כשהחיים שלך כבר לא שווים כלום, מה אתה מוכן לקבל תמורתם? סאנג גי האן הוא הגיבור של "משחק הדיונון" (נטפליקס), להלן קוריאני בטלן, מכור להימורים על סוסים שחי על חשבונה של אימו הזקנה. יש לו בת שחיה עם גרושתו ובעלה החדש, ושאיתה היא מתקשה לשמור על קשר. הוא חייב המון כסף לבנקים ולנושים בשוק האפור ועדיין, ובכן, הוא עדיין טמבלול חסר אחריות ואנוכי שמצליח להיחלץ בעור שיניו מצרות שהוא מועד אל תוכן. יום אחד הוא מקבל הצעה – להצטרף למשחק הישרדותי לא ברור, שכולל שישה סיבובים. מי שינצח בכל ששת הסיבובים יצא מהמשחק עם הון מכובד חזרה אל חייו. הקאץ': מי שלא ינצח ישלם בחייו.
"משחק הדיונון"
(באדיבות נטפליקס)
גי האן מצטרף למשחק הזה עם עוד 455 נוכלים, לוזרים או סתם אנשים שלקחו את הפניות הלא נכונות בחיים ומצאו את עצמם זקוקים נואשות להכנסה מהירה. במשך תשעה פרקים הוא משחק את המשחק, שמציב בפני השחקנים שלו דילמות מוסריות שרובן ככולן קשורות בשאלה: מה אתה מוכן לעשות – ואת מי אתה מוכן לזרוק מתחת לאוטובוס – כדי להרוויח סטפה נאה של מזומנים. מעין "משחקי הרעב" פוגשת את "מראה שחורה" ויחד הן מרימות טלפון ל"באטל רויאל" ושואלות אותו אם יש לו קולה בברז.
אני מניחה שיהיה מי שיחווה את "משחק הדיונון", שטיפסה די מהר למקום טוב בין עשר הסדרות הנצפות של נטפליקס בארץ וגם בעולם, כמעין אמירה עמוקה על העידן הקפיטליסטי ועל המאבק הנצחי בינו ובין המוסריות, אבל אם יש אמירה כזאת, היא פשטנית ומשעממת. גי האן, הגיבור המפוקפק של "משחקי הדיונון", הופך במחי מהפך תסריטאי מהיר מאדם לא מוסרי שרגע לפני זה רימה את אימו הזקנה והזניח את בתו, לאדם מוסרי לעילא שמגלה נאמנות ואמפתיה ללא סייג לאנשים זרים שפגש לא מזמן, אציל נפש הירואי שמקריב את עצמו ותמיד עושה את הבחירה הנכונה והאתית, גם אם זה אומר לסכן את חייו תוך כדי, בזמן שאחרים סביבו מוכנים לרצוח בשביל כסף.
במקום להשקיע בדמויות או במורכבות מעדיפה "משחקי הדיונון" להישען בכבדות על אלמנטים אחרים כדי להחזיק את הצופה שלה על הקצה. לא שמדובר בחכמה גדולה – הכול הופך לדרמטי ומרגש יותר כשהחיים שלך מונחים על הכף. את חווית הריגוש משלימה חברתה התפלה והקלה להשגה של העבודה התסריטאית המאומצת, ואני מתכוונת לאלימות הברוטלית שהופכת את "משחק הדיונון" לסדרה שמחייבת בטן מפלדה. מכיוון שהמשחקים שמרכיבים את התחרות הם משחקי ילדות (משיכת חבל, גולות, אחת שתיים שלוש דג מלוח) והכיס הוא הכיס הנטפליקסאי העמוק, הארט קיבל רשות להשתולל. הניגוד בין העולם הצבעוני והפסטלי, הבאמת מרשים, שנבנה עבור הסדרה, ובין תאוות הסנאף של הסדרה שמחסלת יותר אנשים מב"משחקי הכס", מעורר תחושה מטרידה ש"משחק הדיונון" לא מציעה לה שום קתרזיס או פתרון.
אם "משחקי הדיונון" ניסתה ללמד אותנו משהו על החיים, על חלוקת העושר ועל בחירות שגויות, הסוף שלה מעיד יותר מהכול שהיא בעצמה לא הבינה מה היא ניסתה לומר. שחברים ומשפחה חשובים יותר מכסף? הגיבור מבצע בחירות כל כך עגומות ולא הגיוניות ששומטות את השטיח מתחת ללקח ומתחת לחיבה הזעומה שהצליח ללקט מהצופה. שהרוע הוא נטול פנים? חשיפת האדם שעמד מאחורי המשחק, ויותר מזה, המניע שלו, הם עלבון מפתיע למי שהשקיע את שעותיו הטובות בצפייה בסדרה. נדמה שהיוצרים קצת הסתבכו עם אמירה שגדולה עליהם ולא ידעו איך לרדת מהעץ. אם אתם בעניין של סדרה מותחת, עם ארט מושקע ואפיל זר; אתם מוכנים לסלוח על לחיצה על קלישאות והיעדר קלוז'ר או אמירה קוהרנטית; וסיימתם את "פגע וברח" - אז "משחק הדיונון" הוא הסדרה שלכם.
