בטי גילפין היא דוגמנית שהתחתנה עם אדם עשיר מאוד, שיודע בדיוק מה הוא רוצה ממנה וממערכת היחסים שלהם - להציג אותה לראווה. לא באופן סמלי אלא מוחשי לחלוטין. הוא בונה לה מדף מול השולחן בחדר העבודה שלו ומצפה ממנה לגור עליו, כדי שיוכל להביט בה בכל פעם שהוא בחדר ולהשוויץ בה מול האורחים שמגיעים לאחוזה שלו. היא משתכנעת שמדובר באקט של אהבה ומסכימה להשתכן על המדף, עד שהיא מבינה שהחיים שם קצרים ומשעממים מששיערה. היא יורדת מהמדף ומוצאת לעצמה חיים אחרים. זו העלילה באחד משמונת פרקי האנתולוגיה של Roar, שעלתה בשלמותה שלשום (ו'), באפל TV פלוס.
Roar – טריילר
השפע הטלוויזיוני מביא איתו הרבה מאוד סדרות שממוקמות איפה שהוא באמצע, בטווח בין גרוע ומעולה, כשהמטרה הראשונית היא בולטות שנועדה למשוך את הצופה. Roar התבייתה על פורמט פופי וקל לעיכול - שמונה סיפורים קצרים שמשתרעים על פני חצי שעה כל אחד, ומבקשים לספק אמירה מסוימת על חוויותיהן של נשים בתקופה הנוכחית. כל אחד מהפרקים, המבוססים על קובץ סיפורים קצרים מ-2018 של הסופרת האירית ססיליה אהרן, משלב בתוכו אלמנט פנטסטי כלשהו שממחיש באופן פיזי סוג של תקרת זכוכית שנשים סובלות ממנה.
ביקורות טלוויזיה נוספותה, חוטאה ונותרה חסרת חיים
אחד מהסיפורים האלה הוא של סופרת שחורה (איסה ריי), שמגיעה לפגישה עם מי שרכש את הזכויות על הספר המצליח שלה (גברים לבנים כמובן), רק כדי לגלות שהם עומדים להפוך את הסיפור האישי שלה לסוג של משחק וידאו, ובמקביל היא הופכת לבלתי נראית ובלתי נשמעת; בסיפור אחר מנהלת אישה אחרת (מריט וויבר) מערכת יחסים עם ברווז שמתחילה נפלא אבל מתדרדרת כשמתברר שגם ברווזים חוטאים בגזלייטינג; ניקול קידמן מגלמת בסיפור נוסף אישה שאוכלת תצלומים בניסיון לברוח מהתמודדות עם המלכודת הבן-דורית - הטיפול באמה הדמנטית (ג'ודי דייויס) והפרידה מבנה הגדול שעוזב את הבית; אליסון ברי מגלמת אישה שנרצחה ונאלצת להתמודד עם קלישאות של סרטי בלשים עם דמויות גבריות שמרוכזות בעצמן, ובסופו של דבר פותרת את הרצח של עצמה.
2 צפייה בגלריה
תמונות קצרות ובלתי שלמות שלא מממשות את הפוטנציאל של הקונספט. מתוך ROAR
(צילום: +Apple TV)
מה עוד אפשר לאחל לסדרה שיש לה הכול? אולי רק עומק. Roar נהנית מיוצרות מוערכות (ליז פלייהייב וקרלי מנש, היוצרות של GLOW), קאסט מרשים (בתפקידים ראשיים ובתפקידים תומכים), רעיון מושך ופורמט שהופך את הפרקים שלה לבונבוניירות קטנות. הבעיה של הסדרה מתחילה ונגמרת באמירות שלה, שלא פעם נופלות בשבי הגימיק של עצמן ונעצרות שם.
חלק גדול מהסיפורים מתפזר מבחינה עלילתית ומפזר במקביל את מה שניסתה המשוררת לומר. המסרים מובנים מאליהם ולא פעם חוטאים בשטחיות - נשים מושתקות, סובלות מסטיגמות שמטופחות על ידי גברים חסרי מודעות, מתמודדות עם שנאת נשים וגברים מתעללים. חלק מהסיפורים שכתבה אהרן שונו או שהתווספו להם חלקים שדווקא הפכו את המסר לממוקד פחות.
הכתיבה של Roar שנונה ומרעננת, אבל התוצאה הסופית - בחלק מהסיפורים יותר ובחלקם פחות, כמתבקש באנתולוגיה - היא תמונות קצרות ובלתי שלמות שלא מממשות את הפוטנציאל של הקונספט. זה לא הופך את הסדרה לבלתי מהנה לצפייה, הממד הפנטסטי שלה מושך כמו אגדת ילדים מקסימה (אם אתם בעניין של אגדות שכוללות סקס עם ברווז, כמובן), אבל מי שמחפש עומק נשי, יאלץ להמשיך בחיפושים במקום אחר.
