שון פן חוגג היום (ד'), 17 באוגוסט, 62 להולדתו וגם בגילו המתקדם הוא עדיין איש אמיץ ומחויב. בחודש פברואר האחרון, זמן קצר אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, הכוכב-במאי ההוליוודי יצא לתעד את הזוועות. פן בעל המודעות הפוליטית-חברתית, שבעבר כבר שם לעצמו למטרה להביא שלום עולמי ולהקל על מצוקות האנושות, מהאיטי ועד פקיסטן, נטל את מצלמתו ומצפונו ונחת במזרח אירופה הבוערת. המטרה: סרט תיעודי על המלחמה והבאה לתודעה העולמית את הסבל של העם האוקראיני.
במהלך המסע, פן נפגש בין היתר עם הנשיא וולודימיר זלנסקי, סגנית ראש הממשלה אירינה ורשצ'וק, בכירים בצבא האוקראיני ואנשי תקשורת. כעבור שבועיים, פן נטש את רכבו וחצה את הגבול לפולין ברגל. "הסכסוך הזה הוא תוצאה של אנשים חזקים שמנצלים את כוחם", הכריז בראיון לאנדרסון קופר ב-CNN ותיאר את שיירות הפליטים ושאר המראות הקשים להם נחשף.
פן אף הציב אולטימטום בפני חברי האקדמיה לקולנוע, שאם לא יאפשרו לזלנסקי לנאום בטקס האוסקר הוא יתיך את שני הפסלונים שלו ויקרא להחרים את הטקס. כיאה להיסטוריה של פן, עוד מימי נישואיו הסוערים והבעייתיים למדונה, האיום עשה הרבה כותרות. אבל קברניטי האוסקר לא נכנעו לאולטימטום, והסתפקו במספר מחוות לאוקראינה ולמשבר הפליטים. לא ברור האם לפסלונים של פן שלום, והאם הוא מימש את איומו.
חיים במנוסה - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
בכל מקרה, זמן לא רב לפני נסיעתו לזירת הקרבות, פן הפגין אומץ מסוג אחר לגמרי: הוא התייצב בפסטיבל קאן 2021 עם סרט חדש בבימויו ובכיכובו: "חיים במנוסה", למרות טראומה קשה שחווה בריביירה הצרפתית שנים אחדות קודם לכן. ב-2016 הוא הציג בתחרות הראשית סרט בבימויו בשם "הפנים האחרונות"– הסרט ופן ספגו ביקורות קטלניות, הציונים הכי נמוכים שיש, שריקות בוז, לעג קולני ונהירה המונית החוצה במהלך הקרנת הבכורה לתקשורת. כשפגשתי אותו אחרי הבכורה של "חיים במנוסה" תהיתי איך הוא העז לשוב לקאן לאחר כזאת השפלה וקבלת פנים עוינת, והאם הוא לא חשש ממקרה דומה גם הפעם.
"פסטיבל קאן תמיד מציע לך משהו מאוד מיוחד ושונה", השיב פן. "כשאני מסיים לערוך סרט, אני נוהג ליצור קשר עם במאים שהם חברים שלי ומקרין להם אותו. ואז כשעיניים מקצועיות צופות ביצירה שלך אתה פתאום מבין ונחשף למהותה, דווקא בזכות המבט הזה, לאו דווקא בזכות הביקורת. מה שקאן מציע - ומה שאינך יכול לחמוק ממנו כיוצר - הוא ההזדמנות לחוות את מה שאני חווה בהקרנה הפרטית לחברים הבמאים, אבל על סטרואידים: מאות של אנשים שמוכשרים במשחק, בבימוי ובכל אספקט אחר של הקולנוע מכל העולם מתגודדים בחדר אחד.
"מדובר לא רק בדרך נהדרת לחגוג את היצירה, אלא גם בהזדמנות לחוות באופן ממשי מהי המטרה האמיתית של הקולנוע – ההזדמנות לחלוק את היצירה, ברמה הגבוהה ביותר. אז כן, במובן מסוים זה סיכון להציג סרטים בקאן, כי אתה אף פעם לא יודע מה תהיה התגובה, אבל נראה לי שאם נעשה ניתוח של יתרונות וחסרונות, כשנותנים לך את ההזדמנות להגיע לקאן, אתה תמיד אומר כן. כמו כן, להגיע לקאן בעיצומה של הקורונה זו חוויה סוריאליסטית כמעט – פתאום לצאת מתקופה כל כך אנטי-סוציאלית בהיסטוריה האנושית ולהגיע לקאן, זה הזוי. בסך הכול זוהי תחושה נהדרת ושמחתי להגיע לפסטיבל".
"לסרט הזה יש היסטוריה סבוכה"
"חיים במנוסה" מבוסס על הממואר של העיתונאית ג'ניפר ווגל, בתו של ג'ון ווגל, אחד הזייפנים הגדולים בתולות אמריקה, שנולד ב"יום הדגל" (וזה השם המקורי של הסרט) של ארה"ב – יום שנחוג ב-14 ביוני לציון אימוץ הדגל. ג'ון ווגל חש שכיאה למי נולד באותו יום, הוא נועד לממש את החלום האמריקאי ושאף להיות חופשי. אבל כל ניסיונותיו לממש את החלום התנפצו בסופו של דבר. ווגל הכריזמטי, הנכלולי ושופע הקסם האישי, שגם אהב מוזיקה קלאסית, היה פנטזיונר ושקרן פתולוגי, ואף האמין לשקרים של עצמו. הוא ראה את עצמו כיזם ואופורטוניסט, אבל הרעיונות שלו להתעשר הסתיימו במפח נפש. ווגל נקלע לחובות ונאלץ לנטוש את רעייתו ושני ילדיו – ג'ניפר וניק, כדי לנוס מהנושים ומהפושעים איתם הסתבך וחי עם אישה אחרת. בהמשך שדד בנקים ונכנס לכלא, בעוד ג'ניפר הפכה לעיתונאית מצליחה.
"לכל פרויקט יש את המסע שלו ולסרט הזה יש היסטוריה סבוכה", מגלה פן. "במקור הציעו לי לשחק בעיבוד לספר של ג'ניפר או לביים אותו. בהתחלה הסכמתי לשחק וביקשתי מהבמאי אלחנדרו גונסאלס איניאריטו, שהופעתי בסרטו '21 גרם' לקחת את משימת הבימוי. אלחנדרו עבד עם המחזאי ג'ז באטרוורת' על התסריט, אבל אחרי תקופה קצרה הרגיש שהוא לא מצליח להעביר את כל מה שהוא רוצה להעביר, ועזב את הפרויקט. מה גם שהוא היה צריך להתנתק ממנו כדי לעבוד על 'בירדמן'. בסוף החלטתי שאביים בעצמי. התסריט היה לא טוב ולכן רציתי להמשיך לעבוד עליו עוד ועוד, עד שהסיפור הפך למעשייה גדולה על אמת ושקר".
"חיים במנוסה" הוא הסרט העלילתי הארוך השישי שפן מביים. קדמו לו: "הרץ האינדיאני" (1991), "שומר הדרך" (1995), "השבועה" (2001), "עד קצה העולם" (2007) ו"הפנים האחרונות" (2016). וזאת הפעם הראשונה שהוא מופיע בסרט אותו הוא מביים.
איך היה לעשות את שתי הפעולות במקביל?
"אהיה כן איתך - החיים תמיד דחפו אותי לעשות כמה דברים במקביל, וזה תמיד אמלל והלחיץ אותי. יש אנשים שדווקא במקום הזה מוצאים את התשוקה והחופש. יש לי חברים טובים שביימו את עצמם והם טובים בזה ונהנו מזה. מבחינתי, זו הייתה החלטה מודעת שלא לעשות את זה עד כה, כי ידעתי שזה ישגע אותי - ואכן כך קרה כשעשיתי את 'חיים במנוסה'. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי עד כה".
מה עוד בסרט הזה שונה מהיצירות הקודמות שביימת?
"'חיים במנוסה' יוצא כנגד כל האינסטינקטים שהיו לי בעבר. בגלל עניינים של משאבים והקושי למצוא תקציב, הסרט הפך לפרויקט שמניעה אותו דווקא האינטואיציה. הליהוק היה אינטואיטיבי, התסריט נכתב אינטואיטיבית. לא היו לי ולשחקנים דיונים אינטלקטואליים ארוכים כדי להבין סצנות. בטחתי בזה שיש לנו את התסריט והצוות הנכון.
"בגלל שלא היה לנו את היתרון של משאבים לפרה-פרודקשן, לקחתי את הקאסט ללוקיישן כך שהם ירגישו בנוח בסביבה הזו ויוכלו להביא לביצוע שלהם את ההבעות שעליהן בנוי כל הסרט. ברגע שזה היה אצלנו בכיס והתחייבנו לכיוון הזה ואחד לשני, האווירה על הסט בין השחקנים לצוות הפכה לעוד יותר נהדרת, ממש כמו משפחה".
ולפן הייתה סיבה טובה נוספת להרגיש כמו משפחה בסרט – הוא ליהק לתפקיד ילדיו של ווגל את דילן והופר פן, צאצאיו מנישואיו לכוכבת-במאית רוביין רייט. דילן מופיעה בתפקיד הראשי ומגלמת את ג'ניפר הבוגרת, בעוד הופר מופיע בתפקיד קטן של אחיה ניק. "אם כבר התכוונתי לביים ולשחק היה לי מזל שזה היה בפרויקט שנתן לי הזדמנות לעבוד עם דילן – ולנוכחות שלה היה יתרון: הייתה לי שחקנית אחת פחות לדאוג לה, אגו אחד פחות. ואז יכולתי לשלוח את עצמי לעזאזל הרבה יותר בקלות, מאשר עם כל אדם אחר".
"חשבתי שהמעורבות הפוליטית שלי לא תאפשר לי לקבל פרס"
לפן יש עבר מורכב של התמכרויות וגמילה, ורק לאחרונה הוא התוודה בראיון שהעניק ל"הוליווד אותנטיק": "אני עדיין צריך וודקה ואמביאן בשביל להירדם בלילה, אבל אני לא משתמש בהם כדי להתחבא מהעולם כפי שעשיתי בעבר. אני מקווה שלמדתי מזה ושאני באמת אתן עדיפות וחשיבות למשפחה שלי, לחיים שלי בדרך שאוכל לתכנן ולשלוט". ולאור זאת, אחת הסצנות ב"חיים במנוסה" מקבלת משמעות מיוחדת – ווגל, שמבין דבר אחד או שנים בסמים, קולט שבתו המתבגרת מתנסה בסמים, ומזהיר אותה "אל תעשי סמים".
בסצנה הזאת בפרט ובסרט בכלל, לקחת משהו ממערכת היחסים שלך עם דילן והבאת אותו לסרט?
"יש דברים, לטוב ולרע, שהייתי רוצה להאמין שהבת שלי יודעת עליהם, ויש דברים שהבת שלי הייתה רוצה להאמין שאני מבין ויודע עליה".
העבודה על הסרט גרמה לך לבחון מחדש את מערכת היחסים שלך עם דילן?
"אני חושב שכל הורה בעולם יבין את מה שאני אומר עכשיו: כל יום גורם לך לבחון את היחסים עם הילדים שלך מחדש. אני מוכן להתוודות שידעתי מהיום הראשון לצילומים, ואפילו לפני כן, שאהיה גאה בדילן, בדיוק כפי שאני אכן גאה בה היום. כשהתחלנו לצלם ידעתי שלא הצבתי בפניה מכשול שהיא לא תעמוד בו. ואני מוקיר על החוויה המשותפת שהייתה לנו".
לפן יש כאמור שני פסלוני אוסקר בקטגוריית השחקן המצטיין, האחד על "מיסטיק ריבר" ב-2003 והשני הודות לתפקידו ב"מילק" ב-2008. "הופתעתי מהרבה סיבות שזכיתי, שהמרכזית ביניהן קשורה לפוליטיקה. חשבתי שהמעורבות הפוליטית שלי לא תאפשר לי לקבל את הפרס. הזכיות שלי הפריכו את הרעיון והתחושה שקיימת מעין רשימה שחורה של אנשים שלא יכולים לזכות, כך שזה היה מאוד מעודד. זה נתן את התחושה שיש סובלנות בתעשיית הקולנוע האמריקנית".
עבדת עם בכירי הבמאים – רשימה חלקית: קלינט איסטווד, אוליבר סטון, גאס ואן סנט, בראיין דה פאלמה, פאולו סורנטינו, טרנס מאליק ולאחרונה פול תומאס אנדרסון ב"ליקריץ פיצה", מהי העצה הכי טובה שקיבלת מהם למלאכת הבימוי?
"אני חושב שהעצה הכי טובה שקיבלתי היא לבטוח שיש לי אמת משלי להביא לפרויקט. כשאני קורא תסריט אני מחפש למצוא בו את האמת. וכשאני מביים אני מציע לשחקנים פתח לספר את האמת שלהם. במאי חייב להיות 'שם' עם השחקנים ולשדר על אותו גל, כשהוא עובד איתם, כי רק כך הוא יוכל להיות גם עדין וגם קשוח כשצריך. גם השחקנים יכולים להיות קשים עם הבמאי, כמובן".
פן עסוק בימים אלה בקריירה שלו כשחקן (השנה הוא מופיע בסדרה Gaslit על פרשת ווטרגייט והצטלם לסרט חדש), בפועלו ההומניטארי ובחיי האהבה הסוערים שלו. באוקטובר האחרון הוא נפרד מרעייתו ליילה ג'ורג', שצעירה ממנו ב-30 שנה. "אני עדיין מאוהב בה. דפקתי את הנישואים שלנו. היינו נשואים רק שנה אחת, אבל במשך חמש שנים שהיינו יחד הייתי בחור מאוד מזניח", התוודה פן בריאיון ל"הוליווד אותנטיק".
פן מנסה רוב הזמן לשמור על פרטיותו, דבר לא פשוט בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות. "אף פעם לא הרגשתי בנוח כשהמצלמה עליי, אם לא משלמים לי על זה. זו הסיבה שיש מעט מאוד חומרים מצולמים שלי מתקופות שונות", הוא חושף.
העובדה שאתה כל כך עסוק מסבירה את המרווחים הגדולים בין הסרטים שאתה מביים?
"אם הייתי מסתכל על הפרויקטים שלי, רק מהזווית של קריירה, הייתי דואג לביים סרט אחד אחרי השני כדי לשפר את היכולות שלי. כשאתה מרגיש שבנית לך ארגז כלים ושפה, כדאי לנצל את זה. אבל יש משהו בלהיות פתוח ולחוות כל סרט, כאילו היה הראשון שביימת, והוא אומנם יכול להצליח או להיכשל - אבל זה מה שמשמר את העניין ואת הייחודיות של כל פרויקט. זה דומה קצת לאיך שלומדים להתנהל במערכת יחסים רומנטיות - זה לא משהו לינארי. לא תמיד תלמד איך לשפר את המצב, אבל לכל הפחות השאיפות והרצונות שלך מתבהרים".
אז איך אתה רואה את העתיד שלך כבמאי?
"פעם הייתי נושא בארנק נייר קטן ועליו קומיקס על ברנש צנום על סקייטבורד ואיש גבוה לבוש בחליפת שלושה חלקים וכובע. הבחור הצנום אומר לגבוה עם החליפה: 'אתה לא יודע שאנשים מבוגרים עושים חרא של עבודה?', אז אני לא מעוניין 'להתבגר' כבמאי, כי אני באמת חושב ש'הבוגרים' שבינינו לרוב עושים חרא עבודה".
