בשבוע שעבר פרסם ווראייטי ראיון עם הבמאי רולנד אמריך לרגל צאת סרטו החדש "הספירה לאחור" (Moonfall). כשנשאל לגבי דעתו על השפעת ההצלחה של סרטי מארוול על ז'אנר סרטי האסונות הוא אמר: "מארוול ודי.סי קומיקס ומלחמת הכוכבים פחות או יותר השתלטו על הכל. זה קצת הורס לנו את התעשייה, מכיוון שאף אחד לא עושה יותר שום דבר מקורי". קשה להתווכח עם הטענה לגבי הרס התעשייה, שהפכה כולה לשלוחה של ז'אנר גיבורי העל. אבל בכל הנוגע לקינה על אובדן המקוריות, המגיעה מפיו של מלך הבלוקבסטרים החלולים הממחזרים כל קלישאה תחת השמש, חוסר המודעות העצמית של אמריך מצדיק מדליה. ועוד אומרים שלגרמנים אין חוש הומור.
"הספירה לאחור" – טריילר
אז, אם נדרש להזכיר, אמריך הרוויח ביושר את הכינוי "The Master of Disaster", כשפעם אחר פעם עלילות סרטיו הציגו את כדור הארץ כמצוי על סף חורבן. זו יכולה להיות פלישה חייזרית (שני חלקי "היום השלישי"), מפלצת אדירת ממדים ("גודזילה"), חורבן בעקבות התחממות כדור הארץ ("היום שאחרי מחר"), או בעקבות התפרצות סולרית ("2012") – כל מה שיאפשר לאמריך להציג ערים חרבות, מוצפות, נשרפות. סרטים שבהם מתו, באופן תיאורטי, מיליארדי בני אדם, אבל בפועל מציגים דימויים שטוחים, ריקנים וסינתטיים של חורבן האנושות. יש לאמריך ברקורד גם סרטים מסוג שונה – מד"ב ("סטארגייט"), היסטוריה ("הקרב על המידווי"), ואפילו דרמות המתיימרות לעסוק בנושאים פוליטיים קרובים לליבו ("סטונוול"). אבל אלו בטלים לעומת ההצלחות של סרטי האסונות איתם הוא מזוהה.
ביקורות נוספות:
"הספירה לאחור" הוא מיטב להיטי סרטי האסונות הקודמים של אמריך. סחורה שהאולפנים ההוליוודיים פחות מתעניינים בה כיום, ולכן את 150 מיליון דולר שנדרשו להפקה הוא השיג מתאגיד המדיה הסיני "האחים הואיי" (שרק לאחרונה מימן את סרט האקשן הנשי הירוד "355"). הדבר היחידי שמפתיע לטובה בסרטו של אמריך הוא שחרף התלות הכספית הוא לא הפך לשיר הלל למיומנות הסינית שבה תלוי גורל האנושות. העלילה שומרת על המתכונת ה"קלאסית" של סרטי אמריך שבהם נציגי אמריקה מצילים את האנושות. כנראה שבתאגיד הסיני התקווה לרווחים ניצחה את הפטריוטיות בכפיית המשטר.
לאחר שכיסינו את נקודת הזכות, אפשר לדבר על כל השאר. האסון האפוקליפטי בסרט הנוכחי עולה מסכנת ההתנגשות של הירח בכדור הארץ. הדבר המחולל זאת הוא ישות טכנולוגית-חייזרית, ווריאנט על ענן פיקסלים השחוק, שמידי פעם מקבל צורה של זרועות שנראות כמו גרסת XXL לאלו של דוקטור אוקטופוס. ענן הפיקסלים הזה התחפר בתוך הירח באירוע ששיבש משימה של מעבורת חלל שבה היו האסטרונאוטים ביל הארפר (פטריק וילסון) וג'וסינדה "ג'ו" פאולר (האלי ברי). האסטרונאוט השלישי לא שרד, ופאולר איבדה את ההכרה, אבל ניצלה כאשר הארפר הצליח להנחית את המעבורת ללא עזרת מנועים. זה השלב הריאליסטי של הסרט.
ועדת החקירה הטילה את האשמה על הארפר. אף אחד לא האמין לתיאור של התופעה החייזרית, והוא מצא עצמו גרוש, מרושש, מבוזה ומדורדר. קפיצה עשר שנים קדימה, הארפר עובד כמדריך ילדים במצפה כוכבים בלוס אנג'לס. סוני (צ'ארלי פאלמר), הבן המשותף שלו ושל גרושתו ברנדה (קרולינה ברצ'ק) הסתבך בעבירות קלות. זוהי תשתית המשבר המשפחתי שההתמודדות עם אפשרות החורבן הפלנטרי תאפשר, בהתאם למתכונת המקובלת, לפתור.
קיי.סי האוסמן (ג'ון בראדלי) הוא מדען חובב, ובעיקר חובב של תיאורית קונספירציה שטוענת שהירח הוא "מבנה על" – מתחת לקליפה החיצונית יש מבנה אדיר ממדים שתבונה חייזרית בנתה. האוסמן הוא גם הראשון שמגלה את שינוי המסלול של הירח שעומד להביא להתנגשות עם כדור הארץ. הוא יגיע להארפר, ושניהם יגויסו על ידי פאולר, שבמהלך אירועי הסרט תהפוך לבוסית של נאס"א, ויחדיו הם ינסו למנוע את האסון.
ניתן עוד להרחיב בתיאור העלילה, אבל באמת שאין טעם. תהליך החורבן המתקרב מאפשר לאמריך להשתמש בכסף הסיני כדי להציג צונאמי השוטף את לוס אנג'לס ובניינים עולים באש. כל זה, באופן לא מפתיע, נטול כל מראה של בני אדם נפגעים או מתים, כיאה למודל באנימציית מחשב שבו מנסים לחסוך בעלויות. מלאכותיות זו משתלבת היטב בעיצוב המגוחך של הדמויות הפולטות משפטים שלא ניתן למצוא מאחוריהם כל יכולת כתיבה, והן משוחקות באפתיות על ידי השחקנים שבאו לאסוף את הצ'ק.
בנוסף, וברור לי שהתלונה נשמעת טיפשית, הסרט שובר את שיאי המופרכות מסרטיו הקודמים של אמריך. רק לדוגמה, עם התקרבותו של הירח לכדור הארץ כוח המשיכה שלו מושך את מה שנמצא על הקרקע כלפי מעלה. במספר סצנות בסרט הירח מגיח מעבר לאופק, כמו מפלצת כבידה, ואז דברים נמשכים לכיוונו. זה יכול להיות בעיתוי בו משאית עומדת ליפול על ראש הגיבורים, ואז היא נמשכת למעלה בדיוק רגע לפני שהיא פוגעת, ומנגד, כששתי דמויות עומדות להישאב לירח, זו שעומדת על הקרקע מצליחה לתפוס את היד של זו שמתרוממת באוויר ובכך היא מונעת את שאיבתה. כאילו מדובר במשב רוח רב עוצמה ותו לא. רמת הטמטום האנטי מדעית בסרט היא כה קיצונית עד שנדמה כי לו היו קושרים את האסטרונום ניל דגראס טייסון מול מסך הקולנוע חלקים מהגולגולת שלו היו עפים עד סין.
כל זה משעשע למדי בדרכו הטראשית, ולחובבי דברים מסוג זה אפשר היה להמליץ לשקול לצפות בסרט. הבעיה שהסרט באמת ובתמים משעמם. בעיקר קו עלילתי התופס חלק לא מבוטל מזמן הסרט, ובו הילדים של פאולר והארפר צריכים לשרוד את התקרבות הירח, בעוד הוריהם מנסים להציל את העולם. בקולנוע, אם יורשה לי לגלות, אי אפשר להריץ בפאסט פורוורד.
החלק האחרון של הסרט מתעלה על עצמו בטמטמת קוסמית הגונבת באופן חופשי משלל סרטי מד"ב, מ"2001: אודיסיאה בחלל" ועד "סולאריס". במהלך הסרט ניתן לזהות גם לא מעט גניבות ויזואליות מסרטיו של כריסטופר נולאן, רק בלי הדמיון, ההקפדה, הליטוש וההצדקה המחוכמת. וכמובן, ובעיקר, מחזור עלוב של דימויים ומרכיבים מסרטיו הקודמים של אמריך שנדמה כי איכותם עלתה בדרגה או שתיים לאחר הצפייה בסרט הנוכחי.
