השנה היא 1960. יהודים עשירים מארצות הברית הגיעו לעיירה קטנה בדרומה של מדינת ישראל. הם התאהבו בה והחליטו להשקיע כסף רב כדי להבטיח את הפיכתה לעיר תוססת. כך מתחיל סיפורה של קריית מלאכי, הגרסה העברית ל"לוס אנג'לס". כך גם מתחיל סרטם של גולן רייז ושרון יעיש, "לוס אנג'לס דרום", שהקרנת הבכורה שלו נערכה בתחילת השבוע (ב') בפסטיבל דוקאביב והחל מה-12 ביוני יגיע לבתי הקולנוע ברחבי הארץ. רייז, שגדל בקיבוץ עין צורים הסמוך, לקח את יעיש לסיבוב בעיירה שנותרה קפואה בזמן, ויחד הם יצרו סרט "דוקו-מיוזיקל".
לוס אנג'לס דרום - טריילר
"אני גר חמש דקות מקריית מלאכי, שהייתה העיר הגדולה שלנו. כשהיינו קיבוצניקים בועתיים, היינו יוצאים לאכול פלאפל ושווארמה בקריית מלאכי", נזכר רייז, 44, שמספר בזום משותף עם יעיש איך הגיעו דווקא לקריית מלאכי. "לפני 30 שנה היא הייתה בערך באותו מצב של אשקלון, נתיבות וירוחם – ואז כל הערים מסביב פרחו, הגיעו אליהן אוכלוסיות חזקות, וקריית מלאכי נתקעה בזמן. זו עיר שכשאתה נכנס אליה אתה מרגיש את הקושי שהיא מייצרת. וכשחשבנו על פרויקט חדש, שרון ואני, העלינו את הרעיון של לעשות סרט על קריית מלאכי. עיר ששום דבר לא זז בה".
עוד בפסטיבל דוקאביב:
אבל בימים שהשיח על "ישראל השנייה" הוא כל כך טעון, הצפייה בסרט מעלה את השאלה אם יוצרי קולנוע שמגיעים מהקיבוץ או מהעיר המפותחת (יעיש גרה בתל אביב) רשאים לתת את הזווית החיצונית שלהם על הקהילה המקומית. יעיש מודעת היטב לרגישות, ומודה, "זו שאלה רלוונטית שנורא ניסינו לא לטעות בה. לא גדלתי בשדרות ח"ן, כן? גדלתי בחולון, מעמד פועלים, לא ממקום סוציו-אקונומי מאוד גבוה.
"למיקום שלי בעולם אין איזו התנשאות פנימית. אני מזרחית שגרה בחולון כל חייה, ועדיין מנסה להוציא ספר שירה. יש בכולנו הרבה יותר מכל המגירות שאנשים מנסים להכניס אותנו אליהן, וגם בקריית מלאכי ובגיבורי הסרט. הקיטלוגים האלה, אי הנוחות, יכולים לנבוע רק אם לך לא נוח, אבל לנו היה נוח. אבל כן שאלנו את השאלה הזאת, וכן ניסינו להיות זהירים". ורייז מוסיף ש"כשאתה אוהב את הגיבור שלך, אתה לא יכול להתנשא עליו. יש אהבה ומערכת יחסים שהולכת ונרקמת, והאהבה שלך אליו בכלל לא מניחה דיאלוג של התנשאות".
ואכן, נראה שיעיש ורייז אוהבים את גיבור הסרט שלהם - יוסף חורי, תושב העיר שיושב בחנותו המבולגנת ומתקן שעונים. הוא היה ילד פלא בקריית מלאכי, אבל 50 שנה אחר כך הוא הנביא שעומד בשער וקורא נבואות תוכחה על מצב העיר. בבחירות של 2018, עם מגפון מקולקל ולגלוג מסוים מטעם חבריו לעיר, הוא מחליט לרוץ למועצה. בחורי, ספק ליצן החצר, ספק האדם היחיד שרואה את הדברים באופן מפוכח, הם התאהבו במקרה.
"כשיצאנו ליום צילום ניסיוני, חורי בלט בצורה יוצאת דופן", נזכר רייז. "הכרתי אותו בפסאז', כשהייתי עובר שם, אבל מעולם לא דמיינתי אותו כדמות בסרט. דווקא המבט החיצוני של שרון, שראתה את החומרים ואמרה שהוא היסטרי, גרם לנו להתרכז בו. הוא כל כך הדליק אותנו הבחור הזה, כל כך שאב אותנו, שהוא הפך להיות המסע שלנו ביצירה". כשאני שואלת אם לא חששו להפוך אותו לבדיחה של העיר, יעיש מתפלאת ומוחה - "ככה הרגשת כשצפית בו?".
חידת חורי היא החלק המעניין ביותר בסרט. מצד אחד אדם בשנות ה-60 לחייו, הזוי ומנותק מהמציאות במידת מה, ומצד שני, אדם שניכרת בו אינטליגנציה ופוטנציאל, שכל חייו הם סיפור החמצה.
את אותן מילים אפשר להגיד גם על קריית מלאכי.
שרון: "נכון, זאת המטאפורה".
גולן: "חורי כוכב. הוא שחקן מלידה שצריך לפעמים את הזרקור להאיר לו את מי שהוא לא תמיד יכול להיות בלי המצלמה. הוא אהב את המצלמה, היא החייתה אותו ואפשרה לו להביא את כל הגוונים שלו. העיר רואה אותו לפעמים קצת עקום, והמצלמה נותנת דרור לדבר הזה. היא עשתה איזו התרוממות רוח עבורו, ושירתה אותו לא פחות ממה שהיא שירתה אותנו".
"הרחבנו את גבולות הז'אנר"
רייז ויעיש לא רק התמקדו בחורי ובבנותיו, אלא שברו את הז'אנר ובין סיפור המסע של יוסף חורי לבחירות המקומיות שילבו שירים ונאמברים כמיטב המסורת המחזמרית, שיצרו רן בגנו ונדב רובינשטיין. המחשבה הראשונה שעלתה בעת הצפייה בסרט הייתה "הו, מישהו פה ראה 'המילטון'", והתהייה השנייה הייתה "האם הגענו לנקודה שבה חייבים לשבור את הז'אנר?". "זה לא נבע מהניסיון שלנו לשבור את הז'אנר", דוחה רייז את ההשערה שלי. "זה עניין לכמיהה משותפת. החיבור של שרון ושלי כשני במאים יוצר רצון להרחיב את גבולות הז'אנר. זה בא מכמיהה לחפש שפה חדשה, ומתוך התאמה של מיוזיקל לצורך היצירה הספציפית הזאת".
"רצינו לשחק גם על הבדיחה שבערים התאומות", מוסיפה יעיש על החיבור לוס אנג'לס-קריית מלאכי, שהוא הכול חוץ ממיוזיקל הוליוודי נוצץ. "ועברנו המון סיבובים. בהתחלה חשבנו שכל השירים יהיו באולפן, אבל הבנו שאנחנו לא יכולים להיות מנותקים, ויש בזה אפילו משהו צורם, בלהלביש על העיר את הגלאמור הזה. זה חייב לבוא מתוך העיר. זה לקח המון זמן. גולן ואני כתבנו את הטקסטים, ושרנו לטלפון הצעת הגשה גרועה. אנחנו לא מגיעים מעולם כזה, ושנינו די שונאים מחזות זמר, אבל למדנו לאהוב. ראינו את כל מחזות הזמר האפשריים, והתייעצנו עם מומחים".
לשניים יש היסטוריה של עבודה משותפת. הם הכירו בעבודה על "המחברות של אליש", סרט שאותו ערכה יעיש ובו פותח רייז את היומנים של סבתו. יחד הם כבר עובדים גם על סדרה משותפת ל-yes על ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), שגם בה הם מבטיחים לחרוג גבולות הז'אנר הדוקומנטרי, בנוסף לפרויקטים עצמאיים.
איך זה לעבוד בשניים?
שרון: "סיוט" (צוחקת)
גולן: "יש משהו בחזון האמנותי של שנינו שהוא מעבר לחיבור האישי. למרות שאם אין חיבור אישי טוב קשה לעבוד יחד. אבל העומקים הרגשיים שאנחנו רוצים להביא ולחשוף בתוך היצירות, אני מרגיש שיש בהם הרבה מהמשותף, והדבר הזה הוביל אותנו לנסוע יחד. כמובן שיש חילוקי דעות, ולפעמים מתחים, אם זה שוטים מסוימים, או טריילרים מסוימים, או פוסטרים מסוימים".
העיר קיבלה אתכם ואת המצלמה שלכם בידיים פתוחות?
רייז: "היה סיור לוקיישן אחד שהגיע אופנוען שכמעט הרביץ לנו. חשב שהגענו מהבוהמה התל אביבית להראות את הזבל ואת השחיתות. אבל ייאמר לזכותה של קריית מלאכי שהיה אחוז משמעותי של אנשים לבביים ומכניסי אורחים. היה חום שהרגשתי שהעיר הזאת יודעת להעניק, לצד הרגעים היותר אפלים וקשים. בסופו של דבר לא הייתה לי תחושה שאנשים רוצים שאני אעוף משם".
יעיש: "יש תמיד את הרגע הזה שאתה מגיע עם המצלמה, ויש שאלה - כמה אנשים מתמסרים לתוך העניין, ואם הם מוכנים לחשוף את הדברים הקשים. היו אנשים שאמרו לנו - למה אתם מצלמים דווקא את זה? פה מכוער, צלמו איפה שיפה. אבל אולי צריך להראות את המכוער".
