כמו כל דבר בצה"ל, גם את הקריירה של הביטלס אפשר לחלק לשלושה חלקים. תחילת הדרך וימי הביטלמאניה יתפסו את הפרק הראשון. הפרק השני יסכם בדרך כלל את קורותיהם באמצע הסיקסטיז, במהלכן הם הפכו בהדרגה מהרכב פופ קליל ללהקת רוק רצינית. כזו שגם החליטה להפסיק להופיע דווקא בשיא הצלחתה המסחרית ולרכז את הפוקוס בעבודה באולפן - כפי שעולה מהאלבומים רבי הקסם Rubber Soul ו-Revolver. את הפרק השלישי אפשר לתחום בין סיום ההקלטות של אלבום המופת Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, עבור במוות של האמרגן שלהם בריאן אפשטיין, ועד לשלושת האלבומים המאוחרים: הלבן והכפול, Let It Be, והגרנד פינאלה הפנטסטי - Abbey Road.
האמת היא שגם את 1969, השנה האחרונה של הלהקה, ואולי החשובה ביותר בקריירה שלה – אפשר לחלק לכמה תתי פרקים. השנה הזו נפתחה עם הרבה תקוות, כללה לא מעט טלטלות – מוזיקליות ופרסונליות, שני אלבומים נהדרים (ועוד כמה שירים יפים לא פחות שלא נכנסו אליהם בסוף), סרט אחד ופירוק בלתי נמנע באביב 1970, שכבר היה באוויר די הרבה זמן.
הביטלס כידוע לא הגיעו לישראל, אך דבר פירוקם הגיע לשער של "ידיעות אחרונות" בגיליון יום השישי שיצא לאור בד' ניסן תש"ל. הידיעה בישרה לקוראי העיתון – או ליתר דיוק, לילדיהם ההמומים - שלאחר חודשים של שמועות, פול מקרטני הודיע שהוא עוזב את הלהקה ולכן "הגיע, למעשה, הקץ לחיפושיות" (כך במקור). בהמשך הידיעה מצוין שחברת אפל של הביטלס הכחישה את דבר פירוק הלהקה, אך הוסיפה שכרגע אין להם תוכניות להקליט חומר חדש. זה לא השתנה מאז.
הביטלס – Get Back - טריילר
החיפושית החמישית
לאורך השנים לא מעט אנשים נשאו בתואר "החיפושית החמישית". הפנים והשמות התחלפו, אבל לכל אחד מאלו שאחזו בתואר הייתה השפעה עצומה וכמעט מכרעת על מארג היחסים העדין והמאוד מורכב שבין ארבעת החברים. כל אחד מהם (ומהן) – בין אם מאחורי הקלעים, באולפן או באגפי הניהול העסקי והשיווקי – ביקש לנווט את הספינה המצליחה כראות עיניו, מבלי לקחת בחשבון איזו מחלת ים הוא עלול לגרום לארבעת המלחים שעל הסיפון. ב-1969, השנה האחרונה בחיי הלהקה, כמה אנשים אחזו בתואר הזה, וכל אחד מהם דחף את החבורה אל הסוף האפשרי היחיד.
במשך שנים ארוכות האשמה בדבר פירוק הביטלס הופנתה לעברה של יוקו אונו. פרט לעובדה שנלווה לה ניחוח מיזוגני וקסנופובי לא מבוטל, אונו בהחלט לא הייתה שם לבד. פול מקרטני, וגם ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, אולי לא התלהבו במיוחד כשהיא הסתובבה באולפן – או סתם ישבה ליד ג'ון לנון ופתחה את הפה כדי להעיר משהו על אחד מהשירים, אבל גם ללינדה מקרטני, אשתו הטרייה של מקרטני, היה חלק לא מבוטל בסיבוך העניינים. וליתר דיוק, לאבא שלה, עו"ד ואיש עסקים יהודי-אמריקני בשם לי איסטמן, שפול רצה להפוך למנהל של הביטלס לאחר מותו של אפשטיין.
שלושת האחרים חשבו על איש עסקים אחר לתפקיד הזה, גם הוא יהודי-אמריקני, בשם אלן קליין, שניהל באותם ימים את הרולינג סטונס ואת המפיק פיל ספקטור, שבהמשך ייכנס לעבוד על האלבום Let it Be. מקרטני לא אהב את ההחלטה הזאת והרגיש שמארבעה אנשים שביניהם שוררת היררכייה ברורה (שלפחות בעיניו עבדה לא רע עד עכשיו) הם הפכו לשלושה נגד אחד.
גם היום, יותר מ-50 שנה אחרי, ברור שהפירוק של הביטלס היה בלתי נמנע. הם אומנם המשיכו לשתף פעולה אחד עם השני גם בקריירות הסולו שלהם, אך למרות שאיפות המעריצים ואי אלו סכומים דמיוניים שהוצעו להם לאורך השנים, הם לא שבו לנגן יחד. העובדה שמחצית מחברי ההרכב כבר לא איתנו עשרות שנים, הופכת את מיני האיחודים ביניהם - כסולנים או במסגרת הוצאה מחודשת לאחד מהאלבומים של הביטלס - לחגיגה. עכשיו זה קורה שוב עם ההוצאה המחודשת והמורחבת של האלבום Let it Be ועם הסרט שתיעד את העבודה עליו, והפך בידי הבמאי פיטר ג'קסון לסדרה בת שש שעות שתשודר בדיסני +. החיבור עם ג'קסון, שקיבל גישה חופשית לחומרי הגלם שצולמו ב-1969, הוא סגירת מעגל נוספת. האיש שהתפרסם כבמאי של "שר הטבעות", זכה לעבוד עם הלהקה שהוצע לה פעם להוביל את העיבוד הקולנועי לאפוס הפנטזיה של ג'. ר. ר. טולקין, שלא הבשיל.
את חופשת חג המולד של 1968 חברי הביטלס בילו בידיעה שהם תיכף נכנסים לפרויקט הבא שלהם - Get Back. אחרי שבאלבום הלבן הם התנהלו יותר ויותר כאינדיבידואלים, הם רצו לחזור ולעבוד כמו בהתחלה – ביחד. הבעיה הייתה ששניים מאלו שהחזיקו את העסק לא היו שם: אפשטיין, שנפטר ב-1967, ובעיקר המפיק הקבוע שלהם ג'ורג' מרטין.
כשבוע לאחר מכן, בבוקר ה-2 בינואר, הלהקה התייצבה באולפני טוויקהאם שבלונדון. כל אחד מהחברים הביא כמה שירים (אחד מהם גם הגיע עם בת זוגו והתמודד באותם ימים עם התמכרות להרואין), אבל הם לא היו שם לבד. חוץ מהם, ומאונו כמובן, היו שם גם המצלמות והצוות של הבמאי מייקל לינדסיי-הוג שבאו לתעד את החגיגה שדי מהר יצאה משליטה. הסרט שיצא שנה לאחר מכן זכה אומנם באוסקר ובגראמי בקטגוריית הפסקול הטוב ביותר, אבל האווירה באולפן הייתה טעונה למין הרגע הראשון.
יש הרבה סיבות לטונים המרים ולדציבלים הגבוהים שהושמעו שם בחורף 1969 – ולא מכיוון כלי הנגינה. אך נראה שאחת מהן הייתה העובדה שבניגוד לסשנים הקודמים שלהם, שנערכו באולפני אבי רואד ונמשכו לרוב אל תוך הלילה, הפעם הם התבקשו להגיע בבוקר. אור השמש אולי נחשב לחומר מחטא, אך לפחות במקרה הזה הוא רק פתח פצעים ישנים ויצר חדשים.
הסרט המקורי (שמשום מה לא זכה מעולם לגרסת די.וי.די או בלו ריי, בניגוד לשאר הסרטים של הביטלס) חשף רק חלק מהקטטות. אבל אלו שצפו בו הבינו די בקלות מה הוביל לפירוק. אחת מהסצנות הבודדות שהנציחו את הריבים ההם, מציגה את העימות הקשה בין מקרטני להאריסון באולפן. הגיטריסט שהגיע לפרויקט לאחר שבילה וניגן עם בוב דילן וחברי הבנד, הביא איתו לא מעט שירים חדשים בתקווה להגדיל את חלקו בלהקה. מרבית השירים שהאריסון הציע נדחו על ידי מקרטני ולנון (שוב), והוא התחיל להרגיש קצת כמו נגן שכיר ולא כחבר להקה משפיע. הביטלס לא רק רבו (לעיתים גם במובן הפיזי) איזה שיר ייכנס ואיזה יישאר בחוץ, או מי ינגן מה, אלא גם על כסף. באותם ימים חברת אפל נכנסה לסחרור עסקי ונדרשה יד מכוונת שתציל אותה, ואת הלהקה.
שמונה ימים לאחר תחילת צילומי הסרט הודיע האריסון לחבריו שהוא והם כבר לא ימשיכו ביחד. ב-22 בינואר, לאחר כשבועיים שבהן הרביעייה הפכה לשלישייה, ובעקבות מסע שכנועים ארוך, הוא נאות לחזור והגיע עם נגן הקלידים בילי פרסטון (שיהפוך לרגע לחבר החמישי בהרכב). חוץ מההבנה שפרסטון יכול להעשיר את הסאונד שלהם עם ההאמונד שלו, נדמה שהביטל השקט חשב שאולי הם יתנהגו קצת יותר בנימוס אחד כלפי השני, אם יהיו באולפן אנשים שיצליחו לעגל את הריבוע המוכשר והמאוד מעורער שלהם.
מהמרתף אל הגג
למוזיקה זה בהחלט עזר, ליחסים בין אלו שיצרו אותה אז - לא בדיוק. המצב בין החברים אומנם השתפר כשהאריסון חזר (Get Back כבר אמרנו?), ובטח כשהם עברו לעבוד במרתף ההקלטות שבבניין חברת אפל. גם קצב העשייה עלה והם ערכו חזרות על שירים נוספים, אבל גם הדד ליין של הפרויקט התקרב בצעדי ענק, וזה ייצר בעיות חדשות.
כמו כל שלב בפרויקט Get Back/Let It Be, גם ההופעה שנועדה לחתום אותו, ונערכה לבסוף על גג בניין אפל שבמרכז לונדון, לא עברה חלק. אחרי כשלוש שנים שבהן הם לא הופיעו, הם התווכחו עכשיו היכן – והאם בכלל – לערוך אותה. לבסוף הם החליטו לעלות לגג, ואפילו הספיקו לנגן חמישה שירים לפני שהמשטרה הודיעה להם שהם מפריעים לשלום הציבור. יכול להיות שאם השוטרים במקום היו יודעים שזו תהיה הפעם האחרונה שבה הביטלס ינגנו יחד בפני קהל (גם אם הוא עבר במקרה ברחוב והצוואר שלו נתפס במאמץ להביט למעלה) הם היו נותנים להם לנגן עוד שיר אחד. אולי אפילו שניים.
השוטרים הורידו אותם מהגג וגם ההקלטות הסתיימו, אך האלבום עדיין לא נראה באופק. כחודש וקצת לאחר ההופעה לנון ומקרטני ביקשו מטכנאי העל גלין ג'ונס (שעבד בין היתר עם לד זפלין, הרולינג סטונס והמי), לטפל בחומרים שהם הקליטו במרתף של אפל. הוא החל לטפל בכמה שירים ובהם I've Got a Feeling, Dig a Pony, Two of Us ו-The Long and Winding Road. החברים כבר החלו לחשוב על עטיפה לאלבום ואפילו הצטלמו מחדש על אותו גרם מדרגות בבניין של חברת התקליטים EMI, במין טייק-אוף על עטיפת אלבום הבכורה שלהם. במרץ 1969 יצא הסינגל הראשון – Let it Be. למרות שהבלדה הזאת של מקרטני זכתה להצלחה מיידית, ונחשבת עד היום לאחד מהשירים הגדולים של הלהקה, גורלו של האלבום המלא לא היה ברור.
גם ההצלחה העצומה של השיר, ושל הסינגל הבא של הלהקה (שכלל את Get Back ו-Don't Let Me Down), לא שיפרה את היחסים בין מקרטני לשלושת חבריו. העובדה שלנון החליט להביא אל הפרויקט התקוע את ספקטור בתקווה לשחרר את הפקק המוקלט, כבר הרתיחה אותו. לנון, שיעבוד עם ספקטור בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו לאחר פירוק הביטלס, טען שהמפיק הציל את השירים, ושבגדול הוא עשה באלבום הזה עבודה מצוינת. מקרטני המתין למעלה משלושים שנה עד שעלה בידו להוציא את הגרסה של האלבום כפי שהוא חלם שהוא יישמע וקרא לו Let It Be... Naked. הוויכוח מי מבין השניים צודק יימשך כנראה גם עד חגיגות יום ההולדת המאה של האלבום.
זמן גירושין
התמונות של הארבעה שנלקחו מהסרט והפכו לעטיפת האלבום המקורי, שיצא רק שנה לאחר מכן, היטיבו לתאר את החברים טוב יותר מכל הודעה מכובסת לעיתונות – ארבעה מוזיקאים שכל אחד מהם מצולם בנפרד. גם השם שלו שהחל כ-Get Back המתוכנן והקצת רומנטי והפך לבסוף ל-Let It Be האגבי והכמעט לא אכפתי (בעברית הוא תורגם ל"שיהיה") ושיקף את התהליך שעברה הלהקה בשנה המכרעת בקריירה שלה, בדרך לנקודת האל-חזור.
העבודה על Let it Be צילקה את חברי הביטלס וגרמה להם להבין שימי ההרמוניה מתחילת הדרך תמו, אך היא בכל זאת הראתה לעולם שכשהם רוצים הם עדיין מסוגלים ליצור מוזיקה טובה ביחד. ההבנה הזאת תוביל אותם לנסות שוב בהמשך אותה שנה גורלית לחזור ולעבוד ביחד ולהקליט אלבום טוב בהרבה – Abbey Road, שהיה צריך להיות אקורד הסיום האמיתי שלהם.
Let it Be, שיצא כאמור לאחר שהלהקה כבר התפרקה (גם את הקמפיין לקידומו מקרטני הצליח לקלקל כשהוציא את אלבום הבכורה שלו), היה מתנת הפרידה שלה למעריציה. הוא בטח לא האלבום הטוב ביותר שלה, והוא אפילו לא בין חמשת הגדולים שלה. ועדיין, הוא כולל כמה שירים נהדרים (שבמהדורה החדשה לרגל יום הולדתו ה-50 נוספו להם כעת לא מעט בונוסים) של להקה שחבריה מבינים שהגיע זמנם להתגרש. הסרט והקטעים שיחשפו עכשיו מאותן הקלטות סוערות יאפשרו למעריצי הלהקה להפוך לרגע לזבוב על הקיר בלונדון של תחילת 1969 – אומנם אחד מאוהב בטירוף בגיבורים שיצרו את פסקול נעוריו ושינו את עולם המוזיקה, אך גם כזה מפוכח דיו כדי לראות את הפיל הענק שהסתובב אז בחדר ההקלטות שלהם.
שנת 1969 הייתה רכבת הרים מטורפת עבור הביטלס, וכמו אחד מהשירים היפים באלבום היא בהחלט הייתה ארוכה ומפותלת. הסיקסטיז עמדו להסתיים (המלחמות לא), ואת עידן התמימות במוזיקה עמד להחליף הכסף הגדול באמת שהרוק החל לגלגל. ללהקה הגדולה ביותר של העשור ההוא – ובכלל – לא היה יכול להיות סוף אחר.
7 צפייה בגלריה
הביטלס בהופעה על הגג של אפל ב-1969
(צילום: Evening Standard/Hulton Archive/GettyImagesIL)
