שני סרטים מהווים מוקד התייחסות מרכזי בכתיבה על הגרסה החדשה, הגרמנית, של "במערב אין כל חדש" (Im Westen Nichts Neues), שעלתה בסופ"ש בנטפליקס. הסרט האחד הוא הגרסה הראשונה שהופקה בארצות הברית בשנת 1930 ובוימה בידי לואיס מיילסטון, כשנה לאחר שספרו המכונן של אריך מריה רמארק ראה אור. הסרט זכה בפרסי אוסקר לבימוי ולסרט המצטיין של אותה שנה. הסרט השני הוא "שבילי תהילה" המופתי של סטנלי קובריק מ-1957, אף הוא עיבוד ספרותי (לרומן מאת המפרי קוב), שמגולל פרשה אמיתית של משפט ראווה שנערך לשלושה חיילים צרפתיים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
"במערב אין כל חדש" – טריילר
ספרו של רמארק (ששמו האמיתי הוא אריך פאול רמארק), התבסס על חוויותיו בחפירות חזית המערב במלחמת העולם הראשונה. הספר שילב תיאור גראפי של שדה הקרב מנקודת מבטו של החייל הפשוט עם מהלך ההתפכחות שעוברים חיילים צעירים, פטריוטים, היוצאים חדורי מוטיבציה למלחמה שזוועותיה מתגלות להם במהירות. מי שמכונים האויב מתבררים כבני אדם שמתו לשווא, חלקם בעלי משפחה. סיסמאות התעמולה בנוסח "טוב למות בעד ארצנו" מתבררות כריקות מתוכן, והחיילים מבינים שהם אינם אלא בשר תותחים בשירות גנרלים השולחים אותם למות במסות. רוחו האנטי-מלחמתית של הרומן הפכה אותו להצלחה בלתי רגילה בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם, אך גם עוררה ביקורת בשל אופיו הנאיבי של גיבורו. עם עליית הנאציזם לשלטון נשרפו עותקי הספר שנתפס כמרפה את רוח העם.
העיבוד הקולנועי הראשון, זה בבימויו של מיילסטון, נותר עד היום אחד מסרטי המלחמה הגדולים של כל הזמנים. הוא זכור לא רק בזכות סצינות המלחמה המרשימות אלא גם בזכות התמונה הסמלית החותמת אותו בה הגיבור (בגילומו של לו איירס) נורה למוות בחפירה בעוד ידו מנסה להגיע אל פרפר. עיבוד שני, טלוויזיוני, הופק בשנת 1979 בבימויו של דלברט מאן, אך מדובר ביצירה נטולת חשיבות מיוחדת. שני הסרטים נוצרו ברגע משמעותי: הראשון, זמן קצר לאחר הופעת הספר וכעשור אחרי תום המלחמה; השני, כרפלקסיה על מלחמת וייטנאם. עתה מגיעה הגרסה השלישית, שהיא גם הגרסה הגרמנית הראשונה לרומן, וככזו יש לשפוט אותה לא רק על פי ערכיה האסתטיים אלא גם בפרספקטיבה היסטורית. אחרי הכל, לפנינו שחקנים גרמנים, לא אמריקאים, המגלמים חיילים גרמנים בשוחות.
3 צפייה בגלריה
שחקנים גרמנים, לא אמריקאים, המגלמים חיילים גרמנים בשוחות. מתוך "במערב אין כל חדש"
(צילום: Reiner Bajo\NETFLIX)
"במערב אין כל חדש" - את הגרסה הנוכחית ביים אדוורד ברגר – מביא את סיפורם של חיילים צעירים בחזית הצרפתית. גיבורו הוא פאול (פליקס קמרר), שעם גיוסו מקבל, מבלי ידיעתו, את מדיו של חייל שזמן קצר קודם לכן חזינו במותו בשדה הקרב. מדיהם של החיילים המתים, כך מסתבר, נשלחים לכביסה ולמתפרה בה נתפרים חורי הקליעים, כדי שיוכלו לשמש את הנופלים לעתיד. כאשר פאול תוהה לגבי שמו של החייל הרשום על תגית הצמודה למדים, פוטר זאת האפסנאי בתירוץ שהם בוודאי לא היו במידתו של החייל, תולש את התגית ומשליך אותה על הרצפה, שם נערמות תגיות רבות של שמות. כך מסומן המוות כגורלם הכמעט ודאי של המגויסים הטריים.
לעוד ביקורות סרטים:
מאליה עולה השאלה מדוע להפיק היום גרסה מחודשת של הרומן האנטי-מלחמתי המפורסם? השאלה הזו מתחדדת נוכח העובדה שלגרסה הנוכחית נוספה אפיזודה שאינה קיימת ברומן, ובה נפגשים נציגי המחנות הלוחמים, הצרפתים והגרמנים, לדיון באפשרות להפסקת אש. הנציג הגרמני בסרט הוא מתיאס ארצברגר (בגילומו של דניאל בריהל), דמות היסטורית ששורבבה הנה, ולא במקרה. ארצברגר, סופר ופוליטיקאי, מונה בשנת 1917 לנהל את המשא ומתן מול הצרפתים על תום הלחימה. מולו מנהל את המו"מ המרשל הצרפתי פרדינאן פוש (תיבו דה מונטלמבר), שמסרב לכל בקשה מהצד הגרמני לצאת מהסיפור בכבוד. מטבע הדברים, בסצינות הללו טומן ברגר את הזרעים למלחמת העולם השנייה (ארצברגר שהוקע כבוגד על ידי הימין הקיצוני בגרמניה נרצח בשנת 1921).
מול דמותו העובדתית של ארצברגר מציב הסרט את זו הפיקטיבית של גנרל גרמני תאב כוח, שמסרב להכיר בתבוסה הגרמנית ופוקד לשלוח את החיילים להתקפה קטלנית אחת אחרונה מול הצרפתים, זמן קצר לפני שהפסקת האש נכנסת לתוקפה, ב-11 בנובמבר 1918. הבעיה היא, שהפרספקטיבה ההיסטורית שמוסיף הסרט לרומן, ממרחק של כמעט מאה שנה, יוצרת את הרושם כאילו הגרמנים ייצגו את הצד המפויס ורודף השלום במו"מ, אלה שכמעט ואינם נושאים באחריות למלחמה, בעוד הנוקשות מהצד הצרפתי היא זו שהכריחה אותם לחתום על הסכם כניעה שיוביל למלחמה נוראה עוד יותר.
3 צפייה בגלריה
קשה להיזכר בסרט מלחמה מרשים יותר מבחינה חזותית. מתוך "במערב אין כל חדש"
(צילום: Reiner Bajo\NETFLIX)
בעיה נוספת קשורה לבחירות האסתטיות של ברגר. קשה להיזכר כרגע בסרט מלחמה מרשים יותר מבחינה חזותית (הצילום הוא של ג'יימס פרינד ולעריכה אחראי סוון בודלמן). זהו משפט בעייתי כאשר נדרשים למושג סרט אנטי-מלחמתי. כיצד יכול סרט להיות אנטי-מלחמתי כאשר הוא מציג את שדה הקרב כספקטקל מדמם? הבעייתיות הזו ניכרת כבר בפתיחה של הסרט שעוברת מצילום אינטימי של גורי שועלים מתחפרים לצילום מזווית גבוהה, כמעט אלוהית, של גוויות פזורות בשדה הקטל הבוצי. החיבור הזה הוא מה שמתכוונים אליו כשמדברים על קיטש ומוות. "במערב אין כל חדש" הוא סרט שלכאורה יש לצפות בו על מסך גדול – הוא הוצג בתל אביב, כמעט בהיחבא, בבתי קולנוע "לב" – אבל דווקא הצפייה בו בטלוויזיה מעדנת את חיזיון המוות האסתטי שהסרט, בכלים הקולנועיים, כמעט מתענג עליו.
זה מזכיר, במידה רבה, את "1917" של סם מנדז, שהפך את המלחמה לטור-דה-פורס טכנולוגי שצולם, לכאורה, בשוט רציף אחד. גם שם, ההתפעלות מההישג החזותי באה על חשבון ההצהרה האנטי-מלחמתית. איפה זה ואיפה סרטים דוגמת "האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר מ-1937 או "שבילי תהילה" שהעדיפו את הדינמיקה האנושית על פני מופע הראווה המלחמתי. סרטו של ברגר הופך את גיבורו לדמוי זומבי, מת-חי, שהקרבות פנים-אל-פנים שהוא מנהל בשוחות מרוקנות מפניו את האנושיות. בסופו של הסרט, פניו עוטות ירוקת בוצית וחיוורון, הוא נדמה כדמות שיצאה מסרט אקספרסיוניסטי גרמני, ליתר דיוק זו של המהלך-מתוך-שינה הרצחני ב"קבינט של דוקטור קליגרי" (1920).
3 צפייה בגלריה
הצפייה בו בטלוויזיה מעדנת את חיזיון המוות האסתטי שהסרט כמעט מתענג עליו. מתוך "במערב אין כל חדש"
(צילום: Reiner Bajo\NETFLIX)
סרטו של מיילסטון, בעקבות הספר, כלל סצינה נפלאה שבה שב הגיבור המפוכח לחופשה וחש רתיעה עזה מהרוח הפטריוטית המקיפה אותו. הוא, צעיר-זקן, כבר יודע שאין שום דבר הרואי במלחמה ואין הדר במוות. אין מה להעריץ בחייל שהוא. הסצינה הזו העניקה לדמותו של פאול מידה רבה של אנושיות. סרטו של ברגר, שיהיה כמעט בוודאות מועמד לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (ואולי אף יזכה בו), אינו מציג דמויות של ממש אלא קורבנות שאינם תובעים דבר מהמערכת ששלחה אותם אל מותם. כסרט על טראומה שעודנה נוכחת בתודעה הקולקטיבית הגרמנית, "במערב אין כל חדש", ממרחק המאה ה-21, הוא סרט שנמנע מנתינת דין וחשבון. אם כבר, הוא מתרץ את פרוץ מלחמת העולם השנייה בקשיחות שהפגינו הצרפתים במו"מ סביב הסכם הכניעה. לו רק היו מקשיבים לנציג הגרמני הפציפיסט.
