לא קצת מנוכר לזכות בארץ בפרס הסרט הזר?
"זו תחושה נהדרת. תסתכל על הסרטים שלי, הם כולם על נשים שפועלות מחוץ לנורמה. אלה נשים שחיות את חייהן בזרות מהעולם. וגם בשבילי יש הרבה כוח בזרות. אני מרגישה בבית בזרות".
בתוך כל זה, בזרות הזאת, את מצליחה לשמור על איזו שגרת יומיום?
"קשה לשמור על שגרה. בימים של צילומים זו עבודה של 17 שעות ביום, ויותר מזה, של עבודה פיזית אינטנסיבית מאוד. ואם אני כותבת, רק כותבת, אז היום יכול להתחיל בשש וחצי בבוקר, למשך 12 שעות".
זה נשמע כאילו את שקועה כולך רק בעבודה.
"זה אבסולוטי. תראה, עשיית סרטים היא מקצוע קשוח ודורשני. ויש לי מסלול מדומיין ואני משתדלת ללכת בכיוונו".
מה לגבי חברים? פנאי?
"אני ידועה בתור זו שמבטלת את כל הפגישות ולא יוצאת אף פעם מהבית ותעזבו אותי בשקט. אלה שנותרו חברים שלי זה רק בזכות זה שהם לא נעלבים ממני ואני מודה להם".
אבל איפה החיים מתחילים והעבודה נגמרת?
"תראה, אני כן אשב בערב על הספה ואשים ראש על שחר ואראה טלוויזיה. לא הרבה לצערי. לטוב ולרע, יום העבודה לא הסתיים אצלי כבר מעל עשור. זו לא תלונה. אני בת מזל במובן הזה שאני יכולה להתפרנס ממה שאני אוהבת. ועכשיו באמריקה אני יכולה להתפרנס טוב מאוד ממה שאני אוהבת. זו מתנה", היא דופקת על השולחן, "יש לי מזל".
פורסם לראשונה: 07:44, 08.04.22
