"אז מה האהבה הזו שכולם מדברים עליה? כל המהומה הגדולה רק בשביל ביקור קצרצר בגן עדן" - באלה המילים חותם סטמפניו את התרשמותו על הרגש שאומרים עליו שהוא הנשגב והמורכב ביותר. הסיום הזה, הוא סיכומו של סיפור שגיבוריו הם יהודים בעיירה אירופית קטנה, החיים את חייהם ועוסקים בענייני הלב בדיוק במידה הרגילה שבה אנשים רגילים מתעניינים באהבה, כלומר הרבה. משכך, זהו סיפור הלקוח מן החיים עצמם ולכן קל להזדהות איתו. "סטמפניו" הוא רומן קצר מאת הסופר היהודי-יידישאי שלום עליכם, שעלה כעת בתיאטרון בית ליסין בעיבוד חופשי מאת עדנה מזי"א ובבימויה של רוני ברודצקי.
סטמפניו (אסף יונש) הוא כנר מחונן, שכשרונו האמנותי מושך אליו נשים. הוא נישא לפריידל (קרן מור-מישורי), לא מתוך אהבה אלא מתוך כך שזה הדבר המתבקש שהיא מתעקשת עליו אחרי שהכניס אותה להיריון. פריידל היא אישה דומיננטית המנהלת את עסקיו, ובהיותו יתום, משביעה את רעבונו לדמות אם באמצעות אפיית עוגות שזיפים עם קרם. אף כי אהבתו הגדולה היא המוזיקה, כשהוא נתקל ברוחל'ה היפה (דניאל גל) הוא לראשונה מתבלבל ומודה על אהבת אמת. רוח'לה מצדה, נשואה למנשה-מנדל (יניב שביט) בנישואי נוחות, הוא עיניו בספר תלמוד ולא באשתו, ורוח'לה מתקשרת בעיקר עם אמו הדעתנית (זוהר מידן) שמרעיפה עליה תכשיטים כפיצוי על יבשושיותו של בנה. האהבה הבלתי ממומשת היא מנת חלקה גם של אתל-חיה הצעירה והרכה (מאי קשת) המאוהבת בבניומין (ידידיה ויטל) שמצדו רואה בה ידידה ותו לא.
עדנה מזי"א, שהלכה לעולמה לפני מספר חודשים, הייתה, כפי שנכתב עליה בתוכניית ההצגה, "מכורה לאמת שמסתתרת בעקשות מתחת לפני השטח". בהתאמה, ההצגה הזו, עליה החלו לעבוד בתיאטרון זמן קצר לפני פטירתה, לוקחת סיפור שמתרחש במקום ובזמן אחרים, ומגלה לנו אמת על היומיום העכשווי שלנו שאולי היא מדכאת ואולי היא מנחמת מעט, ומאפשרת לכל אחד להביט פנימה אל בחירותיו וחייו בראי האמת של ההצגה. זה דיון על אהבה, על הקסם כמו גם הבנאליות שבה, על הפנטזיה והטרגדיה שבמימושה. וזה מוגש בצורה יפייפיה.
3 צפייה בגלריה
זה דיון על אהבה, על הקסם כמו גם הבנאליות שבה. מתוך "סטמפניו" בבית ליסין
(צילום: יוסי צבקר)
סטמפניו היא מעשייה חיה שמין הרגע הראשון לוכדת את הצופה בין חוטי עלילתה. ישנה תנועה מתמדת על הבמה, התחושה היא שהכול נעשה במן ריקוד שאיננו מתאמץ כי אם ענוג והרמוני, הכוריאוגרפיה של החיים, אם לומר בפאתוס, אותה יצר ליאור תבורי. אפילו המעברים בין הסצנות וחילופי התפאורה הם פרי מלאכת מחשבה על זרימה, שמרמזת על מעבר הזמן ואילו התמורות הרגשיות שעוברות הדמויות. העונות מתחלפות ואיתן גם הצבעים על הבמה, מתכלכל לסגלגל, לצהוב לאפור, הכול פסטלי, נעים ובטוב טעם. האסתטיקה שולטת בעיצוב הבמה (שני טור) והיא מתבטאת ויזואלית כאמור גם במשחקי התאורה החלקים (קרן גרנק), התלבושות מוקפות ברוח התקופה שמתכתבות עם צבעי הבמה (שירה וייז). אל אלה מצטרפת מוזיקה נפלאה שבה הכלייזמרים שולטים (רן בגנו, עם נדב רובינשטיין על העיבודים הקוליים) שלפרקים מורגשת יותר ולפעמים רק בסטקטו צנוע.
בבחירות האלה מורגשת עין בימויית חדשנית שחושבת מחוץ לקופסה, אותה עין שממנה התפעלה כותבת שורות אלה עוד שצפתה ביצירתה של רוני ברודצקי "אקווריום" בתיאטרון חיפה לפני שנים. יש דברים שנשארים ומהדהדים. אם זה הכינור של סטמפניו, שהוא בכלל מדומיין, ואם זו הקריקטוריות המצויה בדמויות, התקשורת המהודקת והפינג-פונג שהן מנהלות אחת עם השנייה. מתקיימת כאן עבודת אנסמבל נהדרת של כל השחקנים. אסף יונש הוא סטמפניו אולטימטיבי - כריזמטי ומרשים ברהיטותו, בדיבורו ובתנועותיו הטבעיות - מאותו הז'אנר של יחזקאל לזרוב שגילם את סטמפניו בהפקה של הקאמרי ב-2012 (אז עלה עיבוד זה של מזי"א במקור); דניאל גל מגלמת את רוחל'ה באצילות רבה, קרן מור-מישורי היא קלעפטע מהוקצעת כפריידל וזוהר מידן היא חותנת משכנעת מאוד - שתיהן קומיות להפליא, כמו גם אופיר וייל שמיטיב לגלם את חיים יוסף, בעלה של החותנת, שנשלט בידי אשתו. מאי קשת מרגשת ומכמירת לב בתפקיד אתל-חיה הדחויה שכה כמהה לאהובה, דמות שברירית שבא לחבק. ידידיה ויטל נהדר כבניומין הדברן.
3 צפייה בגלריה
מעשייה מתוקה ושובת לב מתחילתה ועד סופה, על החיים ועל אהבה. מתוך "סטמפניו" בבית ליסין
(צילום: יוסי צבקר)
בתודות בסוף ההצגה, שהתרחשה בסוף השבוע האחרון, ציינו השחקנים את יום האישה הבינלאומי כמו גם את העובדות והיוצרות הרבות הלוקחות חלק במלאכה. ואכן, יש איזו חוכמה נשית עתיקה שזורה בתוך ההצגה הזו, קשה לתת לזה מילים, אבל זה כך. וזו מעשייה מתוקה ושובת לב מתחילתה ועד סופה, על החיים ועל אהבה.
