"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק", אמר ב-1974 מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, במסיבה שנערכה עבור טייסי חיל האוויר שחזרו מהשבי בסוריה. עודד פלדמן מיד זיהה עד כמה הביטוי הזה מכונן, ויחד עם המלחין יאיר רוזנבלום הפך אותו לאחד מהשירים היותר ידועים שנכתבו בעקבות מלחמת יום כיפור, שבין השאר נועדו להדהד את הרעיון שלעולם לא עוד. אבל אז, כידוע, הגיע 7 באוקטובר ואותו המנון חזר להתנגן בנו. אלא שבמקרה של רעש לבן, המטאפורה שבמילותיו של פלד מתערבבת יחד עם המשמעות המילולית - אחרי שהצלע המרכזית שעליו הלהקה נבנתה, יהל (יהלי) גזית, נהרג בקרב בשג'אעייה. כעת הם נותרו שניים, ים גולדשטיין ועומרי שליסל, ויחד עם עידו, אחיו של יהלי המשמש כמנהל הלהקה, הם החליטו שגם הם מוכרחים להמשיך לנגן.
קשה לציין את הרגע שבו הוקמה רעש לבן, שהוציאה לאחרונה את האלבום "עוד תגיע האהבה". הניצנים שלה הופיעו לאורך כל חייו של יהלי. הוא גדל ביישוב רקפת, בצמוד לחבר הכי טוב שלו, עומרי. את השיר הראשון כתב כבר בגיל חמש, והוא היה גם זה שלימד את עומרי לנגן ("עד שהתחלתי לנגן טוב ממנו", צוחק עומרי). אחרי שנת שירות משותפת בקריית שמונה, השניים התגייסו לשריון ושירתו יחד, עד שיהלי החליט להישאר לקצונה ואילו עומרי השתחרר, עבר לתל אביב ובנה אולפן בדירה שכורה. גם לאורך התקופה ההיא הם המשיכו להלחין ולעבד שירים, אבל אז הם הבינו שחסר להם דבר אחד קטן: סולן עם קול יפה. יהלי מיד חשב על ים, חבר שלו מהתיכון, ושלח לו שירים כדי לשמוע את דעתו.
ים, עומרי ויהלי ז"ל, חברי להקת רעש לבן, יחד באולפן
(צילום: פרטי)
"שמעתי את הסקיצה ואמרתי, 'וואו, זאת מוזיקה שלא שמעתי אף פעם. זה בדיוק מה שאני אוהב'", משחזר ים. עומרי, מבחינתו, מספר שהם כלל לא הכירו קודם. "יהלי היה הגוף המקשר והמכנה המשותף. בפעם הראשונה שנפגשנו באולפן, היינו באורות במשך ארבע שעות, כי זה לא קרה לאף אחד מאיתנו אף פעם - החוויה הזאת שבה הכול מתחבר בשנייה. הבנו שזה קורה, שאנחנו רוצים להמשיך".
השלושה נכנסו לאולפן והקליטו במרץ. במקביל, אבא של יהלי ועידו חלה בסרטן, ויהלי עבר לתפקיד פחות תובעני בצבא. גם לאורך כל הזמן הזה, השלושה המשיכו להקליט עוד ועוד חומרים. "המטרה שלנו הייתה לסיים את האלבום עד אוגוסט, לפני שתכננתי לטוס", מספר עומרי. "הצלחנו לעמוד בזה, נשארו לנו רק דיוקים קטנים. אבל גם כשהייתי בחו"ל, מה שעשינו כל היום זה לדבר על זה שהאלבום שלנו הכי טוב בעולם ושאנחנו הלהקה הכי טובה בעולם, למרות שאנחנו עוד כלום ואף אחד לא ידע מי אנחנו".
"באוגוסט אבא שלנו נפטר והטראומה הזו קרבה עוד יותר בין יהלי וביני", משחזר עידו, "החלטנו שבספטמבר אני אטוס ושברגע שיהלי ישתחרר, הוא יצטרף לעומרי בחו"ל ובהמשך ניפגש שם כולנו. אבל ב-7 באוקטובר הוא קם בבוקר, הבין את הסיטואציה, לקח את האוטו שלו ונסע לדרום. הוא הצטרף לגדוד הקודם שלו, חתם על נשק ונלחם. הוא היה שם שלושה ימים, בלי מפקדים ובלי כלום, מסתובב עם טנקים בין קיבוצים. הכי יום כיפור. אחר כך הוא כבר התחבר לחברים שלו בגדוד 53. הוא הוא היה שם מפקד כשהם נכנסו לעזה. בסבב הראשון הוא נפצע מטנק ונקע את הרגל. הוא ישב בבית ארבעה ימים והקליט מוזיקה. אחרי כמה ימים בבית, הוא הודיע שהוא חזר להילחם, למרות שניסינו לשכנע אותו להישאר".
את עידו תפסה המלחמה בנפאל. "הטלפון הראשון שלי היה ליהלי, שכבר נלחם בעוטף. דיברנו והסכמנו שמיד אחרי שהכול ייגמר, אנחנו עוברים לגור שם. הגעתי לארץ ברגע שהצלחתי וחזרתי לגדוד הסדיר שלי. נלחמתי בעזה ואז הייתה את הפסקת האש שבה שוחררו חטופים. יהלי ואני יצאנו הביתה ונפגשנו, וזו הייתה הפעם אחרונה שראיתי אותו. שנינו חזרנו לצבא וכמה ימים אחרי זה, בזמן שנלחמתי בג'באליה, המג"ד קרא לי והודיע לי שהוא נפל. הרגשתי שנגמרו לי החיים. יהלי הוא הדבר הכי יקר שהיה לי. בדרך חזרה הביתה התקשרתי לעומרי והוא ישר הזמין כרטיס חזרה לארץ".
עומרי: "במהלך הטיול שלי והלחימה שלו, הייתה לי תחושה שאני צריך לדבר עם יהלי בכל זמן שהוא יכול. בכל פעם שהוא יצא מעזה, היינו עושים שיחות פייס-טיים של שלוש-ארבע שעות, דברים שלא עשינו לפני זה, מדברים על הכול. בעצם כשהתחילה המלחמה אני קניתי כרטיס לארץ, אבל יהלי שכנע אותי לא לחזור. כשקיבלתי את הטלפון מעידו, חשבתי שיהלי נפצע. אבל לא. זה היה הרגע הכי גרוע בחיי. איכשהו בנס מצאתי טיסה לשלוש שעות קדימה. לא הספקתי להגיע ללוויה, אבל הייתי בשבעה".
את השבעה עומרי מתאר כימים טרופים. "כל הזמן הייתה ציפייה שהוא יכנס בדלת. זה היה מוזר לשבת במרפסת שבה כל הילדות ישבנו ביחד, רק בלעדיו. אבל כל הזמן התנגנו ברקע השירים שהקלטנו, והרגשנו שזה מצליח לצמצמם את הפער של החוסר".
"אחרי שיהלי נפל, הסתכלנו בדברים שלו ומצאנו מעל למאה שירים שהוא כתב", מספר עידו. "הכתיבה והלהקה היו מאוד משמעותיים בחיים שלו. וגם בעזה, הצוות שהיה איתו מספר שהוא היה משמיע להם את השירים של הלהקה כל הזמן. יום לפני שהוא נהרג, התותחן שלו שאל אותו אם זה מה שהוא רוצה לעשות בחיים, והוא ענה לו 'בוא נסיים עם שג'אעיה ואז נדבר'. הוא ממש האמין בדבר הזה, הנשמה שלו הייתה בתוך זה. זו הייתה התשוקה שלו. אפילו מצאו בטלפון הצבאי שירים שהוא כתב בטנק. ואני יושב שם, בשבעה, ומקלל אותו, כי פתאום המילים שהוא כתב מקבלות משמעות אחרת. במיוחד הקטע 'נעלם ב'".
"נעלם ב'" הוא קטע של כדקה שסוגר את האלבום, ובו יהלי מדקלם את המילים: "אַתְּ נוֹתֶנֶת לַפַּחַד לִנְבֹּר/ נֶעֱטֶפֶת שִׁרְיוֹן גַּאֲוָה / וְהַנֵּצַח טוֹבֵעַ בְּשָׁחֹר / הֱיֵה שָׁלוֹם אֲהוּבָה". "אנחנו רצינו שיהלי ישיר את זה", ים מספר, "כי בסוף הוא כתב את מרבית המילים והרגשנו שהוא חייב לחתום את האלבום. אמרנו לו שאנחנו רוצים שיהיה לו משהו באלבום הזה שהוא לוקח עליו בעלות בתור המשורר, בתור האדם שכתב את כל הדבר הזה. רצינו לתת לו את המילה האחרונה ולחתום על היצירה הזו. בסוף החלטנו שהוא ידקלם את זה. עכשיו הכול מקבל משמעות אחרת. בהתחלה סירבתי לקבל את המשמעות החדשה של השירים, זה עצבן אותי, רציתי שהכול יישאר תמים".
"יהלי ימשיך להיות חלק מהלהקה"
לכאורה פה הרעש הלבן היה אמור להפוך לשקט, כמו מוניטור שנתקע על צליל צורם אחד, שמבשר את הסוף. עבור עידו, זה באמת היה נראה ככה בימים הראשונים שלאחר השבעה. "הייתי גמור, לא יצאתי מהמיטה", הוא משתף, "אבל ידענו שאנחנו צריכים לעשות משהו עם השירים. נפגשנו שבועיים אחרי השבעה, ואז, ברגע של שכינה, החלטנו שאנחנו הופכים את רעש לבן לדבר בעולם. את יהלי לדבר בעולם. זו המשמעות שלנו וזו השליחות - שהשירים שהוא כתב יגיעו לכמה שיותר לבבות ולכמה שיותר אנשים".
"לפני זה, בכל פעם שדיברנו על החומרים שלנו, או שניסינו לקדם אותם - הרגשנו צורך להתנצל, כי פחדנו", ממשיך עומרי, "אבל הדבר הכי מפחיד שיכול היה לקרות כבר קרה, ומתוך הכאפה המצלצלת הזאת שחווינו, התפקסנו והבנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות. התחלנו לשלוח חומרים לכל הלייבלים וקיבלנו פידבקים חיוביים. פתאום המפיק תמיר מוסקט, שהוא אלוהים מבחינתנו, אומר לנו 'תודה שחשפתם אותי לאלבום הזה', ואנחנו מוצאים את עצמנו עושים איתו מיקסים לשירים. אנשים מהתעשייה אמרו לנו שגם בלי קשר לסיפור, המוזיקה מדברת בעד עצמה. העיסוק בזה נתן לנו רגעי אור, כי זה לא רק התעסקות במוות, אלא בחיים".
זה לא קצת חיטוט בפצע?
עידו: "אני לא מתעסק בהנצחה, אלא בחיים של יהלי, זאת היצירה שלו. אני לא מצליח להסתכל על תמונות של יהלי, לראות או לשמוע הקלטות שלו. אבל כשזה במסגרת הלהקה, בפלטפורמה הזאת, אין כאב. אני מרגיש כאילו הוא יושב איתנו עכשיו בחדר בריאיון, והוא חלק מהלהקה. ברור שיש גם תחושת החמצה, שדברים קורים והוא לא נמצא, אבל מבחינתי זה כאילו יהלי איתנו. אני לא מרגיש שהאלבום מדבר על מוות, הוא מדבר על חיים, אז התעסקות בלהקה מבחינתי זה חיים.
4 צפייה בגלריה
"העיסוק בזה נתן לנו רגעי אור, כי זה לא רק התעסקות במוות, אלא בחיים". רעש לבן
(צילום: נועם גולדשטיין)
"כל אדם בר-דעת שמבין את הלך הרוח במדינה מתקשה למצוא תקווה, ובעיניי זה מתבטא גם באלבום. למשל בשיר 'נפילתי', שמתחיל באיזה חורבן גדול, ונגמר ב'תגיע אהבה גם אם ייקח קצת זמן' - שאת זה יהלי שר. אני ממש מרגיש שזו איזו מנטרה - לקחת את המקום הזה של השכול והכאב, ולמצוא בו מעיין חיים ולתת לזה ביטוי. זה לא אלבום עצוב מבחינתי, זה לא פרויקט עצוב, זה פרויקט של תקווה והלוואי והתקווה הזאת תגיע לעוד אנשים, שיראו שגם מהמקום הכואב והנורא הזה אפשר לעלות ולמצוא אור. בינתיים קיבלנו הודעות מאוד מרגשות, למשל מישהי אמרה לנו שבן הזוג שלה נפל ב-7 באוקטובר ומאז היא לא הרגישה כלום, ואז היא שמעה את 'נפילתי' וזה פתאום מילא אותה ברגש. היו אפילו כאלו שקעקעו מילים מ'נפילתי' על הגוף שלהם".
עומרי: "מאוד העסיקה אותנו השאלה אם אנחנו להקת זיכרון, ואז הבנו שזה חלק מאיתנו. הסיפור הוא אנחנו. אנחנו יודעים שבעולם של הריאליטי, הסיפורים יותר חשובים מהמוזיקה ואנחנו רוצים שהמוזיקה תדבר בעד עצמה, אבל הגענו להשלמה שזה פשוט אנחנו, ומי שיתפוס את המוזיקה - יתפוס את המוזיקה, ומי שיתפוס את הזיכרון - יתפוס את הזיכרון. אנחנו באמת באים להפיץ את יהלי ואת המילים שלו, אבל גם בסוף אני וים ממשיכים את החלום המשותף שהיה לנו, אנחנו גם ממשיכים את החיים שלנו בדבר הזה. אז זה שילוב של חיים עם הזיכרון, עם שמחה ועם כאב. מכלול של כל הדברים האלה".
אז אתם מתכננים להקליט עוד?
"לגמרי. יש גם שירים שים ואני כתבנו ויש לנו עוד הרבה שירים שיהלי כתב, חלק כבר הולחנו. יהלי ימשיך להיות חלק מהלהקה, ויכול להיות שזה יתבטא במילים ויכול להיות שזה יתבטא בדרכים אחרות".
עידו: "גם יש הופעות, ב-27 ביוני יש הופעה במשגב, ב'הום-טאון' שלנו, וב-13 ביולי יש הופעה בתל אביב, במרץ יש עוד שתיים. הופעות תמיד היו התשוקה של יהלי".
"אני בטוח שיהלי כל כך, כל כך, גאה בנו", מסכם ים. "אני מתמלא בתחושת ביטחון רק מזה שאני יודע שזה מה שיהלי היה רוצה והיה שמח שיקרה. זו רוח גבית שאנחנו מרגישים כל הזמן. הרבה פעמים אחרי שבן אדם נהרג אז קצת מאדירים אותו, אבל יהלי באמת היה אדם אגדי והכתיבה שלו היא לא נורמלית. אני חושב שיהלי הוא בן אדם מיוחד ויחיד במינו, וזו זכות להעביר את הצבע שלו ולהמשיך לצבוע איתו את המוזיקה".
