צילום עיתונאי הוא תיעוד והוא גם הזיכרון של הרגע שהונצח בו. הוא עדות היסטורית ואישית, בעלת ערך ציבורי ופרטי. הוא מתפרסם ואז נשמר בארכיון שהוא אתר פוליטי - יש משמעות למה שנשמר בו, למה שלא נשמר בו, ולמי ומתי מתאפשרת הגישה אליו. צלמי עיתונות הם (גם) מעצבי ההיסטוריה, הזיכרון הקולקטיבי והמיתוסים הלאומיים. לא רק הם, כמובן. אבל הרגע שבו הם לחצו על כפתור הצילום - נהפך במקרים רבים לרגע היסטורי.
1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר עם - טריילר
"1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם", סרטו התיעודי החדש של רן טל שמוקרן בימים אלה בסינמטקים וניתן לצפייה גם ב-yes, עוסק באחת הדמויות המרכזיות בעיצוב ההיסטוריה החזותית של מדינת ישראל. מבחינות רבות זהו סרט משלים, אולי שיקוף מראה, של סרטו הקודם של טל "מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום" (2021), שהיה מורכב מסדרת ראיונות עם אחת הדמויות הצבאיות והפוליטיות המרתקות ומעוררות המחלוקת בתולדות מדינת ישראל. שם התבונן ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר במהלכיה הצבאיים והמדיניים של ישראל, בצמתים בהם היה מעורב, ובחוכמה-בדיעבד של זקן השבט ההולך ומצטמצם הסביר מדוע ההיסטוריה החמיצה אותו.
עתה מתעדת מצלמתו של טל דמות נוספת, איקונית, שנכחה בצמתים היסטוריים והנציחה אותם בתצלומיה. איש שעבודותיו הם הארכיון החזותי של מדינת ישראל. מיכה בר-עם, בן 92, חתן פרס ישראל, צלם מלחמות, רוברט קאפה הישראלי, שמהרהר בדיעבד על משמעות תצלומיו. אחת התהיות המרכזיות שמועלות על-ידו בסרט קשורה לאתיקה של צילומי מלחמה. זוהי סוגיה שהקולנוע התמודד עמה לא מעט - האם מלחמה יכולה להיות גם חוויה אסתטית - ובר-עם שהביט במלחמה מבעד לעדשת מצלמתו, שהנציחה אותה ובה בעת סיפקה ריחוק מגונן, מעניק תובנות השמורות רק למי שחווה אותה והיה שם.
5 צפייה בגלריה
במקרה של בר-עם נדמה שלא מדובר רק באמנות, אלא גם באחריות כלפי ההיסטוריה. מתוך "1,341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם"
בדומה לסרטו היפה של טל, "ילדי השמש" (2007), שסקר את קריסת הרעיון הקיבוצי באמצעות שילוב של סרטים ביתיים ישנים ושיחות מוקלטות - גם "1341 פריימים" פועל בשני ערוצים מקבילים; הרובד החזותי של הסרט מבוסס על תצלומיו של בר-עם, בעוד ערוץ הסאונד נשען על ראיונות שערך איתו טל בביתו ולהם שותפים גם אשתו, אורנה, וילדיהם. באמצעותם נחשף דיוקנו של אמן שביכר את הקריירה שלו על פני משפחתו. אבל במקרה של בר-עם נדמה שלא מדובר רק באמנות, אלא גם באחריות כלפי ההיסטוריה, בתחושת החובה שלו להיות עד ולייצר את העדות הוויזואלית לאירועים שהיה בהם. בדיעבד, הוא מפענח את התצלומים האלה אחרת; חש בדימוי הכוחני, לא מוסרי אפילו, שעולה מהם. ממרחק הזמן, נדמה שהמבט הביקורתי ביותר הוא זה ששולח בהם עתה בר-עם עצמו. זהו דין וחשבון לא רק עם התצלום, אלא גם עם ההיסטוריה הלאומית ומקומו של בר-עם בתוכה. ממש כמו חשבון הנפש שעורך אהוד ברק בסרטו המקביל של טל.
5 צפייה בגלריה
דין וחשבון לא רק עם התצלום, אלא גם עם ההיסטוריה הלאומית ומקומו של בר-עם בתוכה. מתוך "1,341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם"
אגב ברק, מעניין ששמו הלועזי של הסרט, 1341 Frames of Love and War ( "1341 פריימים של אהבה ומלחמה"), מדגיש את הקשר בין שני הסרטים. שמו מתייחס במידה מסוימת לכותרת המשנה של הסרט על ברק: "אהוד ברק על מלחמה ושלום". שתי הדמויות היו חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, וכל אחת מהן עיצבה אותה בדרכה - ברק באופן פעיל, כמשתתף, ובר-עם כמתעד עד. בשני המקרים מדובר בגברים אשכנזים, שכל אחד מהם מספק, אל מול מצלמתו של טל, את הנרטיב ההגמוני ואת התהפוכות והשינויים שחלו בו במהלך העשורים שמאז קום המדינה ועד עתה. בשני המקרים מדובר גם באנשים שבחרו להפסיק לקחת חלק בהיסטוריה. ברק פרש מפעילות פוליטית, ואילו בר-עם חדל מלצלם, בעיקר משום שהתעייף והפסיק לאהוב את מה שראה מבעד לעדשה.
הגבר מתעד את ההיסטוריה, האישה אורנה מקטלגת אותה ומפעם לפעם מנסה להתערב, להתעקש שמה שהיה - אכן היה כך, ולא כפי שהגבר-בעל זוכר את זה. אבל הרי היא זו שעדותה מוטלת בספק, לא הוא. בסיפור הפרטי של משפחת בר-עם, זוהי הרעיה-אם שנאלצה לוותר על שאיפותיה האמנותיות. הכניעה הזו מוצאת לה ביטוי כאשר הסטודיו שלה נהפך בהדרגה לארכיון תצלומיו של מיכה. כאשר בר-עם מצלם, ללא אישור בית החולים, את לידת בנו הבכור ואחר כך מפרסם את התצלומים, לראשונה בתולדות העיתונות הישראלית, בעיתון - נדמה כאילו כניעתה של הספרה המשפחתית ליומרותיו האמנותיות של האב-בעל הושלמה.
5 צפייה בגלריה
בסיפור הפרטי של משפחת בר-עם, זוהי הרעיה-אם שנאלצה לוותר על שאיפותיה האמנותיות. מתוך "1,341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם"
5 צפייה בגלריה
סרט שתוהה על מהותה ומשמעותה של העדות; על הרגע החולף שבו הנציחה המצלמה את ההתרחשות והחזרה אליו ממרחק של עשרות שנים. מתוך "1,341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם"
זהו סרט שבו מתעד-מתעד-מתעד. הדוקומנטריסט מתעד את הצלם-עד. זהו סרט שתוהה על מהותה ומשמעותה של העדות; על הרגע החולף שבו הנציחה המצלמה את ההתרחשות והחזרה אליו ממרחק של עשרות שנים, מעמדה מפוכחת. זהו סרט שתוהה כיצד יכול הקולנוע, אמנות התמונה הנעה, לתעד את הצילום הדומם. ארול מוריס עשה זאת בנסיבות דומות בסרטו Standard Operating Procedure מ-2008, שהעמיד במרכזו את תצלומי העינויים שצילמו חיילים אמריקאים בכלא אבו-גאריב הידוע לשמצה בעיראק. שם עלה לדיון האופן שבו צילומי הסטילס מעניקים ביטוי לדינמיקה הכוחנית ממילא של הכיבוש האמריקאי. שם גם עלתה לדיון מידת האחריות הנטבעת בצופה שנחשף אל העוולות המתועדות בצילומים. גם צילומי העינויים מאבו-גאריב טשטשו, בדרכם, את הגבול שבין אלימות והנאה אסתטית מהנצחתה.
אכן, צילומי המלחמות של בר-עם מגיעים תמיד מן הצד המנצח, הכובש, המענה. מבחינה זו, "1341 פריימים" (הסרט, אגב, מלווה בתערוכה המבוססת עליו ומוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב) כולל כמה תצלומים שהמבט בהם, גם היום, הוא לא נעים בלשון המעטה. מצד שני, אין מלחמה מוסרית כשם שגם אין צבא מוסרי (בטח לא "הכי בעולם"), ולכן גם את הצילום המלחמתי אופף סימן שאלה מוסרי. סרטו של טל, בעקבות תצלומיו של בר-עם המדהימים בעוצמה ובאסתטיקה שלהם, תוהה האם מלחמה יכולה להיות אסתטית? האם היסטוריה יכולה להפוך לאמנות? ומהו המחיר האישי והאתי של המבט המתעד? זהו סרט מצוין.
