כשהייתי רווק שנאתי לצאת לדייטים.
זה תמיד הרגיש לי כמו ראיון עבודה.
הייתי מזיע במקומות שלא ידעתי שאפשר להזיע בהם (הזעתם פעם באוזניים?), מנסה בכוח למלא את השתיקות המביכות בעובדות לא חשובות (ידעת שאסור ללעוס מסטיק בסינגפור?), ובעיקר – מחכה שהדייט ייגמר כבר כדי שאוכל לערוך את הטקס הקבוע שלי - לעבור דרך אבולעפיה, לדפוק סמבוסק בולגרית ולהבטיח לעצמי שאני לא עושה את זה שוב.
אבל כשידידה טובה טענה שהיא מסדרת לי את הבחור הכי שווה בתל אביב, יצאה בקמפיין שכנועים מאסיבי ("אם הוא היה סטרייט, הייתי מתנפלת עליו בעצמי!") והרחיקה לכת עד מניפולציית ה"אתה תפספס את הנפש התאומה שלך ואז תמות לבד!" – הנהנתי בחיוב ואמרתי לה – יאללה... העיקר לא למות לבד.
קבענו להיפגש, גבר חלומותיי ואני, באיזה בר תל אביבי.
הוא נכנס ואיתר אותי.
בגדול, היא לא הגזימה.
רמה גבוהה מאוד.
גבוהה כמעט כמו כסאות הבר שטיפסנו עליהם אחרי שחייכנו ולחצנו ידיים במבוכה.
הברמנית שאלה אותנו בחוסר חשק מופגן מה נשתה.
הוא הזמין וויסקי.
אני הזמנתי בירה.
והדייט הוזנק.
לא עברו שלוש דקות וכבר הבנתי שנפלתי שוב למלכודת ראיון העבודה.
אבל לא סתם ריאיון.
ריאיון של הביוקר למשרת הייטק נחשקת, מאלה שאתה צריך לשלוף בהם את התותחים הכבדים.
במשך 40 דקות של שיחה היינו מודעים באופן קיצוני לכל מילה שיצאה לנו מהפה.
לכל הטיית ראש. לכל קצה של חיוך.
בחיים לא דמיינתי שאפשר לדבר כל כך הרבה ועדיין לא להגיד כלום.
אם היה פרס לסמול-טוק, היינו לוקחים אותו בהליכה.
קשקשנו על כל מה שלא חשוב בעולם הזה:
באיזו מסעדה בעיר יש את הסושי הכי טעים, למה למען השם לוקח לגט-טקסי כל כך הרבה זמן לאתר מונית, תואר אקדמי – יתרונות וחסרונות, ואפילו לענייני נדל"ן בקפריסין הגענו מתישהו.
הברמנית הניחה לפנינו צלוחית עם בוטנים.
אף אחד משנינו לא נגע בהם, עד שבאיזשהו שלב היא הושיטה יד ונשנשה בעצמה.
כל המהלכים היו ידועים מראש.
כבר הייתי בסרט הזה יותר מדי פעמים וידעתי לזהות את המנגנון מקילומטרים -
שנינו ידענו בדיוק איך היד שלנו מונחת בכל רגע נתון.
שנינו ידענו איך להשחיל הישגים תוך כדי חיוך נבוך והשפלת מבט כדי לא לצאת שחצנים.
שנינו ידענו מתי ואיך להנדס פגיעות פוטוגנית כדי לשדר שאנחנו אנושיים.
"רוצים לנשנש משהו?".
הברמנית שאלה תוך כדי שהיא מסיימת את הבוטנים מהצלוחית שהיא הגישה.
"דוגרי, הייתי ממליצה רק על הפיצה פה. כל השאר... קלקול קיבה".
היא עיקמה פרצוף.
לא הזמנו כלום.
המשכנו בשיחה הנעימה והריקה שלנו.
אף אחד מאיתנו לא העז לשאול שאלות אמיתיות.
כאלה שחס וחלילה יוציאו אותנו חלשים או פתטיים או מתוסבכים.
אף אחד מאיתנו לא העז לדבר על האישיוז שיש לו עם ההורים. עם האקס. עם עצמו.
אף אחד מאיתנו לא העז לסדוק, גם לא לשנייה, את הפסאדה המפוארת והעלובה הזאת שהחזקנו בה.
"אני צריך לשירותים, תיכף חוזר", גבר חלומותיי קם מהכיסא ובטח הלך לסדר את השיער.
בדקתי את הטלפון ולקחתי שלוק מהבירה, כשהברמנית פתאום צצה שוב:
"אם אתה צריך שאני אציל אותך תגיד לי".
"מה?...", כיווצתי גבות.
"בחייאת נו, זה הדייט הכי משעמם בעולם. עייפתם את ראבי".
"לא, לא, הכול בסדר", חייכתי אליה.
"אז לפחות תנשנש משהו, אני אומרת לך, הפיצה פה להיט".
"יאללה, תביאי את הפיצה". אם בסוף נמות לבד, לפחות שיהיו פחמימות.
באיזשהו שלב התחלתי להשתעשע ברעיון שהוא ברח לי באמצע הדייט, אבל אז הוא חזר מהשירותים.
"הזמנתי לנו פיצה", אמרתי לו.
"אה, אני לא אוהב פיצה, אבל תאכל אתה".
שתיקה מביכה.
הלילה ממשיך.
הוא לוקח שלוק.
אני לוקח שלוק.
הברמנית מפציעה לתפקיד אורח קומי מדי פעם.
ואף אחד מאיתנו לא שובר דמות.
"הפיצה שלך", הברמנית הניחה פיצת-בר (שהזכירה באופן מחשיד פיצה-מקפיצה) ומלחיה גדולה מלאה בתבלין פיצה (פטרוזיליה יבשה כנראה).
פיזרתי מהתבלין ולקחתי ביס מנומס.
תוך כדי שאני שוטח בפניו את היתרונות של אייר בי אנד בי אל מול מלון, אני קולט שהוא נושך שפתיים ומשתדל לא לפרוץ בצחוק.
מה מצחיק? לא היה לי כוח אפילו לשאול, אז עשיתי את עצמי לא שם לב.
"יאללה, נסחפתם. תיכף אני הופכת עליכם את הכיסאות", הברמנית גירשה אותנו הביתה, וגרמה לי להבין באופן סופי שהיא הדבר הכי אותנטי שהיה פה הערב.
"ודרך אגב, תקועה לך חתיכת פטרוזיליה ענקית בשן הקדמית. למה אתה לא אומר לו, יא מניאק?", היא הפצירה בגבר חלומותיי.
קפצתי מהמקום, ורק מעוצמת הדציבלים של הצרחה ההיסטרית שיצאה לי – הוא נקרע מצחוק וכל הוויסקי התחיל לצאת לו מהאף.
אז הנה אנחנו, שנייה לפני שהדייט הפוטוגני שלנו נגמר –
אני מחטט בשיניים עם כל חפץ מזדמן כדי להוציא את הפטרוזיליה העקשנית,
הוא סופג במפיות את כל הוויסקי שממשיך לטפטף לו מהאף תוך כדי שהוא נקרע מצחוק וכמעט נופל מהכיסא, והברמנית צופה מהצד וממלמלת: "באמא שלי אתם דפוקים".
פתאום זה קרה.
דווקא ברגע הלא מתוכנן והדבילי הזה, בזמן שכתוביות הסיום עלו על הדייט המשמים שלנו,
הפאסון נסדק.
הכבוד העצמי הלך לעזאזל.
החומות נפלו.
מסרט הוליוודי הפכנו לסרט בורקס.
חיטוטי שיניים. קינוחי אף. צחוק בהמתי.
כבר לא היה לנו מה להפסיד.
האורות כבו. המסך נסגר. אנחנו עכשיו במאחורי הקלעים של החיים.
סוף-סוף הגענו לחלק המעניין.
הכול אפשרי. הכול מותר.
פתאום, בבת אחת, השיחה זורמת.
והיא אמיתית.
ופגיעה.
והיד מונחת לא במקום.
והמילים עקומות וחלודות.
והמבטים לא מתוכננים.
ואף אחד לא מנסה למלא בכוח את השתיקות המביכות.
והזווית של המצלמה לא מחמיאה.
ואיזה קטע, הוא מצחיק הבחור.
במיוחד כשהוא צוחק על עצמו.
וזה קשוח לפרקים.
וקורע לפרקים.
ומכוער לפרקים.
וזה אמיתי לגמרי.
לפעמים, מסתבר, כל מה שצריך כדי להציל דייט גרוע – זו חתיכת פטרוזיליה עצבנית שתקועה בשן הקדמית.
"יאללה, חשבון", אני מאותת לברמנית.
"מה, אתם כבר הולכים? חבל, עד שנהיה מעניין".
נ.ב. לסקרנים – זה המשיך עוד כמה דייטים, הסיפור הזה, אבל אז נגמר. בכל זאת, לצאת עם בנאדם שלא אוהב פיצה. גם לי יש גבולות.
