באחת הסצנות של "היו זמנים בהוליווד", סרטו של קוונטין טרנטינו שמתרחש בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת, מתקשר סוכן השחקנים מרווין שוורץ (שאותו מגלם אל פאצ'ינו) לכוכב הדועך ריק דלטון (בגילומו של לאונרדו דיקפריו) ומבשר שהשיג לו תפקיד בסרט "נברסקה ג'ים" של הבמאי האיטלקי סרג'יו קורבוצ'י. "נברסקה מה?", תוהה דולטון. "סרג'יו מי? מי זה?".
ג'אנגו וג'אנגו – מערבוני הספגטי של קורבוצ'י - טריילר
שוורץ מעניק הסבר מיידי: "הבמאי השני הכי טוב של מערבוני ספגטי בעולם כולו". דלטון, שלא אוהב כלל מערבוני ספגטי, נוסע בסופו של דבר לרומא, מככב ב"נברסקה ג'ים", עושה סרטים נוספים בתעשיית הקולנוע של ארץ המגף ומתחתן עם שחקנית מקומית.
הבמאי הכי טוב של מערבוני הספגטי בעולם כולו הוא כמובן סרג'יו לאונה, ששמו זכור ושגור בפי כל בזכות המערבונים שיצר עם קלינט איסטווד - "הטוב הרע והמכוער", "בעבור חופן דולרים" ו"הצלפים", כמו גם "היו זמנים במערב" המופתי. הסרג'יו השני כמעט ואינו מוכר, למרות שיצר להיטי קופות רבים ואהובים, ממערבון הספגטי הפולחני "ג'אנגו" ועד קומדיות בכיכובם של הצמד טרנס היל ובאד ספנסר והזמר-שחקן אדריאנו צ'לנטנו.
"השכחה הזאת היא משהו שתמיד קורה באיטליה", אמר בריאיון ל-ynet לוקה ריי, במאי סרט התעודה "ג'אנגו וג'אנגו - מערבוני הספגטי של קורבוצ'י" כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון. "בעוד לאונה נסע לעבוד בארצות הברית, קורבוצ'י נשאר באיטליה וגם זה אולי תרם לשכחה. באיטליה אנחנו לא נוטים לתת תשומת לב למי שנמצא מסביבנו, ואנחנו מעדיפים להדגיש דווקא את מי שרחוק מאיתנו - אני לא בטוח למה. יש המון קולנוע איטלקי שנשכח במשך השנים, בכלל זה המערבונים של קורבוצ'י".
קורבוצ'י, שהלך לעולמו ב-1990, היה עשוי להישכח כמעט לגמרי אבל למזלו קם לו מעריץ גדול ונלהב, שעושה הכול כדי לתת לו כבוד ולהנציח אותו - קוונטין טרנטינו. הוא ערך לו רטרוספקטיבה בפסטיבל ונציה בעבר ובעיקר עושה לו מחוות. טרנטינו מאוד מושפע מאשף מערבוני הספגטי, וסצנת חיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת" שאבה השראה מ"ג'אנגו". המערב הגרוטסקי, סוריאליסטי ותיאטרלי של סרטי קורבוצ'י היוו דוגמה לטרנטינו כשהוא הגיע לעשות את "ג'אנגו חסר מעצורים". טרנטינו אף שיבץ בו להופעת אורח את פרנקו נרו, כוכב "ג'אנגו" של קורבוצ'י. כעת, טרנטינו גם מוביל את "ג'אנגו וג'אנגו - מערבוני הספגטי של קורבוצ'י" התיעודי, שמגיע לנטפליקס.
מתנגד חריף לפשיזם
קורבוצ'י, שנולד ברומא בשנת 1926, גדל בתקופת שלטונו של הרודן הפשיסטי בניטו מוסוליני. התמה המרכזית של טרנטינו היא שבכל מערבוני הספגטי שלו, גם אם הם ממוקמים בתקופת המהפכה המקסיקנית, הם מבטאים התנגדות לפשיזם ולמעשה מהווים סרטים פוליטיים.
"אביו של קורבוצ'י היה פשיסט במדים", מספר טרנטינו בסרט. "אבל מתברר שכשהאב היה חוזר הביתה הוא היה מוריד את המדים וזורק אותם בפינה. הפכו אותו לפשיסט והוא היה חייב ללבוש את המדים. כמו כן, כשקורבוצ'י הבן היה ילד קטן, הוא היה חלק ממקהלת בנים פשיסטית שהייתה למוסוליני. היה מקרה שבו הוא בערך פגש את היטלר - היטלר הגיע לרומא כדי לבקר את מוסוליני והביאו לכבודו את מקהלת הבנים הפשיסטית, אז כפי הנראה, מהמקום שבו קורבוצ'י ישב במקהלה, הוא היה במרחק מטר וחצי מהיטלר וממוסוליני כשהם לחצו ידיים והתחבקו. בעיניי, בכל המערבונים של קורבוצ'י הייתה העמדה שלו על פשיזם שחווה בילדותו. אני חושב שהמערבונים שלו היוו תגובה לפשיזם ולתקופת מלחמת העולם השנייה, שלה הוא היה עד. וכל מה שהוא רצה להגיד על פשיזם - הוא אמר דרך הנבלים של סרטיו".
בסרט משובץ קטע נדיר מריאיון שריי הצליח לאתר, שבו קורבוצ'י אומר: "סרטי 'השתיקה הגדולה' הוא נגד פשיזם. לדעתי כולם צריכים להילחם בפשיזם ובנאציזם. אני יצרתי אותו עבור מי שמאמין בחופש".
ריי מעיד שהוא ידע על העמדות הפוליטיות של קורבוצ'י ומסכים עם התיאוריה של טרנטינו. "הדעות שלו לא היו סוד והוא דיבר על התפיסות שלו בגלוי. ולמרות שהיו בידינו הרבה ריאיונות איתו שהוא העניק לרדיו ולטלוויזיה, לא הצלחנו למצוא קטעים שבהם הוא יצא בהצהרות מהסוג הזה. אבל אז קרה משהו מוזר: לקראת סיום העריכה, כשכבר הפסקנו בחיפוש אחר חומרי גלם, נמצא הקטע הנדיר הזה שהגיע ממש משום מקום - מצא אותו אדם שהגיע להזיז רהיטים מאחד הבתים של קורבוצ'י ושם הוא מצא חומרים מצולמים. כך הקטע הזה התגלגל לידינו".
4 צפייה בגלריה
המעריץ מספר 1 קוונטין טרנטינו. מתוך "ג'אנגו וג'אנגו – מערבוני הספגטי של קורבוצ'י"
(צילם: LUCKY RED)
כמו רבים מחבריו שביימו מערבוני ספגטי, גם קורבוצ'י החל כמבקר קולנוע, תפקיד ששימש קרש קפיצה לעבודה בתסריטאות, משם המשיך לתפקיד במאי משנה, ואז החל לביים בעצמו. בראשית שנות ה-60 הוא יצר סרטי ראווה בז'אנר "החרב והסנדל", כולל "גוליית והערפדים", ואז עבר להנפיק מערבונים בהשראת מערבונים אמריקניים, שאותם אהב. בין סרטיו: "טבח בגרנד קניון", "רינגו ואקדח הזהב" ו"האכזריים". השיא היה "ג'אנגו" (1966) - מערבון על אקדוחן מסתורי חדור נקמה, שמצליח להתגבר על הפגיעה בידיו ולירות באויביו - סרט שנוצר בהשראת "יוג'ימבו" של הבמאי היפני אקירה קורסאווה. "ג'אנגו" זכה להצלחה חובקת עולם ונרו הפך לכוכב בינלאומי נערץ, בעוד הדמות שגילם התקבעה כאיקונית.
אלימות בלתי מתפשרת
סרטיו של קורבוצ'י היו אלימים ושופעי גוויות ואברים קצוצים, והמערבון "נבאחו ג'ו" בכיכובו של ברט ריינולדס היה הסרט הכי אלים שאולפן הוציא למסכים האמריקנים עד "חבורת הפראים" של סם פקינפה. "כן, בסרטים שלי אני הורג הרבה אנשים", הודה פעם קורבוצ'י. "הרגתי יותר אנשים מנירון וקליגולה, אבל בכל פעם אני מתקשה יותר ויותר למצוא שיטת רצח חדשה".
טרנטינו מכריז ש"מבין כל במאי המערבונים הגדולים, קורבוצ'י יצר את המערב הפרוע הכי חסר רחמים, אלים, אכזרי, צמא דם, פסימי, גרוטסקי וסוריאליסטי, וזה מה שנותן לסרטיו את האופי התיאטרלי שלהם. לאף אחת מהדמויות לא היה מובטח מעבר בטוח. הגיבור יכול היה למות כמו כל אחד אחר, וכך גם הכומר או החברה של השריף. התמימות שלהם הייתה יכולה להביא לאובדנם. בניגוד ללאונה, הוא לא ניסה לעשות אפוסים. הוא הלך על סגנון של סרטי קאבויים אלימים יותר. הוא רצה שהם ישארו סרטי ז'אנר. קורבוצ'י שנא לא רק את הפשיזם, הוא שנא גם קהילות. החברה בסרטיו היא ביוב ובוב שופכין ומגיע לה מה שקורה לה".
ריי סבור שהאלימות היא אחת הסיבות לכך שקורבוצ'י היה פחות פופולרי מלאונה. "נקודת המבט שלו על העולם הייתה הרבה יותר קודרת, אלימה ואכזרית מזו של לאונה. אני חושב שהאלימות הזאת גם מגיעה מהתשוקה הגדולה שלו לקומיקס. קורבוצ'י היה מעריץ מושבע של קומיקס - בילדותו הוא גדל על רומנים גרפיים כמו 'מנדרייק' ו'המזל של טים טיילר' וכבמאי, הוא היה אחד הראשונים שהבין שיש דרך אחרת להציג אלימות, שהיא תהיה כמו זאת של החוברות המאוירות. באיטליה של שנות ה-60, מרבית האנשים לא הבינו את הקטע שלו - הם לא אהבו קומיקסים. בטלוויזיה נערכו אז דיונים בנושא האלימות בסרטיו. הקהל הצעיר הכיר בעובדה שהאלימות הייתה בהשראת חוברות הקומיקס - ולכן לא לקחו אותה ללב".
טרנטינו טוען שקורבוצ'י נתן לאנטי-גיבורים שלו יכולות מוגזמות כמו של גיבורי קומיקס. "הם היו הכי מהירים שיש, יותר מאשר בחיים האמיתיים. היו להם תכונות שהפכו אותם לגיבורי-על כמעט. אבל אז מגיע הרגע שבו קורבוצ'י לקח מהם את היכולות שלהם. מנשל אותם מכוחות העל שלהם. ואז הוא גרם להם להתעמת עם הנבל ללא כוחות העל שלהם, בלי הנשק הסודי, ורק בחמש הדקות האחרונות של הסרט הם יכולים לתבוע את תואר הגיבור. אגב, הדמויות הנשיות בסרטיו אף פעם לא מתאימות לתפקיד הארכיטיפי הסטנדרטי, תמיד יש להן תפקיד כפול: הן גם גיבורות וגם קורבנות".
4 צפייה בגלריה
סרטים אלימים, מלאים בדם וגוויות. מתוך "ג'אנגו וג'אנגו – מערבוני הספגטי של קורבוצ'י"
(צילם: LUCKY RED)
בסרט התיעודי ריי דן במערכת היחסים של שני הסרג'יואים. האם הייתה שם תחרות וקנאה? "קורבוצ'י לא ניסה להתחרות בלאונה. הם היו חברים טובים. קורבוצ'י אפילו הזמין אותו לצילומים של 'ג'אנגו', כדי שיחווה את דעתו על הבחירה בנרו האלמוני לתפקיד הראשי. קורבוצ'י היה חברותי, חבר כמעט של כולם. ללאונה היה אופי אחר - הוא היה יותר ביישן, אם כי לא פחות כיפי".
נרו, שעבד עם קורבוצ'י בסרטים אחדים, מעיד ש"קורבוצ'י ידע שהוא לעולם לא יזכה באוסקר. הוא אמר לי: 'אני בחיים לא אזכה באוסקר'. אבל הוא זכה באוסקר של העם. הוא היה עממי. פחות אמנותי מלאונה".
בתחילת שנות ה-70, מערבוני הספגטי דעכו וקורבוצ'י נטש אותם לטובת קומדיות, חלקן ניתצו קופות. "הוא היה איש כיפי ואירוני ותמיד היה מתבדח, צוחק ועם חיוך על הפנים, ואני חושב שהקומדיה הגיעה מתוך הטבע והאופי שלו", אומר ריי. "הקומדיה לדעתי הייתה שלב טבעי בקריירה שלו. כמו קורבוצ'י, כל האיטלקים קומיקאים. אבל לדעתי המערבונים שלו הם סרטי האוטר האמיתיים שלו. במובן מסוים, ניתן להבחין שהוא מצא את עצמו דווקא בהם. שם הוא היה מפוקס על הקולנוע שהוא רצה ליצור".
קורבוצ'י מת מהתקף לב ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-64. זה קרה שנה וחצי אחרי מות חברו ועמיתו לאונה בגיל 60, ולריי יש פרשנות מעניינת לפשר מותם המוקדם בגיל צעיר יחסית. "שניהם מאוד אהבו ונהנו לאכול, מאחר והם גדלו באיטליה של מלחמת העולם השנייה - שנים של רעב, עוני, דלות ומצוקה. כשאיכות החיים של השניים השתפרה והם התחילו להרוויח טוב, האכילה הייתה תגובת נגד לילדותם העשוקה וזה פגע בבריאות שלהם".
