השבוע התברר משהו בלתי סביר לגמרי: כ-50 אלף כרטיסים נמכרו בתוך יומיים בישראל לתערוכה במוזיאון תל-אביב, בזמן, מה שנקרא, שישנתם. איך ולמה ועם מי מדברים על זה, ובעיקר איפה משיגים עכשיו, כשכל הכרטיסים לנובמבר-דצמבר אזלו, עוד כרטיסים? כי אם יש תור וכולם עומדים בו, אז גם אנחנו. אחר כך נברר מה מוכרים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
התקשורת הוזעקה. לא יעלה על הדעת ש-50 אלף ישראלים קנו בתוך יומיים כרטיס לתערוכה ולא נעשה מזה עניין. הנה, כל מהדורות החדשות כבר יצאו עם זה באמצע השבוע, ואין בכלל ספק; מדובר באירוע. אירוע תקשורתי. כלכלי. חברתי. פוסט-קורוני.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האם מדובר גם, נניח, באירוע אמנותי?
לא יודע. מדובר בתערוכת ענק של האמנית היפנית בת ה-92 יאיוי קוסמה. אולי "תערוכה" היא מילה קצת קטנה. "זה בלוקבאסטר מטורף, אין מוזיאון בעולם שלא רוצה את זה אצלו", מגדירה עבורי ידידה טובה מתחום האוצרות, "וזה יכניס להם הרבה כסף ועניין כמו לכל מקום אחר בעולם".
אה.
בהמשך תגיד לי סוזן לנדאו, אוצרת התערוכה של קוסמה, ש"זו באמת הזדמנות חד-פעמית לראות אותה בארץ, לכן אנשים רצים לקנות כרטיסים".
תחשבו ספרינגסטין מגיע לישראל, אבל באמנות פלסטית. זה סדר הגודל. קוסמה, אמנית פעילה מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, שעברה דרך סצנת האמנות הניו-יורקית בשנות ה-60 ופחות או יותר שינתה אותה לתמיד - תחשבו פורסט גאמפ, אבל באמנות פלסטית - היא כנראה האמנית החיה הגדולה והמצליחה בעולם כיום. תחשבו ג'ף קונס, אבל בנקבה, ובאמנות במקום סחר בסחורות.
לא שאפשר לדבר איתה על זה. ב-44 השנים האחרונות קוסמה מתגוררת במוסד פסיכיאטרי נחמד בטוקיו, שבו אישפזה את עצמה מרצונה - בזמן שתהילת האינסטגרם שלה הופכת אותה לאמנית החשובה, כלומר המתויגת ביותר בעולם - ההאשטג #yayoikusama לבדו מניב באינסטגרם 969 אלף תמונות שיכולות להוציא למישהו עין עם כל הנקודות הצבעוניות האלה והדלועים המנומרות של קוסמה, שהילדים של מישהו אחר מסתובבים ביניהן.
כי זאת האמת: עד לפני האינסטגרם, כלומר הרגע שבו אנשים התחילו ללכת לתערוכות כדי לצלם ולהעלות מהן, העולם התעניין בקוסמה באופן, בואו נאמר, מתון יותר. היא הייתה אמנית מוערכת ומצליחה שנחשבה, לאורך שנים, לאוונגרד, רחוקה מאוד מלהיות כוכבת הרוק שהיא כיום, כלומר מי שמוכרת 50 אלף כרטיסים בישראל בתוך יומיים.
אבל אז התברר שעולמה המופלא של קוסמה - שמציירת מאז גיל עשר אינסוף נקודות צבעוניות לצד "רשתות אינסוף" על בד ובעיקר, בשלב המתקדם יותר, דלועים מנומרות ו"חדרי אינסוף" מרופדים במראות שמכפילות את האבעבועות הוורדרדות, צהובות ושחורות האלה שוב ושוב - הוא הרקע המושלם ליצירה הגדולה של זמננו: הסלפי.
כי בחדר מראות כל מה שתצלמו יהיה בהכרח סלפי. אין אפילו צורך לנסות להפיק אחד. הסלפיז פשוט זולגים לכם מהנייד, מושלמים לגמרי, מוכנים להעלאה ולתיוג מרגע שהפעלתם את המצלמה, והיו כבר מי שהגדירו את הצילומים מחדרי האינסוף של קוסמה כ"סלפי הזהב".
"אנחנו בעידן 'באתי, ראיתי, עשיתי סלפי', כמו שהגדיר לא מזמן ג'יאג'יאה פיי, המנהל הדיגיטלי לשעבר של מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק. וקוסמה היא מלכתו הבלתי מעורערת של העידן הזה, מבלי שתיכננה להיות. "אנשים מתחברים לאמנות שלה מיידית, במיוחד בחדרי האינסוף, ואם היא עצמה תמיד שאפה להתמזג עם היצירה שלה, היא רוצה שזה יקרה גם לצופים", אומרת לנדאו. "ואני חושבת שלכמה רגעים זה באמת קורה, ואנשים נכנסים לחדרים האלה וזה מתעתע בהם והם פשוט נפעמים".
את ההתמודדות הפוסט–טראומטית עם מיניותה, תיעלה קוסמה לפיסול רך של מאות ואלפי פאלוסים גבריים מנומרים בנקודות ורודות, מהם יצרה, בין השאר, את "שדה הפאלוסים". זו עבודה שמוצגת גם בתערוכה ותגרום לילדים שלכם שמחה עצומה כשייכנסו לחדר מראות שמשקף שוב ושוב את מה שאם רק לא תגלו להם שהוא שדות של פאלוסים, ייתפס כגן משחקים קסום ומצחיק
החיבור הזה לעידן הנוכחי כבר סידר לקוסמה פנסיה אדירה ולמוזיאונים הגדולים בעולם את הכרטיס החם בעיר. הרטרוספקטיביות לעבודותיה משלשת את כמויות המבקרים בכל מוזיאון שאליו הן מגיעות. בתל-אביב, לצורך העניין, מקווים להגיע לחצי מיליון מבקרים בתערוכה, שתרוץ כאן עד סוף אפריל. אין סיבה שלא יצליחו, והמצב, מוכרחים להודות, נראה כמעט מאיים.
"נראה לי שאני אתנתק מהאינסטגרם שלי לתקופה הזאת כי פתאום קלטתי איזו הצפה משוגעת הולכת להיות עכשיו בכל הרשתות, כשכולם יעלו מיליון תמונות שלהם ושל הילדים שלהם בחדרי אינסוף", אומרת לי הידידה ההיא.
גשם כבד של נקודות עומד לרדת עלינו, ורובנו בטח גם נתרום לו מתישהו. קוסמה.
למה קוסמה? או, אם תעדיפו, איך הופכת כל תערוכה של קוסמה למה שמכונה קוסמה-רמה? אולי כי עוד לפני שהפכה לסלפי הזהב ולתיוג החלומות, מדובר באמנית משמעותית בכל קנה מידה. כלומר שבזמן שאתם נדחקים בתור האינסופי למוזיאון, ואז בתור הנצחי לאחד מחדרי האינסוף שלה, כשבתוך החדר תקבלו בדיוק 30 שניות שבהן תנסו להספיק להרגיש משהו וגם לצלם משהו כי מאחוריכם ממתינים עוד מאות מבקרים (בהצלחה לכם, סדרני מוזיאון תל-אביב. זה הזמן לבקש העלאה) - עדיין תוכלו לדעת במידה של ודאות שאתם רואים אמנות משמעותית.
"יש בזה גם אלמנט של סמל סטטוס שמגביה אותך", מודה האמנית והמעצבת ענבל הופמן. "זה כמו ללכת למסעדה הנכונה ולהצטלם אוכלת את המנה הנכונה. וחלק מהקטע של להיות צרכן תרבות, בן תרבות, זה להצטלם עם משהו שמקושר לדבר הנכון. כמו שאמא שלי הייתה מצטלמת במוחרקה או ליד טנק ומבחינת החברים שלה זה ממקם אותה בקונטקסט מסוים. חוץ מזה, עד שכבר מתרחש משהו גדול פה בלבנט, לא נלך? גם אם יגיע הרכב ממש גדול של הבי־מטאל לפארק אני אלך, למרות שאני לא כזאת חסידה של הבי־מטאל".
בואו לא נגזים; קוסמה היא הרבה יותר מהרכב הבי־מטאל, בעיקר כי היא מבטיחה מראש שהאיכות כבר כלולה במחיר הכרטיס (15 שקלים נוספים על הכניסה הרגילה למוזיאון), או כמו שמסבירה מנהלת מוזיאון תל־אביב, טניה כהן־עוזיאלי: "מצד אחד היא אמנית הסולד־אאוט וקריסת־מערכת־הכרטיסים ואמנית האינסטגרם ואנשים־עומדים־בתור־גם־בשלג־בניו־יורק, ומצד שני היא באמת אמנית משמעותית, שפרצה את תקרת הזכוכית כשהגיעה מיפן המאוד מסורתית ופטריארכלית לארה"ב והצליחה שם. ולכל אורך הדרך זו גם אישה שמתמודדת עם הנפש שלה".
קוסמה, שהתחילה לצייר בגיל שבע (בתערוכה מוצג פורטרט שחור־לבן פשוט ויפהפה שלה מגיל עשר, מנומר בנקודות כבר אז), עברה, כמקובל בז'אנר, ילדות בעייתית, כשאמה הנוקשה מתעללת בה פיזית וגם משגרת אותה לרגל אחרי הרפתקאות האהבהבים מחוץ לנישואים של אביה. עניין שחיסל במידה רבה את המשך יחסיה עם יחסים. "אני לא אוהבת סקס, לא רציתי לקיים יחסי מין במשך שנים עם אף אחד", אמרה בעבר.
ההזיות שמהן סבלה מגיל צעיר - "הבזקים של הילת אור ושדות צפופים של נקודות", כפי שתיארה - התחילו לפרנס את יצירתה. "היא הייתה מאבדת קשר עם המציאות והפנטזיה הייתה משתלטת עליה. הנקודות התחילו להגיע גם לווילון, לרצפה, לתקרה, והיא הייתה מכסה בהן גם את עצמה ונעלמת בתוכן למין הזיה לא מציאותית שהייתה מכניסה אותה לחרדות. אני לא יודעת להגיד מה ההגדרה הרפואית של זה, אבל מהר מאוד גילו אותה בארה"ב", אומרת ד"ר אתי גלס־גיסיס, מומחית לאמנות יפן ואוצרת מוזיאון "טיקוטין" בחיפה.
טניה כהן–עוזיאלי: "שנים ניסינו להשיג את התערוכה ולא הצלחנו, אבל כשהתחילה הקורונה היו כמה ביטולים בעולם, וב–3 ביוני האוצרת סוזן לנדאו באה אליי ואמרה, 'יכול להיות שאנחנו יכולים לקבל את התערוכה לנובמבר 2021'. זה עולה מיליונים, והיינו במשבר קורונה וסגורים רוב הזמן, אבל עשיתי איזושהי תוכנית עסקית ואמרתי, 'על החיים ועל המוות'"
ואכן, ב־57' קוסמה הגיעה לאמריקה, והאמנים המקומיים הבולטים אז - כולל ג'ורג'יה אוקיף, דונלד ג'אד ואמני הפופ־ארט - מיהרו לאמץ אותה. היא יצרה עבודות שהן רצף של שטרות בערך דקה לפני וורהול שראה אותן, כנראה לראשונה, אצלה בסטודיו, עשה משלו וגרף תהילת עולם הרבה לפניה. אבל גם קוסמה השאירה חותם מסוים. היא התלבשה כמו כפפה (מנומרת) על שנות ה־60 והמהפכה המינית כשהתחילה לארגן מופעי פרפורמנס המוניים, כולל ציורי נקודות על כולם ולקינוח אורגיה נחמדה.
"האורגיה של קוסמה - עירום, אהבה, סקס ויופי", מבטיחה כותרת כרזה מאותה תקופה שמוצגת בתערוכה, ובמרכזה צילום של קוסמה הצעירה, שיער שחור ארוך זרוע בנקודות לבנות, עיניים יפניות מודגשות וגוף מרוצף גם הוא בנקודות. היא עצמה נמנעה מכל פעילות מינית במסגרת האורגיות, וגם מערכת יחסים משמעותית לא עמדה על הפרק.
"היא הפכה להיות ממש מותג אז, מעין קונצרן של אופנה ואורגיות. בבלומינגדיילס מכרו בגדים שלה, לא הייתה לה בעיה לעשות אמנות גבוהה וגם בגדים, והיא קיבלה הרבה תשומת לב", אומרת גלס־גיסיס. "אבל אמא שלה כתבה לה אז שהיא הלכה לקבר של אבא שלה לבקש סליחה על ההתנהגות של הבת, והוסיפה: 'לו רק היית מתה מדלקת הריאות שהייתה לך כילדה'".
7 צפייה בגלריה
כרזה לאחד המיצגים הסוערים של קוסמה בשנות ה-60
(צילום: כתב עת, מהדורה מקורית, אוסף האמנית)
את ההתמודדות הפוסט־טראומטית עם מיניותה תיעלה קוסמה לפיסול רך (בבד) של מאות ואלפי פאלוסים גבריים מנומרים בנקודות אדומות, מהם יצרה, בין השאר, את "שדה הפאלוסים". זו עבודה שמוצגת גם בתערוכה ותגרום לילדים שלכם שמחה עצומה כשייכנסו לחדר מראות שמשקף שוב ושוב את מה שאם רק לא תגלו להם שהוא, אם לצטט משיר אהוב, שדות של פאלוסים, ייתפס כגן משחקים קסום ומצחיק.
"זה פאלוסים על גבי פאלוסים, אבל אם ילד מסתכל על זה, הוא אומר: איזה מצחיק", אומרת כהן־עוזיאלי. "לכן קוסמה נוחה כל כך לעיכול. היא לא יוצרת משהו קודר או אפל, היא מתמודדת עם הנפש שלה והאובססיות והטראומות, והאמנות הזאת היא תרפיה מבחינתה".
קוסמה הספיקה להשפיע על לא מעט אמנים אמריקאים בנסיקה, אלא שהיא עצמה שקעה לדיכאון ולעוני, חזרה ליפן ב־73', וארבע שנים אחר כך אישפזה את עצמה במוסד שבו היא מתגוררת עד היום, תוך שהיא מתמסרת לכתיבה ונעלמת לתקופה. "אני נלחמת בכאב, בחרדה ובפחד מדי יום", אמרה בראיון, "והשיטה היחידה שגיליתי להקל על מחלתי היא להמשיך ליצור אמנות. אני עוקבת אחרי קצה של אמנות ואיכשהו מגלה שביל שמאפשר לי לחיות".
ועדיין, העבודות שלה שמחות, או לפחות יודעות להעמיד פנים ממש טוב, גם כשהן עונות לשמות כמו "מאומה בעולם הזה לא יפה כמו המוות", או, להבדיל "נולדתי בעולם האנשים ואני רוצה לפגוש הרבה אהבה ושמחה". קוסמה ידעה לתעתע.
"יש איזו הרגשה שזו אמנות יפה ועליזה ושמחה, וזו קריאה לגמרי לא נכונה ושטוחה של העבודה שלה", אומרת האוצרת וחוקרת האמנות ד"ר סמדר שפי. "היא אמנית הרבה יותר מעניינת מאשר נקודות ועליזות ושמחה, וזה תפקיד המוזיאון לאזן ולתת גם את הצד המאתגר והאינטלקטואלי בעבודה".
ומוכרחים לומר שדווקא העבודות המוקדמות של קוסמה שנכללות בתערוכה, לצד עבודותיה המופנמות יותר שלאחר חזרתה ליפן - למשל "שוכבת לצד ציפורים" או "נעוריי קבורים באפלה" - הן אולי המוצגים המרגשים באמת להיעצר מולם, גם אם מדובר בקולאז'ים קטנים יחסית ולא מנומרים או ראויי סלפי בשום צורה.
מצד שני, רוב הזמן מוכרחים להיות שמחים מול האמנות הצוהלת והמוארת של קוסמה. זה לא שהיא ממש משאירה לך הרבה ברירה. "אני חושבת שאחרי התקופה הקשה של המגפה, ובלי קשר לתערוכה גדולה או לא, היא בדיוק האמנית הנכונה בזמן הנכון. אנשים צמאים למשהו אופטימי ושמח, ולחוות חוויה כלשהי אחרי כל כך הרבה זמן של מדבר תרבותי. לכן הם רצים לקנות כרטיסים", אומרת לנדאו.
המוזיאון, שנדמה שכמעט מתקשה להכיל כרגע את התרגשות הזכייה בלוטו של עולם האמנות, העמיד הפעם רטרוספקטיבה כרונולוגית מאלפת שמשתרעת על פני כ־3,000 מטר ושישה אולמות, כולל 250 יצירות וארבעה חדרי אינסוף (כולל אחד חדש בשם "אורו האינסופי לנצח של היקום מאיר את החיפוש אחר האמת"). יש גם מיצב עצום ממדים שנוצר במיוחד לתערוכה תחת השם "זר של אהבה שראיתי ביקום" - מעין זנבות ולשונות דרקונים ורודים ומנומרים בגובה הבניין כולו - שמובטח להציף בחודשים הקרובים את הרשת החברתית הסמוכה בכמות סלפיז שעשויה לגרום לגבר מבוגר להתייפח.
"שנים ניסינו להשיג את התערוכה ולא הצלחנו, אבל כשהתחילה הקורונה היו כמה ביטולים בעולם ואמרו לנו: יש איזו אפשרות להביא את זה אליכם", נזכרת כהן־עוזיאלי.
"ב־3 ביוני 2020 סוזן לנדאו באה אליי ואמרה לי: 'יכול להיות שאנחנו יכולים לקבל את התערוכה לנובמבר 2021'. זה עולה מיליונים, ואנחנו במשבר קורונה וסגורים רוב הזמן, אבל עשיתי איזושהי תוכנית עסקית ואמרתי: 'על החיים ועל המוות, נלך על זה'. הייתה בי איזו אופטימיות, שיהיו חיסונים ושלא תהיה קורונה עוד שנה וחצי, וגם הבנה שקוסמה זה באמת אירוע משמעותי ושלא תהיה בעיה לקבל חסויות, ושאם ניקח מכל מבקר עוד 15 שקל, נוכל לממן את הבאת התערוכה. וככה התחייבנו ביוני 2020 למשהו שיקרה בנובמבר 2021, שבזמן מוזיאונים זה נחשב לטווח סביר ואפילו קצר, אבל בתקופת קורונה, עם כל אי־הוודאות שהייתה אז, זה היה סיכון".
7 צפייה בגלריה
''זה לא רק אינסטגרם, זו גם סביבה חינוכית ותרבותית שלמה שנוצרה שם''
(צילום: GettyImages)
ההחלטה המהירה, בתוספת קשרים אישיים של לנדאו, השתלמו, קוסמה שוריינה לתל־אביב, וכרגע לך תשיג כרטיס לתערוכה שגם דנה גילרמן, אוצרת ומבקרת האמנות של "כלכליסט", תיארה השבוע בעיתון כ"חוויה מטורפת, שלא לומר מרגשת עד כלות... הבנתי שהתערוכה הזו, יותר מכל, מחזירה את הצופים לילדות, והופכת שוב, עבורי, את המפגש עם האמנות לחוויה ראשונית כמעט, דבר שלא הרגשתי מזמן".
אם מתעקשים לעקם אף, ובואו נתעקש לרגע, אפשר להצטרף לדיון המפלג כיום את עולם האמנות לגבי אירועי ענק מהסוג הזה שמתרוממים לגבהים חסרי תקדים בעיקר לנוכח היותם מותאמי סלפי, או בעגה הלא־מקצועית, אמנות שהיא אינסטגרם־וורת'י. קוסמה, כמובן, יצרה אמנות אימרסיבית שמשקעת את הצופה לתוכה הרבה לפני שקווין סיסטרום, ממציא האינסטגרם, החל להתהוות, ובגיל 92 היא פשוט מוצאת את עצמה מיושרת קו עם עולם שלא יכלה לחזות.
"בזה שהיא מזמינה את הצופה להיות חלק מהאמנות שלה, בסביבה המטמיעה שלה, היא עושה בדיוק מה שרשתות חברתיות עושות כיום", אומרת כהן־עוזיאלי. "היא מדברת בדיוק על התדר של תקופת הסלפי. לכן היא מישהי שהייתה רלוונטית בשנות ה־60 ועדיין רלוונטית ב־2021, וזה נדיר".
ועדיין; ככה זה הולך להיות עכשיו במוזיאונים? כלומר, הלנצח ימשיכו סדרנים לקצוף אבל להתקדם בסולם הדרגות לתפקיד צלמים (כשמבקרים דוחפים לידיהם שוב ושוב את הנייד ומבקשים שיצלמו אותם) וגם למי שיודעים למקם אותך מיידית בנקודת הסלפי המושלמת מול המוצג? חדרי האינסוף של קוסמה, למשל, אמורים להשרות איזו אווירה קוסמית מדיטטיבית. "אלה כמה דקות נפלאות שאתה יכול לבלות בפנים", כמו שאמר פיליפ קינקוט, מבקר האמנות והארכיטקטורה של "הוושינגטון פוסט" - אבל לך תיכנס לאווירה כשלרשותך עומדות 30 שניות להתרשמות וגם לסלפי קדוש, וההמונים נושפים בעורפך.
"עדיין, ברגע שהדלתות נסגרות נראה שהזמן נמתח ואתה הופך לחלק מהמכלול הקוסמי שהעבודה רוצה לייצר", אמר מייקל רוקס, אוצר אמנות וארכיטקטורה אמריקאי מוביל למגזין 'ארט אנד אובג'קט'. "למעשה, 30 שניות הן פי שניים מהזמן הממוצע שרוב האנשים עומדים מול ציור או פסל".
ד"ר אתי גלס־גיסיס, מומחית לאמנות יפן: "קוסמה סבלה מהזיות מגיל צעיר. היא הייתה מאבדת קשר עם המציאות והפנטזיה הייתה משתלטת עליה. הנקודות התחילו להגיע גם לווילון, לרצפה, לתקרה, והיא הייתה מכסה בהן גם את עצמה ונעלמת בתוכן למין הזיה לא מציאותית שהייתה מכניסה אותה לחרדות"
לסוזן לנדאו צר קצת על ציידי הסלפי, אבל מצידה שיהיה להם לבריאות. "הסלפיז זה משהו שאי־אפשר למנוע, אתה כבר לא יכול לקחת לאנשים את הטלפונים. וזה לא רק קוסמה; אני רואה לא מהיום שהרבה אנשים צורכים אמנות רק דרך הדו־ממד; הם באים לתערוכה, לא ממש מסתכלים, רק מצלמים ומצלמים ועושים עוד סלפי. זה מצער אותי".
אחרי כל כך הרבה צילומים של העבודות שלה שראינו ברשתות, זה בכלל עוד אפקטיבי להגיע פיזית?
"בימינו הכל הפך לדו־ממד, ובטח בקורונה, כשאנשים לא יכלו לנסוע, כולנו הסתפקנו בלראות דברים על מסכים. אבל אין להשוות את זה לחוויה כשאתה נמצא בתוך זה. זה לא יכול להיות תחליף. אם אתה רואה אוכל על המסך, זה אותו דבר כמו לאכול אותו?"
לפחות במקרה של קוסמה - בניגוד לתערוכות מוכוונות סלפי כמו מוזיאון האשליות - הקונצנזוס האמנותי מובטח. "במקרה הזה אין סתירה. זו תערוכה מאוד מרשימה", אומרת גילרמן. "יש הפתעה גדולה מבחינת האיכות שהצופים מקבלים בתערוכה הזאת. זה לא רק אינסטגרם, זו גם סביבה חינוכית ותרבותית שלמה שנוצרה שם".
מעבר לזה, זאת קוסמה, אמנית שכבר אין דרך לקחת ממנה את פריצות הדרך, הכללתה ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של מגזין "טיים" ב־2016 או העובדה שברגע זה היא כנראה יושבת במוסד ההוא ברובע שינג'וקו בטוקיו ומציירת נקודות. לא עניין טריוויאלי בעידן שבו אמני־על בינלאומיים כמו ג'ף קונס ודמיאן הירסט מעסיקים עשרות עובדים בסטודיו תעשייתי שמייצר את האמנות שלהם ביעילות של מפעל, בשעה שהם עצמם סופרים את המיליונים במדרגות היציאה ממכירות פומביות.
"קודם כל היא אמנית טובה", אומרת ורדית גרוס, אוצרת ומנהלת "ארטפורט" בתל־אביב. "היא גם מאוד נגישה, צבעונית, עושה עבודה שאנשים מתחברים אליה. אנשים גם נורא אוהבים עמלנות וזיעה, והרבה פעמים, מול אמנות עכשווית, יש תחושה שזה כלום, שהילד שלך יכול לעשות את זה – למרות שבפועל זה ממש לא המצב והושקעו המון שעות כדי לגרום למשהו להיראות כל כך פשוט. ועדיין לאנשים נדמה שלא השקיעו בהם או שהם לא הבינו משהו, ולמה זה שווה כל כך הרבה כסף אם זה רק כמה נקודות על הקיר. ובמקרה של קוסמה ברור שהושקעו הרבה מאמץ והרבה דיוק וזמן. ולא מעט אנשים שלא באים בקביעות למוזיאון, או הולכים לראות תערוכה־שתיים בשנה, יבואו עכשיו וירגישו שגם הם חלק מהשדה הזה של התרבות והאמנות, וזה טוב, ולא סותר את החיפוש של מיטיבי הלכת אחרי הזמן וההשתהות והעומק".
ובסוף, הזמן הנוכחי כמעט כופה עליך לנהור לנקודה (או כמה מיליוני נקודות, במקרה של קוסמה), שבה כל השאר כבר מצלמים בלי הכרה. "כל דבר שהוא אימרסיבי עשוי מחומרים שמדברים לבני הזמן שלנו ולאישיות הצנטרליסטית שלנו בצורה נורא יעילה", אומרת ענבל הופמן. "אבל אני לא חושבת שזה משנה את האמנות, כי לאמנות ספקטקולרית תמיד יש מקום והיא תמיד מאוד אהובה ורצויה וגם חשובה. טוב שיש סמני קצה כאלה שמדברים לכולם, והקהל שמגיע חווה איזו השתאות, וגם לאמנים, שבסופו של דבר יש להם חרא של מקצוע, זה נותן איזה סוג של תקווה ומודל לשאוף אליו".
פורסם לראשונה: 07:44, 05.11.21
