פטירתה של הפזמונאית דורית צמרת, שהלכה לעולמה לפני כחודש, הציפה מחדש זיכרונות סביב שירה האגדי, "החיטה צומחת שוב", אותו כתבה לזכרם של 11 בני קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. מאז שהולחן ב-1978 על ידי חבר קיבוץ שער הגולן, חיים ברקני, הוא נחשב לאחד מהפזמונים המזוהים ביותר עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בסדרה "מכונת המיתוסים", שיצר אורי רוזנווקס ותעלה השבוע (ד') בכאן, המגוללת את סיפור מדינת ישראל דרך המיתוסים והאגדות שסיפרו לנו עליה, הפזמונאית סיפרה על התקווה שהובילה אותה לכתיבת השיר - במה שהפך לריאיון הטלוויזיוני האחרון שלה. צפו בקטע מתוך הריאיון:
"מלחמת יום הכיפורים זו הטראומה שעיצבה את חיי הדור שלי, ככה אני מרגישה", סיפרה צמרת בפרק שנקרא "צבא העם". "מגיל ארבע חוויתי את כל מלחמות ישראל". במקור היא כתבה את השיר לטקס זיכרון פנימי של קיבוצה, בניסיון לבטא את הכאב וההלם שנפלו על בית השיטה לאחר שאחד עשר מבני המשק נפלו במלחמת יום הכיפורים, כמה שהיא מתארת כ"סמל לחברה שאיבדה את מיטב האנשים שלהם". בעקבות מלחמת יום הכיפורים הפך קיבוץ בית השיטה באל כורחו לסמל שכול והקרבה והשיר הפך לחלק מכך.
השיר ניסה להפיח תקווה, להיאחז בנופים ובשדות שסובבים את הקיבוץ הזה מזרח עמק יזרעאל ולעודד את חברי המשק בחיבור למחזור החיים ועונות השנה. אבל די מהר פרץ את גבולות הקיבוץ והפך לשיר שסימל את חוויית השכול הלאומית. תחילה בוצע השיר על ידי חברי להקת הגבעטרון, ובהמשך זכה לביצוע המזוהה ביותר עימו של חוה אלברשטיין. עוד ביצעו אותו לאורך השנים ירדנה ארזי, אחינועם ניני, דודו זכאי ואחרים.
מדבריה של דורית, הפיכתו של השיר לסמל של שכול לא לגמרי שיקפה את תחושותיה בשנים שחלפו מאז רגע כתיבתו, בעוד מעגל הדמים נמשך. "אני הסתפקתי בחיטה", אמרה צמרת. "היום כבר לא הייתי מסתפקת בחיטה. התכוונתי לסוג של תקווה. מהחורבות האלה, מהעצב, מהצער יצמחו גם דברים שיש בהם חיוב. גם דברים של עתיד אחר. התכוונתי את זה, אבל התקווה לא התגשמה".