פעמים רבות, תרבות היא עניין של גיאוגרפיה. ערים גדולות נוהגות לקיים אירועי תרבות מרכזיים ולמשוך אליהם מבקרים מכל הארץ, ולא במקרה שלושת פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל מתקיימים בחיפה, ירושלים ובתל אביב (פסטיבל דוקאביב). נכון, יש גם אירועי תרבות בפריפריה - או ליתר דיוק, ניסיונות להביא את התרבות לפריפריה - אבל לרוב אלו אירועים מקומיים קטנים, מעט אפרוריים. על כן, בנוף הפסטיבלים המקומי, קיומו של פסטיבל הסרטים בערבה הוא כמו נס שלא ידענו שמגיע לנו.
מה שהתחיל כפסטיבל אינטימי ומרוחק, אח קטן לפסטיבלים הגדולים בישראל, צבר מוניטין ויוקרה לא רק בקרב תושבי הדרום, וכיום אנשים מכל הארץ מגיעים להפריח את השממה. ואיך אפשר שלא? במשך עשרה ימים בנובמבר, מסך ענק ועוצמתי מורם באמצע המדבר - ומולו טריבונה של פופים צבעוניים. מסביב הפקה נטולת פוזה, אוכל פשוט שרוכשים בקופונים וקהל שמחליף את העקבים והבגדים המחויטים בנעליים סגורות ומעילי פליז.
השנה הפסטיבל ציין עשור להיווסדו, ולמייסדיו - המפיק אייל שיראי וזוגתו טינקר (לשעבר טינקרבל) יש בהחלט במה להתגאות. לפני כמעט 15 שנה השניים עזבו את החיים בתל אביב והחליטו להשתקע ביישוב צוקים, אבל לא זנחו את אהבתם לעולם הקולנוע והקימו את הפסטיבל. התוכנייה, בניהולם האמנותי של עדנה ודן פיינרו, לא מביישת את הפסטיבלים הגדולים בארץ ובעולם, והשנה הם אף התגאו בשתי בכורות מדוברות שעוד לא זכו להקרנה בישראל - "התחרות הרשמית" של גסטון דופרה ומאריאנו כהן, בכיכובה של פנלופה קרוז - סאטירה על אחורי הקלעים של הקולנוע האיכותי, ו"שקיעת החמה" של מישל פרנקו, דרמה מורבידית על חופשה במקסיקו שהשתבשה - כל זאת לצד סרטים מדוברים נוספים מהשנה האחרונה שרשמו הישגים יפים בסצנת פסטיבלי הקולנוע. השנה הוחלט גם לקיים מחווה ל"דקלוג", ובמהלך כל ימי הפסטיבלים מקרינים את עשרת הפרקים של יצירות המופת של קז'ישטוף קישלובסקי, הנותן בכל פרק פרשנות לאחת מעשרת הדברות. ההקרנה בעותק המחודש תחת כיפת השמיים בהחלט מקנה לקלאסיקה הזאת ממד כמעט מיתי.
למרות שהקורונה עדיין מסתובבת בעולם, אחד ההישגים הגדולים של הפסטיבל הוא האורחים הבינלאומיים שהתכבדו להגיע לאמצע שום מקום ולזכות בחוויה חד פעמית, כזאת שהם בוודאי יזכרו גם שנים אחרי. בשנה שבה הפסטיבלים בישראל כמעט ולא זכו לארח קולנוענים (שלא באשמתם כמובן), פסטיבל הסרטים בערבה הצליח להביא כמה מהשמות המסקרנים של הקולנוע העולמי. כך למשל מישל פרנקו, שהקרין כאמור את סרטו החדש, הגיע להתארח בפסטיבל היישר מהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ונציה. פרנקו, בן לאמא חיפאית, הפליא לשפשף את העברית שלו באירוע, כשדיבר עם קהל בתום הקרנת הסרט בעברית כמעט שוטפת וענה על שאלות הצופים. גם הבמאי הפיני יוהו קוסמאנן הגיע לערבה עם סרטו המדובר "תא מספר 6", לצד חבר סקנדיבי נוסף, ולדימיר יוהנסון, שהדרמה שלו "טלה" תוקרן במהלך סוף השבוע הקרוב.
השילוב הייחודי הזה של מדבר, קולנוע איכותי וארגון מופתי (לא רק ברמת המסך האיכותי, אלא גם בחווית הסאונד הקרבוה למושלמת), לצד יוצרים מרחבי העולם, יוצר חוויה בלתי נשכחת ואירוע מיוחד שכל חובב קולנוע צריך לבקר בו. זוהי ההוכחה שכשעושים את זה נכון - אירועי תרבות יכולים לפרוח בפריפריה ואפילו לגרור את התל אביבים לשם. כל מה שצריך זה שהלב והרצון יהיו במקום הנכון.