הרבה מחמאות וחיזוקים קיבל שלום אסייג לקראת ערב יום העצמאות האחרון. אנשים שכתבו לו כמה נהדר שזה הוא שנבחר להשיא משואה. אבל גם קללות, גידופים ואנשים שדרשו ממש לא בעדינות שייותר על הכבוד. "אמרו לי שבהסכמה שלי אני משתף פעולה עם הממשלה", מספר אסייג. "היו כאלה שניהלתי איתם שיחה עניינית, ואחרים, אמנם לא רבים, קיללו אותי על זה. מישהו כתב, 'תוותר על הדלקת המשואה, אתה ממש לא מתאים למעמד הזה. בגלל שאתה ביביסט, רקב (מירי רגב ) נתנה לך את האפשרות. מי אתה בכלל? בושה של מדינה. תוותר. אתה עושה צחוק מהעבודה. אם אתה מתאים, המדינה פשטה את הרגל'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איך אתה מבין את התגובות האלה?
"ההצעה להשיא משואה נפלה בשנה לא קלה פוליטית, וחלק מהאנשים הוציאו עליי את העצבים. לא רק עליי. אני לא ביקשתי ממירי רגב או מאף אחד אחר לסדר לי להדליק משואה. לא הפעלתי לובי, קשרים או עניינים. הופתעתי ושמחתי שהציעו לי. יש לי חברים מכל העם, גם מהשמאל, אפילו הקיצוני, גם ממובילי ההפגנות. הם אוהבים אותי ואני אוהב אותם והם שמחו בשמחתי. התרגשתי מהבחירה בי. זה היה הניצחון של הילד מהפריפריה שעשה את הדרך הארוכה עד לרגע המרגש הזה. אתה יודע כמה אנשים מהפריפריה כתבו לי שהם שמחים וגאים בי? אלפים, ואני לא מגזים".
מה הם כתבו?
"'אין ראוי ממך, אתה מייצג אותנו, אתה הקול של הפריפריה', 'איזה כבוד ישתבח שמו', 'אני הכי שמח בעולם, הלב שלי לא מפסיק לדפוק מהרגע ששמעתי שאתה הולך להדליק את המשואה. אתה שחקן אדיר', 'שלום היקר אתה סמל לישראל היפה, אדם חם ואוהב, שחקן בחסד, תמשיך בעשייה המבורכת שלך'. אחרי הטקס אנשים ציטטו דברים שאמרתי שם, כמו 'לא היה לנו כלום והיה לנו הרבה'. זה משהו שדיבר אל כולם. הרי גדלנו בשכונה שלאף אחד לא היה כלום. כשהייתי ילד, היה אולי לאיש אחד בשכונה אוטו. אם הייתי מוותר על הדלקת המשואה, הייתי פוגע בהם. הצטערתי מאוד שההורים שלי לא יכלו להיות איתי בטקס. אם הם היו בחיים הם היו מתרגשים עד דמעות".
מי ממובילי המחאה חבר שלך?
"יש כל מיני, אבל לא שאלתי אותם אם אני יכול לציין את שמם. אבל יש לי בהחלט חברים מאוד אקטיביסטים. יש לי במשפחה שני אחים - מני, שפעיל בעד המהפכה המשפטית, אותו אתה מכיר, ואח אחר שמתנגד לה, מתנגד לשלטון ומתנגד לביבי - ואני אוהב את שניהם באותה מידה".
במהלך הקריירה הארוכה והמפוארת שלך פגשת ביקורת.
"די מתחילת הדרך קטלו אותי. לא על הסטנד־אפ. בהתחלה זה ציער אותי, אבל בהמשך הבנתי שזה לא אישיו, שאני צריך להמשיך בדרך שלי. הדה בושס (מבקרת הטלוויזיה המנוחה) כתבה עליי פעם, אפרופו גזענות - 'כל מרוקאי נהיה בדרן', ואחרים כתבו שאני לא מצחיק. זה לא שבר אותי. הייתי כל כך חדור מטרה שלא נתתי לדברים האלה לטשטש אותי".
אסייג (54) התרגל כבר מזמן לא להתרגש מהביקורות שהוא חוטף מהמבקרים. האהבה הגדולה שהוא מקבל מהקהל, הוא מתעקש, מספיקה לו. השבוע יצא סרט הקולנוע הראשון שלו "ההילולה", שכתבו בנו דניאל, אחיו מני והאחיין אור כהן וצפוי להיות הלהיט של הקיץ. אסייג ביים בעצמו יחד עם אריאל בנבג'י. הסרט נוצר בעקבות הסדרה "שנות ה־90", ומספר על הגיבור, משפחתו ושכניו שיוצאים בעקבות חלום נבואי להילולה אצל הבבא סאלי בנתיבות. העלילה מסתבכת כשבעקבות טעות בדרך, הם מגיעים לעזה ונחטפים. כוכבי הסרט הם בעיקר שחקני הסדרה, שרצה כבר מעל עשור בגלגולים שנים, ברשת. אסייג קיבל תמיכה מקרן קולנוע שומרון, אבל קרנות אחרות סירבו להשקיע. "הגשנו לקרן רבינוביץ, ולא קיבלנו מהם תמיכה. הם כתבו במילים מכובסות שהסרט לא לטעמם".
מה הם בדיוק אמרו?
"כתבו שלא קיבלנו מענק כי הסרט פשוט לא מספיק טוב. היית בפרמיירה והקהל שאג שם. אני יודע לעשות את העבודה - אני יודע מה מצחיק ומה לא. אני עובד בזה בהצלחה 30 שנה, אז יושב לקטור, שאני לא יודע מה הוא עשה בחיים שלו ואם הוא בכלל בא מהתחום, ונותן לך מדד על קומדיה".
אתה באמת לא מתרגש מזה? מה כן מלחיץ או מעציב אותך?
"באמת שאני לא מתרגש. בתחום הזה אין משהו שמעציב אותי. אני כבר לא בגיל הזה שבו מתרגשים מדברים כאלה. לא עשיתי סרט למבקרי הקולנוע. מדאיגים אותי המשפחה, הבריאות, הילדים. כל השאר זה שטויות. בסוף, הסרט הזה יהיה הצלחה גדולה. 'צחוק מעבודה' קיבלה ביקורות גרועות וזכתה להצלחה מסחררת. 'שנות ה־80' קיבלה בהתחלה ביקורות קטלניות ורצה כבר 10 שנים".
שרית חדד אמרה פעם שככל שהמבקרים יותר שונאים שיר, היא יודעת שיותר יצליח אצל הקהל. אתה שותף לתחושה הזאת?
"בהחלט יש בזה משהו. יש פער ענק בין הקהל למבקרים, במיוחד בקומדיות, אולי גם במוזיקה".
הסרט מזכיר את "לשחרר את שולי" שחטף אש מהביקורות וזכה להצלחה ענקית בקופות. לזה אתה שואף?
"הוא חטף אש והיה אולי הסרט הכי מוצלח שהיה בקולנוע. אז אמרו שהבדיחות בסרט גזעניות, ובסוף הוא הביא יותר ממיליון איש לאולמות".
אלה גם הביקורות שחטפת על "שנות ה־80".
"אנשים נעלבים בשביל אלה שלא נעלבים. נעלבים בשביל אנשים שרואים את הסדרה ואומרים, זה הבית שלי. אבל יושב איזה מבקר וכותב בשמם איך אני מתגזען עליהם ולמה המבטאים האלה? זה הוא שמתגזען עליי ועליהם. בטקס המשואות לפני שלוש שנים, הייתה אישה מדהימה, ריינה אביטבול, בת יותר מ־90, עם מבטא מרוקאי הכי כבד בכדור הארץ. ככה דיברו בשנות ה־80. המבטאים האלה לא באו משום מקום. הסדרה היא על המשפחה שלי, על השכונה שלי. עכשיו אתה בא מבחוץ ומלמד אותי איך דיברו שם? אם אני רוצה להיות אותנטי ואמיתי אני צריך להביא את המבטאים האלה. עובדה שאף אחד מהאנשים שגדלו שם לא חושב שזה גזעני".
"אנשים נעלבים בשביל אלה שלא נעלבים. יושב איזה מבקר וכותב בשמם איך אני מתגזען עליהם ולמה המבטאים האלה. זה הוא שמתגזען עליי ועליהם. ככה דיברו בשנות ה־80. המבטאים האלה לא באו משום מקום. הסדרה היא על המשפחה שלי, על השכונה שלי. עכשיו אתה בא מבחוץ ומלמד אותי איך דיברו שם?"
אבל אתה זה שמחלק לעדות וצוחק עליהן. יש בסרט גם בדיחות אנטי־אשכנזיות.
"אין כאן בדיחות אנטי־אשכנזיות. זאת קומדיה. אני צוחק על כולם - אשכנזים ומזרחים. כשעופר גיסי הגיע אלינו, הוא היה האשכנזי היחיד בשכונה, וכולם באו לראות אותו. זה היה כמו פינת חי. זו הייתה התקופה ואנחנו מדברים על שנות ה־80".
כשמדברים על הומור עדתי ונוטעים את זה בשנות ה־80 או ה־90 זה מרגיש מקובל חברתית, אבל היום זה טאבו במקומות מסוימים.
"אם הייתי עושה סדרה על 2023 הדמויות לא היו מדברות ככה. זה גם קומדיה, לא דרמה. בוא לשכונה שלנו ואני אראה לך 200 אנשים כאלה. לפני שבוע אמר לי איזה נער – 'הסדרה שלך גורמת לי להתגעגע לתקופה שאני לא מכיר'".
איך עושים קומדיה שנוגעת בחטיפה בעזה, בזמנים כל כך מתוחים?
"גם בשנות ה־90 היה מפחיד להגיע לעזה. רצינו להראות שבסופו של דבר כולנו בני אדם - יהודים וערבים".
יש הרבה חברים בממשלה שלא יסכימו איתך על האמירה הזאת. מבחינתם ערבים חשודים מעצם היותם ערבים. בן גביר קרא השבוע לאמא של הצעיר האוטיסט איאד אל־חלאק שנורה בידי שוטר משמר הגבול "מחבלת".
"ראית איך כל הקהל מחא כפיים ברגע שכולם בסרט, יהודים וערבים, בוכים על אמא שלהם. לפני הבריחה ליליאן (אוולין הגואל) לא מפקירה את האישה שעומדת ללדת ועוצרת כדי לעזור לה. עשינו את ההקרנה הראשונה בשומרון. היו בקהל גם דתיים, גם אנשים עם פאות וגם חילונים, אנשים שבפי העם נקראים מתנחלים, וברגע הזה כולם מחאו כפיים".
הסרט הזה מיועד גם לערבים? אילו תגובות אתה שומע מהם?
"בהחלט מיועד. יש כאן משהו אנושי, אמיתי וטהור. אין ערבים ויהודים. יש בני אדם. יש בסרט שחקנים ערבים שראו את הסרט וחושבים שהוא מצוין ויש לו מסר חיובי. יש גם ערבים שרואים את הסדרה שלי. קיבלתי לא מעט פעמים הודעות מאנשים מהשטחים, מעזה אפילו, על זה שהם אוהבים את הסדרה ומעריצים אותי".
יכולת לגור בשומרון?
"לי עצמי אין בעיה, אבל אני בן אדם לחוץ מדי על הילדים שלי. צילמתי בשטחים וצילמתי במקומות הארדקור. כשצילמנו את הסרט 'אמצע החיים' של דני והילה רייספלד ויריב הורוביץ, היינו לא רחוק מחווארה".
מה אתה חושב על הפוגרום שעשו שם המתנחלים?
"ברור שאני מתנגד לפוגרומים. לא רק בחווארה, בכל מקום. זה איום ונורא לשרוף בתים ומכוניות. יש משטרה וצבא ולא כל אחד יכול לבוא ולקחת את החוק לידיים ולעשות מה שהוא רוצה".
אבל זה לא לקחת את החוק לידיים, זה לבוא ולשרוף בתים באופן אקראי. זאת נקמה רצחנית.
"אני לרגע לא אומר שזה חוקי, ואני בטח שלא מצדיק את הדברים הנוראים שהם עשו. אני מבין את הזעם של האנשים שבלית ברירה גרים שם ובלית ברירה עוברים בכביש הזה בכל יום והם כמו מטווח ברווזים. אבל הם לא יכולים לעשות את מה שהם עשו. גרים ביהודה ושומרון חצי מיליון איש, ולא חצי מיליון הלכו ועשו את זה. אני מגנה אותם ובגדול".
אסייג לא אוהב להתעסק בפוליטיקה. הוא לא רוצה להיות נציג של שום מפלגה אבל גם לא נמנע מלומר את דעתו על מה שקורה בארץ. "כל החיים השתדלתי להשאיר את הפוליטיקה מאחוריי. שום דבר טוב לא יוצא מזה, רק דברים גרועים. הפוליטיקה הורסת את המדינה".
בעיני רבים אתה מזוהה עם הליכוד ועם נתניהו.
"מאיפה אתה יודע? כי אני מרוקאי מטירה?! באיזה ריאיון שמעת שאמרתי שאני מצביע ליכוד? זו התדמית שהתקשורת הדביקה לי. אמרתי שאני בא מבית של ליכודניקים, וכן, הייתה לנו בסדרה תמונה של בגין על הקיר. בבית כזה גדלנו. חלק מהאחים שלי ליכודניקים, אבל מי אמר לך שגם אני? הצבעתי לליכוד בחיים שלי והצבעתי גם לאחרים. אני זז לאן שצריך. אני הולך עם האמת שלי".
לגבי הזיהוי של אחיך מני עם הליכוד אין שום ויכוח.
"ברור שמני ליכודניק. הוא מצביע קבל עם ועדה. יש לנו הרבה חילוקי דעות, וגם דברים שאנחנו מסכימים לגביהם".
למה מני הפסיק לכתוב איתך את "שנות ה־90"?
"מני הפסיק לכתוב כי הראש שלו כבר לא היה שם, אלא בדברים אחרים, בין השאר בפוליטיקה. דיברנו על מה שקורה והוא החליט לפרוש. זה לא פגע בסדרה. אני חושב שהייתה לנו בהחלט עונה מצוינת".
רק עכשיו מני קומם הרבה אנשים כשאמר שהוא מציע לקדם את המוחים בנתב"ג עם "גבס על היד וגבס על הרגל" והתייחס לרעיון לייבא מרוקאים מצרפת כדי לשרוף להם מכוניות.
"אני תמיד אומר למני - 'אלוהים נתן לנו כוח, ובכוח הזה אנחנו צריכים לחבר אנשים ולקרב ביניהם'. מני לקח את הסיכון ומוכן לשלם את המחיר על מה שהוא אומר. מני של הטוויטר הוא לא מני האמיתי. אם תיפגש איתו ותדבר איתו, תראה שזה בן אדם נעים, אוהב וטוב לב, ועושה כל כך הרבה חסדים. אני אומר לו, 'אנשים חושבים שאתה מישהו אחר. תירגע', אבל זה בוער בו. יש לו פתיל, וכשקורה משהו הוא משתגע ואומר או מצייץ מיד, והרבה פעמים גם מצטער על זה".
היית רוצה להיות חבר במועצת הקולנוע כמו מני. מינוי שקיבל משר התרבות?
"אני לא רוצה להיות בשום מועצה. שום תפקיד פוליטי ושום תפקיד שאני אצטרך לחרוץ בו גורלות של אחרים ולפגוע בחברויות. בתפקיד שמני לקח על עצמו לפני שפרש אתה צריך לשבת ולקרוא תסריטים של אחרים, ולהגיד בעד מי אתה ונגד מי אתה. מה, משעמם לי בחיים? את מה שיש לי להגיד למני אני אומר לו ביני לבינו, ותאמין לי שאנחנו אומרים אחד לשני הכל. גם דברים קשים. יש הרבה דברים שאני מסכים איתו, אבל אני חושב שהמלחמה הזו של אנחנו והם לא מועילה לאף אחד".
היו תקופות שחשבת לרוץ לפוליטיקה?
"לאורך השנים היו לי הצעות מהליכוד, ולפני הרבה שנים גם ש"ס גיששו אצלי. אמרתי להם, 'מה לי ולזה? עזבו אותי'".
"לא משנה כמה שנים הליכוד שולט, תנאי הפתיחה בפריפריה נמוכים מנתוני הפתיחה במרכז הארץ, ובזה צריך להילחם. אני באתי ממשפחה מהפריפריה בתקופה הרבה יותר קשה, והצלחתי. לא חשבתי לרגע שאני לא אצליח כי אני מרוקאי. הממשלות צריכות לטפל בזה ולסגור את הפערים"
מה דעתך על המצב הנוכחי במדינה נוכח הרפורמה המשפטית וההפגנות?
"אני מקווה שנצליח - תומכי ומתנגדי המהפכה - להסתדר ולהתפשר. אני חושב שכולם, מכל הכיוונים, צריכים לרדת מהעץ שעליו הם טיפסו ולמצוא פתרון, ולהגיע לפשרה. אני חושב שהכל צריך להיעשות במסגרת החוק. גם הפגנות. בשביל מה צריך את ההפגנות בנתב"ג? אתם רוצים להפגין? אתם נגד ביבי והשרים - תשבשו לממשלה את החיים, למה לאזרח הפשוט? אבל אני יכול להבין שהדברים האלה בוערים בנפשם של אנשים והם רוצים להפגין, וזו זכותם. אי־אפשר להתעלם מזה שחצי מדינה על הרגליים. יש לי חברים טובים שהולכים להפגין. אלה אנשים שאני אוהב כבני אדם וזכותם לחשוב מה שהם רוצים. אני יכול להתווכח איתם, אבל זה לא יפגע בחברות שלנו. זה לא גורם לי לאהוב אותם פחות. אני אוהב מאוד את ההתנהלות של בני גנץ ואת הממלכתיות שלו, הוא מוריד את הלהבות. הוא איש ישר".
בקרוב יחזור לגלם את דמותו של איזי בכר בעונה השלישית של הסדרה "מנאייכ" שמשודרת בכאן. הסדרה זיכתה את אסייג בשני פרסי אקדמיה על משחקו והוכיחה שהוא הרבה יותר מסטנדאפיסט וקומיקאי מוכשר. "כשפנו אליי, לא רציתי לעשות את 'מנאייכ'", הוא אומר. "אמרתי, יש לי את 'שנות ה־80', לא בא לי לעשות דרמה עכשיו. יואב גרוס, הסוכן שלי, שיכנע אותי. הוא אמר לי, 'אני שולח לך עכשיו פרקים ממנה, תקרא'. קראתי ועפתי על זה, ואני מאוד שמח שעשיתי את זה. זה תרם להכרה שאני יכול לעשות גם דרמות ברמה הזאת. עכשיו אני עושה יותר דרמות. עשיתי סרט שעוד מעט ייצא, ואני עובד על סדרת פשע שאמורה להצטלם בחורף".
הופתעת מהביקורות המחמיאות ומהפרסים על המשחק שלך ב"מנאייכ"?
"לא הופתעתי לשנייה. ידעתי שזו סדרה שתצליח מאוד כי היא מלוהקת מדהים ומבוימת נפלא וכתובה לעילא ולעילא. הרגשתי גם שאני עושה תפקיד טוב וידעתי שיאהבו אותו. המחמאות שאני מקבל עליה מרגשות אותי. 'מנאייכ' היא אחת הסדרות הכי טובות שנעשו כאן, ורועי עידן התסריטאי שלה הוא איש מבריק ובחור מדהים".
הוא התראיין פה בעבר. אמר שקראו לו בכל מיני שמות נוראים בגלל שהוא ימני. "נאצי", למשל.
"לא זכור לי שקראתי את הריאיון הזה. רועי הוא ימין על מלא ועדיין הוא חבר של כולם, מימין ומשמאל. זה מה שצריך. זה לא חד־משמעית שהוא לא אוהב את ביבי. הוא חושב למשל שכל העניין של משפט ביבי, זה חארטה. את מה שביבי עשה, אם הוא עשה, הרבה אחרים עשו לפניו, אבל על אף אחד לא קפצו ככה כמו שקפצו עליו".
שר התקשורת שלמה קרעי ופורום קהלת אמרו שלא צריך להשקיע כספי ציבור בתאגיד, איפה שהסדרה משודרת, אלא לסגור אותו.
"אסור בשום אופן לסגור את התאגיד. לסגור את התאגיד זו מכת מוות ליוצרים הישראלים, ואני מקווה ומאמין שהם יירדו מזה. דיברתי גם עם קרעי. לא הכרתי אותו קודם. השגתי את מספר הטלפון שלו ואמרתי לו שזו טעות גדולה לפגוע בתאגיד. דיברתי גם עם מיקי זוהר ועם אלי כהן. את אלי אני מכיר. הוא חבר של המשפחה. להגיד לך שאני השפעתי במשהו? אני לא לוקח קרדיט על כלום, אבל אולי משהו מזה טיפה חילחל. צנזורה היא לא דבר בריא".
אתה עדיין חושב שקיימת אפליה עדתית?
"נקודות הפתיחה בפריפריה ובמרכז הן לא אותו הדבר. לא משנה כמה שנים הליכוד שולט, תנאי הפתיחה בפריפריה נמוכים מנתוני הפתיחה במרכז הארץ, ובזה צריך להילחם".
זה עדיין ארץ ישראל הראשונה מול השנייה?
"עדיין. אני אומר לילדים בפריפריה, אני באתי ממשפחה מהפריפריה בתקופה הרבה יותר קשה, והצלחתי. הצלחתי כי האמנתי בעצמי ולא נתתי לשום דבר להפריע לי. לא חשבתי לרגע שאני לא אצליח כי אני מרוקאי. עבדתי קשה והצלחתי, וזה מה שצריך לעשות. הממשלות צריכות לטפל בזה ולסגור את הפערים. לא גדלנו בבית שלי עם תחושת קיפוח. כולם מסביבנו היו אותו דבר. היינו שמונה ילדים בבית של שלושה חדרים. חדר אחד של ההורים, חדר אחד של האחיות שלי, חדר של שלושת האחים הגדולים, כשאני ומני ישנים בסלון על ספה נפתחת. ככה גדלנו וככה גדלו כל השכנים שלנו. גם לאחים שלי אין תחושת קיפוח, רק למני שפיתח את תחושת הקיפוח עם השנים".
פחדת שתיפול לפשע?
"בתור ילד ונער היה קל להתערבב, אבל ההורים שלי היו מאוד חזקים. אמא שלי החזיקה אותנו חזק, וזה שמר עלינו. לילדים ששני ההורים שלהם עבדו, היה הרבה יותר קל להידרדר. ומי נמצא למטה? הקרימינלים של השכונה. אתה יודע שהם כוח, ואתה רוצה שהם ישמרו עליך. כשאני הייתי חוזר הביתה, אמא שלי הייתה מסתכלת על השעון מתי סיימתי וכמה זמן לקח לי להגיע הביתה. אם התעכבתי רבע שעה, היא הייתה חוקרת אותי איפה הייתי. היא הייתה משקיפה מהחלון, ואם היא הייתה רואה אותי עם הקרימינלים, היא הייתה קוראת לי".
עוד כילד חלמת להיות שחקן?
"חלמתי על זה מאז שאני זוכר את עצמי. בשביל ללמוד ב'בית צבי' הייתי צריך לעבור לגור בתל־אביב, לפחות באזור המרכז, אבל לא היה לי כסף לשכור דירה וויתרתי על החלום. התחלתי בהופעות בצוותי בידור בבתי מלון, ששם לא הייתי צריך לדאוג לשכירות. כשהתחלתי להופיע ב'קאמל קומדי קלאב', הייתי מסיים הופעות בחצות ויושב ומחכה לאוטובוס הראשון, בחמש בבוקר, כדי לנסוע לטירה. הייתי יושב ב'קפה לה סל', על כוס קפה שהייתי ממלא אותה כל הזמן כדי להישאר ער, ומשוחח עם קלפטר עד הבוקר. הייתה לו בעיה - סוג של מחלת רדיפה. הוא היה בטוח שרוצים לפגוע בו. היה גם מאוד מצחיק בדרכו. הוציא לי מהמגף דוקרן, ואמר, 'יש לי את זה למקרה שיתקפו אותי'. אני התעלפתי. אמרתי לו, 'מה אתה במאפיה הסיציליאנית?'"
בשבוע שעבר חגגת 54. אתה מרגיש את הגיל?
"תראה, יש לי ילדים קטנים - מאיה בת שמונה וחצי ונדב בן ארבע - אז אני לא מרגיש לגמרי את הגיל. אני מתעסק במה שבני 30 עושים. ברור שאני עייף יותר מלרדוף אחריהם, אבל אני גם נהנה יותר. המשפחה שלי היא מקור האושר הכי גדול שלי".
