המטרה: להמשיך לטייל במזרח בכיף. האמצעי: הפעם ההיא שבה הייתי בלדרית סמים
הסיפור על ארבע הצעירות שנתפסו בנתב"ג עם 15 קילו קוקאין החזיר אותי במכה לרגע ההוא. "סטופ", אני שומעת שוב את הקול של היפני במדים השחורים קורא. "סטופ", והרגליים שלנו ממשיכות לשייט כאילו מעצמן על רצפת השיש של שדה התעופה. "אל תסובבי את הראש", נעמי מסננת בחצי פה, "תתנהגי כרגיל". הנוסעים האחרים מתעלמים מהקריאה שמצליפה כמו נביחה באולם המצוחצח. הם ממהרים הביתה, עייפים מהטיסה שהתאחרה בחצי שעה, איחור מחריד במונחים יפניים. ובעיקר, יש להם את החירשות הסלקטיבית הזאת של התמימים. לא משנה מה קורה עכשיו מאחוריהם, הם יודעים בוודאות שזו בעיה של מישהו אחר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני מנסה להעמיד פנים שאני חלק מהם, תמימה בדיוק כמותם, למרות שאני יודעת שלא. לא כשהגוף של נעמי מלא ברגע זה ממש בכמות די גדולה של חשיש. אני מסתכלת למטה על המגפיים שלי, הן ממשיכות ללכת, צעד־צעד, אחרי כל מי שטס איתנו. להקת התיירים המקומיים עם ילדיהם, שנראים כמו בובה עגולת פנים. זוג האנגלים בגיל העמידה שסיפרו לנו קודם שהם בירח דבש שני באסיה. אני מקנאת בהם על הדרך השלווה שבה הם פוסעים וצוחקים. עוד מעט הם בטח יגיעו למלון, הוא יתקלח והיא תזמין פיצה שהיפנים מתעקשים לשים עליה צנון כבוש. כל מה שלא אזכה לעשות יותר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאחוריי אני כבר שומעת את הפסקול של ההסלמה, מישהו מצטרף לאיש הצועק וקורא מאחורינו ברשמיות: "מדאם, סטופ! מדאם", והנה השריטות האלו של הנעליים על הרצפה, הם כבר רצים אחרינו. יד מונחת על הכתף שלי. זהו. זה נגמר. "יס סר?" נעמי אומרת בנימוס צונן. "בואו איתי", האיש הקטן עם המדים השחורים אומר ומרחיב קצת את החזה שלו, כמו תרנגול קטן שמנסה לנפח את הנוצות שלו כדי לאיים.
הוא פותח דלת סודית שאיכשהו הצליחה להסתתר בתוך חיפוי העץ האלגנטי של אולם הנוסעים. לכל שדה תעופה יש שני פרצופים. המתורבת והיוקרתי, שכולו המיה נעימה של גברים שלוגמים בירה וחנויות דיוטי פרי נוצצות, אבל יש גם עולם חבוי נוסף, זה שרק חסרי המזל רואים. רשת מחילות חשוכה שמיועדת למהגרים בלתי חוקיים ולכאלו שהסתבכו במכס. לחדר מסכנים כזה הפקיד הראשון מכניס אותי עכשיו. אני מניחה שאת נעמי לקחו לחדר זהה. ראיתי מספיק סדרות משטרה כדי לדעת שהדבר הראשון שהם עושים זה להפריד את החשודים, לתת לאחד מהם צ'אנס להפליל את השני. רק שנעמי לא תגיד כלום, אני חושבת, ואיכשהו זה מצליח להרגיע אותי. היא לא תגיד כלום, לא נעמי המלכותית, הרגועה, הבטוחה בעצמה.
אבל על עצמי אני לא סומכת. כבר עכשיו האצבעות שלי רועדות ככה שאפשר לראות את העצבנות שלי מהחלל, והסומק לוהט כמו אותיות אדומות של אשמה על הפנים שלי. "ואם זה לא חיפוש מקרי", אני חושבת, "ואם מישהו הלשין עלינו". אם הלשינו עלינו זו הזוועה בהתגלמותה, הם פשוט יושיבו אותנו בחדר הזה יומיים ויחכו לנעמי שתצטרך ללכת לשירותים ואז השקיות יצאו. אילו רק היו תופסים אותנו בנתב"ג, ההורים שלי היו מגיעים תוך 50 דקות, מוכנים ומזומנים לרצוח אותי, אבל מלווים בעורך דין. אבל פה? לאף אחד לא אכפת שנעמי היא זו שסוחבת פיזית את הסמים. שעליי אין כלום, אפילו לא פירור אחד של גראס.
***
פקיד אחר נכנס לחדר, גם הוא לובש מדים, אבל שלו נראים כמו מדים של מישהו חשוב. "אתן בצרות גדולות", הוא צועק עליי. בזמן שהלב שלי נופל למטה, מתגלגל ומתהפך בתוך מנהרה שחורה שהסוף שלה לא מגיע, אני מספיקה לחשוב המון דברים. שאני בטח אצא מהכלא היפני בגיל 30, כל השיער שלי לבן מרוב צער. הייתי פעם מישהי טובה, מדריכה בצופים, קצינה בצה"ל. זה כל כך פסיכי לחשוב שעוד שנייה אני אהיה פושעת באזיקים.
זה היה אמור להיות מבצע פשוט. להיכנס לקוריאה, לפגוש את איש הקשר שיביא לנו ריבוע חום ארוז בתוך מעטפה, לפתוח אותה במלון, לארוז אותה כמו שלימדו אותנו, להכניס לגוף. ממילא היינו אמורות לטוס לקוריאה כדי לחדש את הוויזה שלנו. פעם בחצי שנה ויזת התייר פוקעת, ואז את חייבת לצאת. כשאת חוזרת את צריכה להתפלל שאף אחד בביקורת הדרכונים לא ישים לב שהיית בקוריאה רק יומיים, שלא באמת נסעת לטייל.
בשלב הזה של חיינו, סמים היו חלק שגרתי מהעולם שלנו. ג'וינטים בשרשרת על הבוקר, צ'ילומים בצהריים, ובערב, אם יוצאים למועדון, תמיד יש איזה היפי נדיב בן 40 שעובר עם צלחת ומציע לכולם קרטונים של אסיד או אקסטזי בחינם. זה שאת לוקחת מדי פעם לא עושה אותך ג'אנקית, להפך, רוב הבחורות אצלנו בבית בטוקיו שמרו על עצמן מאוד. אף אחת לא רצתה לצאת למועדון ולסיים כגוש חסר מודעות שמקפץ באוויר וצורח, "תסתכלו על השדיים שלי, הם פטריות קסם".
בכתבות על רביעיית הבנות רומזים שהן היו פארטי גירלז. מכונית אאודי בגיל 20 פלוס, תיקי מעצבים, בילויים. הרושם הוא שכדי לממן את סגנון החיים הקרדשיאני שלהן, הן הסכימו להיות בלדריות של "גורמים מסוכנים". אבל מהניסיון שלי זה כל כך הרבה יותר פשוט מזה. במקומות של צעירים יש תמיד סמים. נקודה. ובמקום שבו יש סמים, יש גם מלא אנשים נורמליים לגמרי שעובדים ומתפרנסים מהם.
באכסניה שלנו בטוקיו כמעט כל הבנות עבדו כמארחות במועדון, ו־90 אחוז מהבנים עבדו בסמים כדי להשלים את פער המינים הלא־פירי הזה, כי הם לא יכלו לדפוק בוחטות מלסובב על האצבע מיליונרים יפנים מקומטים ולבנים כמו נייר. אני מדברת על אנגלים חנונים וביישנים, שלימדו בשעות הבוקר בריטית מהוקצעת את ילדי בית ספר. גם סוחר הסמים הכי גדול של הבית, אמיר, זה שכבר הייתה לו רשת של מוכרים, היה בחור ישראלי רגיש וחמוד. "התחלתי בקטנה, כמו כולם, ופשוט הצלחתי יותר מדי", הוא הסביר לנו פעם. זה בדיוק מה שקורה בצלחות פטרי עם ריכוז גבוה של טיילים צעירים, הדברים מתגלגלים מהר מדי. וכשמישהי כמו נעמי מתלוננת בקול, "אוף, מתחיל להיגמר לי הכסף", ישר איזו בחורה מתוקה עם פוני שבכלל לומדת רפואה בסידני קופצת ואומרת, "שמעתי שאמיר מחפש הוק־אפ להעביר מקוריאה. תשאלי".
***
בשלב הזה, כמעט כל החברים באכסניה שלנו כבר בילדרו בצורה כזאת או אחרת, לא כדי לקנות מעיל של גוצ'י, רק כדי להמשיך ולהתגלגל עם הטיול עוד כמה חודשים. עכשיו, כשאני קוראת שהבנות קיבלו את הסמים בתוך אריזות של שמפו ובקבוקים של תוספי בריאות, אני כל כך מרחמת עליהן. אחד מהסיפורים הכי מדכאים בבית היו על ג'סיקה, דנית יפה כמו מלאך שהסוחרים ממש התחרו עליה. הייתי שם כשמישהו באכסניה הסביר לה, "זה די בטוח. כששמים את זה בתוך מוצרי טיפוח, הכלבים לא יכולים להריח דרך הריח של הבושם והכימיקלים". ג'סיקה השתכנעה, ולא חזרה, ועד היום אני תוהה אם היא נשארה יפה אחרי שלוש שנים בכלא.
ג'סיקה הייתה דנית יפה שהסוחרים ממש התחרו עליה. הייתי שם כשמישהו באכסניה הסביר לה, "כששמים את החומר במוצרי טיפוח, הכלבים לא יכולים להריח". היא השתכנעה, ולא חזרה, ועד היום אני תוהה אם היא נשארה יפה אחרי שלוש שנים בכלא
אבל נעמי ידעה שהכלבים מסוגלים להריח את החומר גם דרך אפטר שייב של ברברי. שהשיטה היחידה ששום כלב או שוטר לא יכול לתפוס הייתה לבלוע. הבולעים היו אנשים שעטפו סמים בניילון מיוחד, בלעו אותן אחת־אחת, וחיכו שהן ייצאו בדרך הטבע בחדר המלון. "אבל זה כאבי תופת עד שזה יוצא", נעמי אמרה, "וזה גם מגעיל". בדיוק אז ג'מיימה עברה במטבח ואמרה: "וזה גם מסוכן. שמעתי על מישהו שהשקיות התפרקו לו בגוף והוא מת מהרעלה". אבל אז עצרה והוסיפה כשהיא מחייכת, "את בחורה, יש דרכים טובות יותר בשבילך".
בלילה לפני הטיסה בחזרה לטוקיו שתינו מסתגרות בחדר השירותים המשותף של אכסניית הפשפשים בקוריאה. אני זוכרת את נעמי יושבת שם על הרצפה, לובשת רק חזייה שחורה. "תעבירי לי את הניילון הנצמד", היא אומרת בדרך הטיפה פיקודית שבה היא נהגה לפנות אליי. "מתי הטיסה שלנו? שבע ו־40 בבוקר? אז יהיו לי בדיוק 12 שעות עם השיט הזה בפנים, זה מתחיל להיות מסוכן לי רק אחרי יומיים, בדקתי".
"שיטת הטמפון", הסביר לנו אמיר, "זה הכי פשוט שיש. את מסובבת את הניילון הנצמד על החשיש ומלפפת עד שהוא מגיע לגודל של טמפקס, ואז מכניסה אותו פנימה, נו, לשם". אני זוכרת כמה שיעשעה אותי המבוכה שלו להגיד את המילה. סוחר סמים שחצי טוקיו קונה ממנו, אבל מול נעמי הוא מסמיק כמו ילד. מצחיק שתמיד חושבים שאם את בחורה שמבריחה את בטח עושה את זה בשביל בחור שאת מאוהבת בו, או שאת איזו פעורה שלא יודעת שכלבים מריחים דרך שמפו. אבל נעמי הכירה את כל הסכנות ופקדה עליי לצחצח את תחתית המזוודה.
בינתיים, בחדר החקירות חזרתי לנשום. כשאת בארץ זרה, אין לך מושג איזה סוג של מדים צועקים עלייך. התברר שאלו היו שוטרים של משטרת ההגירה. "מיס, פליז סיט דאון", החוקר אמר, ואז פתאום הפרצוף שלו התעוות והוא צרח: "אין מצב שאת תיירת! תודי שבאת לטוקיו כדי לעבוד בצורה לא חוקית". ההקלה הייתה כל כך גדולה, שכמעט התוודיתי, אבל עדיין הייתי חתולת רחוב, אז האשמתי אותו שהוא נטפל אליי רק כי אני יהודייה. היפנים רגישים מאוד להאשמות כאלו, ומהר מאוד חזרנו לעמוד בצד הנכון של שדה התעופה. נעמי עמדה לידי, שתקה והחזיקה לי את היד. אהבתי אותה כל כך באותו הרגע, אבל היא כבר לא הזכירה לי את הנעמי המלכותית שישבה על רצפת השירותים וארזה את החומר במקצועיות של פבלו אסקובר. משהו חדש ישב על הפנים שלה, טביעת האצבעות שהפחד הכי גדול שיש משאיר. "כואבת לי הבטן", היא אמרה ובקול שלה שמעתי התחלה של בכי, "אני מקווה שזה לא התפרק לי שם".
הטלוויזיה מוצפת סדרות מושלמות, מה שרק גורם לי להירדם מולה כל ערב. זה מעולם לא קרה עם "סיינפלד"
אין מה לראות בטלוויזיה.
תסכימו איתי שאין. כבר איזה חודשיים שאין. נגמרה "הלוטוס הלבן" – בדיעבד, על מה הסדרה הזאת בכלל הייתה? – ומאז אנחנו מתיישבים כל ערב בעשר־וחצי־אחרי־הילדים מול המסך השטוח לחלוטין הזה – הלוואי עליי – ואני אומר "נו, מה נותנים?" בקולו של האדם הזקן שתכף אהיה, ואז אנחנו משוטטים קצת בין האפשרויות שאין.
ואין.
בערוצים המסחריים ממשיכים כאילו השנה 2005 (ושמישהו יוכיח להם שלא!), נותנים "הישרדות", "נינג'ה", פינס ועוד דברים שלא משנה על איזה פרק שלהם תיפלו, קשה יהיה לדעת שזה לא שידור חוזר. ב־yes מציעים כרגע דברים שמספיק לכם לשמוע את שמם כדי לדעת שהחבר'ה במחלקת רכש שוב קנו סדרות וסרטים במשקל בדוכן פיצוחי חממה – ביניהם "המדובב: חשבון פתוח", "החונקים מהילסייד", וגם משהו בשם – נשבע לכם – "קולין מהנהלת חשבונות", בטח מבוסס על אקסל אמיתי.
וכמובן, תמיד תהיה לנו נטפליקס; כרגע מציעים שם את עונת המלפפונות של "אמילי בפריז", ומופעי סטנד־אפ בכיכוב אנשים שלדעתי המפיקה תפסה ברחוב ושידלה אותם לעלות לבמה כי מה אכפת לך, מקסימום ייצא לך מזה ספיישל.
לפני שבועיים ניסיתי לראות את "רעש לבן", העיבוד הנטפליקסי לספרו הישן של דון דלילו, והדמויות שם דיברו כל כך הרבה רק בחמש הדקות הראשונות, עד שאת חמש הדקות הבאות נאלצתי להעביר בניסיון להבין מה נאמר בחמש הקודמות, ובדיוק כשחשבתי שהצלחתי, קלטתי שישנתי חצי שעה וחלמתי על קולין מהנהלת חשבונות.
התופעה הזאת חוזרת על עצמה כמעט כל ערב. אנחנו נרדמים מול הטלוויזיה ומתעוררים בבהלה קלה, רק כדי להבין שעדיין לא המציאו את כפתור "נרדמתי לקצת, מה הפסדתי?" המתבקש בשלט. אפילו כשאנחנו כבר מחליטים ללכת על איכות מובטחת, למשל הסדרה "סוסים איטיים" באפל TV פלוס, מתברר שזה נכון מה שהכותרת הבטיחה: הם באמת איטיים.
שורה תחתונה: לא חשוב מול מה תשימו אותי כרגע, אני אירדם. הטלוויזיה הפסיקה, מבחינתי, להיות ספקית תוכן, ועברה להיות סוג של רעש סטטי מרדים.
רק השבוע רשמתי שיא אישי חדש כשהתחלתי לראות את "החשודים" ב־yes, סדרה על – חשודים, אני מניח? – וברגע שכתוביות הפתיחה ביצבצו באיטיות על רקע צילום תקריב של איזה שיח מתנועע ברוח, נרדמתי מיד. פחות מדקה לתוך הסדרה! זה בטוח הישג בקנה מידה תחרותי איפשהו בעולם, לא?
עכשיו תראו; ברור שאני גם בתקופה שבה אני נרדם כמעט בכל זמן. קשה להאשים אותי. קר בחוץ בלילה, אני מוטל רוב הזמן ליד איזה רדיאטור תוך שהמזגן ברקע על חימום (חום של מזגנים הוא להערכתי החומר שבו משתמשים גם רופאים מרדימים מקצועיים), והנטייה שלי היא פשוט להיכנע, לשמוט אחיזה ולשקוע בשינה.
כמובן שגם ישיבה מול מסך מחשב מפילה עליי תנומה, ספרים התבררו מזמן כגלולות שינה בכריכה רכה, ובאופן כללי, החל משעות הצהריים, הגוף שלי חוזר בכל יום על אותה מנטרה: עזוב אותי, תן לישון.
אני, בתגובה, מכין לו עוד קפה, מחזיק אותו ער בכוח, ובאופן כללי מסרב להיכנע עד שאני אומר לעצמי: טוב, זו לא כניעה, אבל אולי אני רק אשים ראש לשנייה.
העובדה שבחוץ משתולל שעון חורף, ושהשעה חמש וחצי בערב למדה להתחזות ביעילות לאחת בלילה, לא במיוחד עוזרת, וגם הייאוש הכללי לנוכח ההבנה שהלכה לי המדינה – לישון, כנראה – רק מעצים את הדחף לוותר ולשקוע.
אבל אם לאורך רוב שעות היום זה לא באמת לגיטימי לישון – ואני מנסה לזכור את זה – מול הטלוויזיה בערב אני כבר פורק כל עול ונרדם במיידי.
כי אולי כמו ששר ספרינגסטין, "57 ערוצים ואין מה לראות" – והוא עוד שר את זה בתקופה שהיה כאן רק ערוץ אחד ותמיד היה בו מה לראות, כי גם הרב שמואל אבידור הכהן עדיף על כלום.
והנה, השנה 2023, ועדיין אין מה לראות. כלומר יש המון, יש אינסוף, יש ים של תכנים, והטלוויזיה עצמה הפכה כל כך טובה עד שהכל נראה פגז; עוד סדרה מופקת היטב, משוחקת נפלא, מצולמת מושלם, על, נו, פרשיית רצח, או סוכנים, או משפחה, או אחיות, או אפוקליפסת זומבים (כן, ניסיתי את "האחרונים מבינינו". החזקתי 12 דקות) – ולא משנה כמה אמרו לכם שאתם חייבים לראות את זה, אתם מוצאים את עצמכם יושבים שם ואין לכם שום טענה; זה באמת מצוין מכל בחינה, ואתם פשוט נרדמים.
הטלוויזיה לוקחת את עצמה ברצינות תהומית כל כך, עד שאפילו "הלוטוס הלבן" - בגדול סוג של "ספינת האהבה" עכשווית - טובעת ביומרה, במוזיקה דרמטית ובתקריבים של פסלי שיש
אבל השבוע יצא לי לראות קטע ישן מ"סיינפלד" – שני דורות טלוויזיוניים אחורה – ושום דבר בזה לא הרדים אותי. אני יודע; הסדרה לא עומדת ברוב מבחני הזמן, ומצד שני יש בה כיום משהו בועט אפילו יותר, בעיקר כי כבר אסור להגיד חצי מהדברים שנאמרו שם.
הקטע שראיתי, The Move, עסק במהלך מסוים שג'רי פיתח ב – נו – סקס, ואז סיפר עליו למוסכניק פאדי, שמצידו ניסה אותו במיטה על איליין, שמצידה חזרה לג'רי והדליפה על הגניבה וגרמה לג'רי לא להאמין שפאדי גונב ממנו חומרים במקום לפתח מקוריים משלו. בסקס.
זו עלילה קטנה וחצופה על גניבת חומרים, שאף אחד לא היה מעז לבוא איתה היום כי לך תדבר על מהלכים במיטה בלי שמאה תנועות ועמותות יוציאו לך כרטיס אדום. אבל "סיינפלד" עשתה משהו שאף סדרה כבר לא עושה: נתנה בעיטה סיבובית לכל מה שקדם לה בענף הסיטקום, והמציאה אותו מחדש יחד עם יקום מושגים שלם. וכל מה שהיא תבעה מכם בתמורה היה 24 דקות מהירות.
ולך תמצא כרגע 24 דקות טלוויזיוניות שיבעטו באמת. לא; הטלוויזיה לוקחת את עצמה ברצינות תהומית כל כך, עד שאפילו "הלוטוס הלבן" – בגדול סוג של "ספינת האהבה" עכשווית – טובעת ביומרה, במוזיקה דרמטית, בתקריבים של פסלי שיש ובתחושה כללית של משהו גורלי.
כל הסדרות החשובות־מטעם־עצמן האלה – שבגדול, מבקשות תמיד לזעזע איכשהו או להשאיר רושם עצום – אולי באמת אומרות לי משהו על החיים שלי, אבל אני תמיד נרדם לפני שהן מגיעות לזה. ובסוף, כל מה שאני באמת רוצה זה את 24 הדקות הטובות שיחלצו ממני "וואו" קטן רק כי הן חכמות מספיק, או טיפשיות לגמרי, ופשוט סוגרות לי ערב או לילה מבלי לנסות להנחית עליי מאחור זעזוע מלובן כלשהו, או להוכיח לי עד כמה הן משמעותיות. בקיצור, אני צריך אהבה חדשה, אופציה לישנה. אני צריך תנועת פאנק טלוויזיונית, משהו בועט שנמאס לו מרוב מה שיש. כי אם זה יימשך ככה, בסוף עוד ימצאו אותי בקולנוע – ובאמת שבגילנו כבר לא נהוג לצאת מהבית לשום מקום שאין בו, במינימום, שף.
העשור השישי הוא חזרה אל הילדות. מה שאתן לי - אקח
יש איזו תקופת זמן, פרק חיים, אי ירוק בים, שהנ"צ שלו נמצא איפשהו בנקודת המפגש בין מצד אחד למצד שני. מצד אחד, הילדים שלך הפכו לאנשים בוגרים, כאלה שלמרות חששותייך לא הצלחת לדפוק לחלוטין וניכר שהם מצוידים בכל הכלים שיאפשרו להם לחצות את החיים הנוראיים האלה לא פחות גרוע ממך. אפילו המפלצת ירוקת העין, הרושפת והנושפת, טורקת הדלתות, עם הריח של הגרב, שלתוכה התגלמה בתורה אחרונת ילדייך, סיימה תיכון וחזרה לצבעה המקורי. ומצד שני, למרות שהפרק התובעני בחייך מאחורייך, עדיין לא החלפת משרה במשרה - לא ילדים בנכדים ולא בריאות בתחלואים. כלומר, כן, התחיל הניג'וס - קצת יתר לחץ דם, אולי טיפה סוכרת, אבן קטנה בכליות, פה ושם הסתיידות, התגיידות, התפוררות, מולטי־מולטי פוקל, כדור אחד או שניים קבועים ביום, אבל סבבה, עדיין לא פגר. אתמול אפילו הגעת לראשונה עם העקבים לרצפה כשעשית כלב מביט לאחור. יש לך עוד קדימה. לא הרבה, אבל יש.
עכשיו. מה הקטע? שפרק הזמן הזה, שמגיע אחרי שהמחזור החודשי שלך נדד מזמן לבתך, אחרי שחזרת לישון, אחרי תקופה שהפסקת לישון, ובכלל, כבר הזדכית על רוב הסימפטומים של גיל המעבר, ואת שוקלת בכובד ראש אם יש עוד טעם להמשיך לצבוע את עשר שערותייך למודות הצ'רנוביל או לוותר ובהיפוך בושה להרים ידיים ולהתגלגל מטה צחורה כשלג, אל עבר... בדיוק אז - פתאום! - קורה משהו מוזזזזזזזר.
זה לא נכון לכנות את התקופה הזו גיל התבגרות שני, כי אין בתקופה הזו את הזרות ואת פיצול האישיות. את כבר לגמרי בתוך עורך, מכירה את נפש בהמתך. אין את השנאה העצמית, המכלה, של גיל ההתבגרות. אין דווקאיות, אין הרס עצמי. ואם יש רצון לעימות, הוא כבר לא מול העולם, אלא מול עצמך וקיבעונותייך. יותר נכון לכנות את התקופה הזו, שאליה תגיעי בעשור השישי של חייך, "חזרה אל הילדות". כלומר, טרום־גיל התתבגרות.
איזה דבר מוזר זה? אשכרה רגע אחד את מסתכלת על נוף חייך מחלון הרכבת, שאת התחנה הסופית שלו את כבר רואה מהחלון, וברגע השני, בום טראח, את יורדת ועולה על רציף תשע ושלושה רבעים, ומגיעה אל הוגוורטס ואל הילדות.
הנה כמה סימפטומים להוכחה:
או: אולי הצדדים הניצים פוליטית צריכים לפתור את המחלוקת כמו אצל מטפל זוגי?
הדבר המרגש ביותר שקרה בשבוע שעבר היה נאום שהפך לוויראלי של קצין מסיירת גולני, מפקד צוות בשם סגן עמרי. הוא הסביר ללוחמיו במהלך מסע מפרך שעשו, שתחת האלונקה נמצאים כולם, מכל העדות והדעות.
אבל נגיע לזה בסוף. לפני כן אספר שאפרת קיבלה מהעבודה איזה רכב חצי חשמלי, לא יודע בדיוק, לא מבין בזה, אבל כן אני יודע להגיד שהוא מאוד שקט. כל כך שקט, שבשבוע הראשון הייתי מתקשר אליה לומר שהוא לא מניע, רק כדי שהיא תסביר לי שהוא הניע אבל לא שומעים. בשבוע השני קרה דבר יותר מעניין: הייתי חוזר לרכב מונָע. סיפרתי לאפרת שהרכב מדהים והוא מניע את עצמו לבד כשאני מתקרב, אבל היא הסבירה לי שאני פשוט שוכח לדומם אותו. מתברר שהייתי יוצא לפגישות או להופעה ומשאיר את הרכב מונע, ואתם יודעים מה מצא חן בעיניי? שזה לא הפריע לו. הוא לא רטן או משהו. חזרתי לרכב ממוזג ורגוע.
לא משנה. נתקדם: באחד מימי השבוע הייתי רעב, עצרתי ליד איזה מוכר כזה של לחמנייה עם נקניקייה, וביקשתי שיכין לי מנה. משום מה הסתכלתי על הידיים שלו, ושמתי לב שהן נוגעות בלחמנייה, בכולה, וקצת נגעלתי. שקלתי לבקש שיעטה כפפות, אבל זו נראתה לי בקשה פוגענית. וכשהוא הביא לי את הלחמנייה התלבטתי אם לאכול, ותהיתי אם משהו רע עובר עליי או שזה לגיטימי. כלומר, האם זו נוירוזה חדשה שאני צריך לטפל בה, או שזה הגיוני שארצה שיכינו לי את האוכל עם כפפות. במשאל שערכתי רבים אמרו לי שגם הם מבקשים, או שגם להם זה מפריע, אבל הבן של אפרים קישון כתב לי שאם אני לא נגעל מהנקניקייה, לא הידיים של הבחור אמורות להפריע לי. אז חשבתי לעצמי שאני רוצה לחזור למי שהייתי פעם, זה שלא שם לב לקטנות האלה, זה שמזמין שווארמה ואוכל אותה מיד, בלי להביט על מי נוגע במה. במילים אחרות, החלטתי להחזיר קצת את האמון התמים הזה, הילדותי, שיש לנו בראשית חיינו, ולחיות ככה גם היום.
***
הדבר הכי עצוב בשסע שמשסע את ישראל כרגע, הוא שבגלל חוסר האמון לא מתנהל דיון. זו הטרגדיה האמיתית. המפגינים נמצאים בחרדה אמיתית, אז קשה להם להתמסר לתהליך שהם רואים כפירוק המדינה שהם אוהבים כל כך, והמנצחים בבחירות נמצאים באיזה עזוז כזה ותחושת דחיפות לממש את מה שחלמו. הצד שמתנגד לרפורמה חושש להציע הצעה נגדית לרפורמה, כי הוא מרגיש שמולו יש D9 שמסתער קדימה, והדבר היחיד האפשרי זה להילחם בו; והצד שתומך ברפורמה לא נותן תחושה שהוא רוצה לשמוע הצעות נגדיות, כנראה מחשש שכוונת מתנגדי הרפורמה אינה לדון בנושא, אלא למסמס אותו בכל דרך. אתם מבינים? זה לא שהמחלוקת הביאה למשבר אמון, אלא משבר האמון יוצר את המחלוקת. עד כדי כך עמוק משבר האמון, שמי שמעז לפעול להשגת פשרה מיד חוטף מכל הצדדים, שחוששים שהוא בעצם משוטה ללא ידיעתו לטובת הצד השני.
5 צפייה בגלריה
אין לנו את הפריבילגיה לוותר. סגן עמרי בעת "נאום האלונקה" לחייליו
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
***
לפני הרבה שנים אפרת ואני היינו בייעוץ זוגי סביב מחלוקת בלתי ניתנת לפתרון לכאורה שהייתה בינינו: היו לנו שני ילדים ואני הרגשתי צעיר מדי וחרדתי מדי להמשיך, ואפרת רצתה להרחיב את המשפחה. זה כמובן דיון לגיטימי, שמן הסתם קורה במשפחות רבות, אבל לא הצלחנו להתקדם בו. הרי אין פה באמת אפשרויות פשרה. זה בינארי. אחד הצדדים צריך לוותר לגמרי, מה עושים? אני חשבתי שהטיפול הזוגי מיותר. אני אחד שמאמין בטיפולים מכל סוג, אבל במקרה הזה, אמרתי לעצמי, יש פה דיון מאוד קונקרטי, וזה אירוע של אחת או אפס, זה הרי לא אירוע לגישור. כמובן שטעיתי, כי בכל ויכוח ובכל מחלוקת יש שתי דרכים. אחת היא שכל צד ישקיע את כל האנרגיות והטקטיקות בשאלה איך להכריע את הצד השני, והשנייה היא שכל צד ישקיע את האנרגיה והמאמץ דווקא בניסיון להבין את הצד השני, בניסיון להקשיב לטענות שלו באמפתיה. לא בשביל לוותר על עמדתו שלו, אלא כדי לראות עוד פרספקטיבה ולייצר מרחב יותר בטוח לשני הצדדים.
***
הייתה פעם סדרה שקראו לה "הבורגנים", בני גילי זוכרים אותה היטב, ורמי הויברגר גילם שם אדם שהיה מדוכא כי פוטר מעבודתו. חבריו ניסו לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג, והוא הלך, אבל העלה שם שאלה לגיטימית: אתה תדאג לי לעבודה? אני בדיכאון כי אני לא עובד, אתה יכול לסדר לי עבודה? כי סתם לדבר על הילדות שלי לא יעזור כרגע, אני צריך עבודה, והופ הדיכאון יעבור. אלה טענות בעלות משקל. אבל האמת היא שגם אם אדם נכנס לדיכאון כי איבד את עבודתו, הוא יתקשה למצוא עבודה חדשה, אם לא יצא מהדיכאון. אם אתה מגיע לראיון עבודה לא מגולח אחרי שישנת עת הצהריים, לא ירצו להעסיק אותך. אבל אם תבוא מטופח, ואפילו מאיזו פעילות התנדבותית שהיית בה כדי לנצל את הזמן באופן מרחיב לב, אתה תשדר משהו שגם יגדיל מאוד את הסיכוי שלך למצוא עבודה.
***
זה מעט מופשט אבל זה לא הופך את זה ללא נכון: יש הרבה פתרונות אפשריים ומהלכים פרגמטיים שיכולים להוציא את ישראל מההתנגשות אליה אנחנו הולכים. הבעיה היא ברוח הרעה. בחרדה שיש לכל קבוצה מחברתה. ואם זה מנחם אתכם, דעו כי זו לא בהכרח בעיה ישראלית; בהולנד לקח שנתיים לייצב ממשלה, בבריטניה היו חמישה ראשי ממשלה בארבע שנים, ובאמריקה היו צריכים איזה 700 סיבובי הצבעה בקונגרס בשביל להעביר שם מינוי לאחרונה. נהיינו קצת חשדנים, וזה כשלעצמו לא נורא. מותר לבקש מהאיש ששם לנו את השווארמה בפיתה לעטות כפפות, ואפשר לנסוע במכוניות שנוסעות בדממה. העולם משתנה, וזה בסדר. אבל יש דבר אחד שאסור שישתנה: האמונה הבסיסית שלנו האחד בשני. ההבנה שגם מי שחושב אחרת ממני יכול עדיין להיות שופט הגון ומורה נהדר, וכמו שהסביר באופן מושלם הקצין מסיירת גולני, גם להיות יחד איתי תחת האלונקה במסע כומתה.
ואני יודע שאלה ימים שבהם מסר האחדות שלי נראה לרבים מופרך ואולי פנטזיונרי, אבל אני מסרב להישבר: אין לנו את הפריבילגיה לוותר האחד על השני. שבת שלום.
הפנים / ערפל כבד כיסה ביום שני בבוקר את גוש דן והשפלה וזה הזכיר לי שממש ביום כזה חיוור מחיוורון לפני כמה שנים, כתבתי שיר מעורפל שקראתי לו "הפנים" וזה הבית הראשון שלו:
הפנים היפות של אבי ואמי,
נראות היום כמו הפנים שלי,
הצל החולף על המרפסת דומה
לצילו של העץ הבודד בשדה.
אנשים סביבי אוהבים את השיר הזה, אבל הוא לא יצא בשום פורמט כולל בטיקטוק. אולי בקרוב אוציא בספוטיפיי אלבום שלם עם 17 שירים, אני מבטיח להם ולא מקיים (בינתיים).
ועכשיו לענייננו, כי אני לא בטוח שלא כתבתי את מה שאני כותב עכשיו כבר פעם. אבל גם פעם שנייה ושלישית ורביעית זה בסדר מבחינתי. כי ככל שאתה חוזר על הדברים מבחינת הזיכרון, ככה תזכור אותם יותר טוב.
ככה היא ניצלה / אז הנה: רוב החיים לא יכולתי לדמיין שאמי מימי מרגלית, שבישלה בימי שישי פירה, רגל קרושה ואיקרה מצוינת שאהבתי, עברה את זוועות אושוויץ, הגדול במחנות ההשמדה שהגרמנים יצרו בפולין. ובמיוחד את שואת מנגלה, אותו רופא זוועות נאצי שהעביר אותה שתי אקציות לחיים, כי היו לה בעקלעך יחסית שמנמנות, שזה לחיים ביידיש, ושהבעקלעך האלה העידו שהיא יחסית פחות חולה ויכולה עדיין לעבוד במחנה. ורק בפעם השלישית, כשכבר רזתה באופן מחריד, הורה לה הרופא הנאצי לעמוד בתור לקרמטוריום. וכיוון שאמי כבר ידעה משמועות מה קורה שם, אז האישה הזו ששקלה אז 20 קילו, הצליחה (לא יודע איך) לברוח מהתור למוות.
המון שנים אחרי האירוע שתקה אמי ומדי פעם רק הבליחה משפט קוניונקטורלי לעבר אחותי ולעברי: אתם הדור השני, וחובה עליכם לזכור. ואילו אנחנו ראינו בזה לא פעם עול כבד והעדפנו שהמשפט יחמוק מעל ראשינו. אלא שהוא לא חמק, והשבוע שמעתי באיזה רדיו שני צעירים מדברים על זה שב־27 לינואר (שזה ממש היום) מציינים 78 שנים לשחרור מחנה אושוויץ, ושהם דור שלישי או רביעי, וכמה שצריך לזכור את מה שהיה נורא לסבא ולסבתא שלהם ולכל העם היהודי והעולם כולו. וחשבתי שלמרות שכבר כתבתי על זה אכתוב שוב, כי זה באמת חשוב וגם חזק ממני.
איפה המספר / אז כאמור, בינואר לפני 78 שנה שוחרר המחנה הזוועתי שהקימו הנאצים בפולין הכבושה. ומה זה אומר בינואר 2023? שהדבר הנורא הזה לא יכול לחזור? שמישהו למד לקח מהזוועות? מיליון שאלות עם תשובות מעורפלות.
אבל רק עכשיו אני יכול לגלות שבתור ילד שכונתי (יליד הארץ כבר), מה שהכי הטריד אותי ביני לביני אז היה העובדה שלא היה לאמא מימי מספר על היד. כי מי היה במקום כזה בלי מספר? וכששאלתי אותה לפשר הדבר, הפטירה (כלאחר יד) שהיא חלק מאלה שלא מוספרו.
ואז, ב־2017 הגעתי עם הלהקה שלי להופעה באושוויץ במסגרת מצעד החיים. אמי ואחותי כבר הלכו לעולמן. אושוויץ נראתה לי בדיוק כמו שדמיינתי אותה בחלומות הרעים. וכשהחל סיור מודרך בביתני המחנה, בעודנו פוסעים עם אוזניות כבדות על האוזניים, ציין המדריך שלא קיעקעו מספרים למי שהגיעו למחנה בשלהי המלחמה.
אוי אמא אהובה, סלחי לי, נאנחתי כשהבנתי שעשיתי לה עוול ונזכרתי שאכן לדבריה הגיעה לשם בשנה האחרונה למלחמה ויצאה מהמקום המזוויע אמנם בלי מספר, אבל כשטראומות מלוות אותה כל חייה. אז התנצלתי בפניה שוב, ומיד חשבתי לקעקע את המספר (שלא היה לה על היד). כלומר להמציא מספר, כמו 4356890. אבל האמת שלא העזתי. יש לי משהו נגד קעקועים כנראה.
השמיים הפולניים היו אפורים כשישבנו בהמתנה מורטת עצבים על שאריות בניין אושוויצי מודגם בשדות בירקנאו, כדי שיקראו לנו לבוא להופיע בפני צועדי מצעד החיים. השוטרים הפולנים המפחידים, עם האקדחים והפנים הסלביות, לא זרקו עלינו דאם. "זה כמו חומר שקורה עכשיו ולא פעם", אמרתי למאיר ישראל המתופף שלי שישב לידי. הוריו של מאיר באו מהעיר סלוניקי שגם יהודיה הובלו למשרפות.
שניהם על הקו / "שלומקו גם אבא על הקו", הייתה "מזהירה" אותי בטלפון ואני הייתי מנהל איתם שיחה משותפת, זהירה וקבועה. טוב, על מה הם דיברו איתי? לא על חרדונים בשמש. נראה לי שבעיקר על הנעשה בתחומי ארצנו, עלינו ועל ילדינו וגם על איך הייתה ההופעה האחרונה.
אני לא תוכי ואני לא מתיימר להיות אדם שבמשיכת מכחול יצייר עולם שלם מבלי להבין אותו. אבל לפחות שוב ושוב, אני יכול להביט בצער ובשמחה בתמונה שמונחת על שולחן העבודה שלי ובה אבא ואמא (שאני מכנה אותם המאמאס והפאפאס) נראים בה בשחור־לבן כשני גולים אירופים לבושים במעילי גשם חורפיים וכובעי קסקט צרפתיים.
יש מצב שהתמונה הזו צולמה בעיר נמל אירופית גשומה אחרי שאמא כבר השאירה את אושוויץ ועוד מחנה עבודה גרמני שהייתה בו מאחור, אחרי שאיבדה את בעלה הראשון שמואל ז"ל והתחתנה פעם שנייה והפעם עם אבי יצחק, איתו ניסתה לבנות חיים חדשים בארץ ישראל, זאת שאנחנו חיים בה עכשיו.
אבל גם המהלך הזה לא היה פשוט. כשהם עלו על אוניית מעפילים בשם "כנסת ישראל" (למרות שלא היו חברי כנסת) שהובילה אותם יחד עם 4,000 יהודים לחופי ישראל, הבריטים (ששלטו בארץ) סירבו להכניס אותם והעיפו אותם לפמגוסטה בקפריסין, לא לפני שירו עליהם ואפילו הרגו שני מעפילים.
אבל בתמונה הזו אבא ואמא נראים יפי תואר כמו נלקחו מהסרטים של הבמאי הצרפתי קלוד ללוש (גבר ואישה).
רגישות עודפת? / כל חיי אני רגיש לקולות של אנשים. למבטא שלהם. לחדות הדיבור. לאפליות ישנות שדורשות תיקון. אני מתווכח עם חבריי על זה שבבית המשפט העליון צריכה להיות נוכחות ישראלית אמיתית של כל העדות והזרמים, כדי למנוע פתחון פה. אבל דבר אחד בטוח, שאין יום שאני לא נזכר בנימת קולם של אבא ואמא, שני המהגרים עם הר' הרומנית המתגלגלת, ושלא פעם לצערי כיליד הארץ לא פירגנתי להם עליה, למרות שבשנות ה־80 אני עצמי שרתי עם ר' כזו בשירים.
אבל מה שחשוב הוא, 78 שנה אחרי שחרור אושוויץ, שהם הצליחו לשרוד. כי כשני יהודים ציוניים הם השתרשו בארץ לאט־לאט ובזהירות כדי לא להרגיז אף אחד, ואושוויץ נותרה מאחור עשנה ומנותצת כאנדרטה למה שהיה שם. עם מספר או בלי מספר.
על חבל דק / החיים שלנו פה כידוע הם מסע בזמן. יום אסל יום בסל. ואבא היה מציין בפנינו כילדים שנדע שכל ניצחון הוא גם מתוק וגם מר. "תשתה כל בוקר מים עם ממתיק ולימון, זה יזכיר לך את זה, וזה גם בריא", הוסיף. ואני שותה.
האם היה נדמה לי שהם היו בהפגנה? אולי דמיינתי, אבל היה שם טיפוס ממש דומה לאבא שעמד שם בין האנשים המבוגרים מאוד, בני המאה פלוס, ואחז בדגל של ארצו. ואמא? היא תמיד חזרה לעשן כשדאגה למדינה ולילדיה ולנכדיה. לא, לא ראו אותם ממש בטלוויזיה כי לא מראים אנשים אמיצים, מאמינים ואמיתיים שכבר אינם איתנו כאן.
וככה, 78 שנה אחרי שסגרו את שערי אושוויץ שאולי אפילו חרקו, כאילו ביקשה שאנגן לה בגיטרה משהו. לא חשוב מה. אז כיוונתי את המיתרים וניגנתי בדממה והמון אנשים רקדו בשמחה מהולה בעצב. אפילו מישהו הלך בזהירות אקרובטית על חבל דק בין שני בתים ומישהו אחר צעק לעברו: "תיזהר שלא תיפול, כי החיים כידוע תמיד היו ויהיו על חבל דק וכחוט השערה".
