מלון סינמה בכיכר דיזנגוף הוסב השבוע לאולם יוקרתי בקהיר, ואירח את נשף הסילבסטר של שנת 1948. גברות מהודרות בשמלות ערב וגברים בחליפות מחויטות רקדו, התחבקו והתנשקו אלה עם אלה - מחזה נדיר בימים אלו, ולא רק כי מדובר במצרים שחוגגים בלב תל-אביב. זכר לנגיף הקורונה, או למציאות עצמה, ניתן היה למצוא רק ברקע, כשעשרות אנשי צוות חגו סביבם עם מסכות. מי שניצח על כל האופרציה המורכבת הזאת היה אבי נשר, במאי "תמונה הניצחון", שבהנחייתו צולמה הסצנה המדוברת במהלך יום הצילומים הלפני אחרון של הסרט.
(צילום: אינה טוקר)
רבות נכתב על ההפקה החדשה של נשר, שעוסקת בסיפורה של מירה בן-ארי (בגילומה של ג'וי ריגר) וקיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות. במשך חודשים רבים בכלל לא היה ידוע אם ההפקה תצא לדרך ואם כן, באילו תנאים. תחילה, הסרט היה אמור להצטלם בחודש מאי אך הצילומים נדחו לספטמבר בגלל הקורונה. כדי לשמור על הנחיות הבריאות החדשות התקציב עלה בעשרות אחוזים, אבל גם כאשר הצילומים חודשו הם נעצרו לשבועיים בגלל הסגר הכללי בחגים, מה שגרר עלויות נוספות. עכשיו, בתום 37 ימי צילום מורכבים, הכוללים גם הקמה של סט ענקי ליד באר שבע, נשר יכול לנשום לרווחה. אף אחד לא חלה במהלך הצילומים ומלבד חבר צוות אחד שנשלח לבידוד, כולם עמדו בתקנות ובנהלים. בימינו, זו לחלוטין תמונת ניצחון אמיתית.
"זה סוג של נס שהצלחנו לעשות את זה", מספר נשר, "באופן אישי היו לי הרבה חששות כי אני לא מאמין בלעשות דברים בכל מחיר. לא רציתי לעשות משהו ולהגיד 'עשינו כמיטב יכולתנו תחת תנאים קשים', כי זה לא מספיק טוב בשבילי. אתה רוצה לעשות את הסרט הטוב ביותר שאתה יכול לעשות".
לדבריו, שלושה תנאים שהתקיימו שכנעו אותו לצאת לצילומים למרות הסיכונים: הצילומים המבודדים במדבר שאפשרו לחברי הצוות לעמוד בהנחיות משרד הבריאות, הנחישות של המפיק אהוד בלייברג לצאת לצילומים והמהלך של שר התרבות והספורט חילי טרופר, שהשיג מימון לכל ענף הקולנוע בישראל, שנתקע בגלל חריגות התקציב בתקופת הקורונה.
עד כמה החשש שהכול ייעצר היה נוכח באוויר?
"כולנו עשינו בדיקות קורונה לפני הצילומים, אבל עדיין הייתה תחושה שכל יום יכול להיות היום האחרון שלנו. אבל זה גם גרם לעבוד יותר טוב ולייצר את השוט הכי מופלא. כולנו הרגשנו שזו זכות גדולה לצלם עכשיו סרט ולכן מן הראוי שכל יום צילום יהיה מושלם. ואז כשהגענו לקו הסיום הרגשנו שאנחנו ממש חייבים להצטיין כדי שנוכל להגיד לאנשים שזה אפשרי".
בתור במאי עם 20 סרטיו מאחוריו, היה לך קשה להסתגל למציאות החדשה שהקורונה הכתיבה?
"יש לי חוק, אני אף פעם לא עושה סרט שלא מרגש אותי. כשאנשים אומרים לי שאני מאוד מקצועי זה מעליב אותי כי אני לא רואה קולנוע בתור מקצוע, בעיניי זה כמו לכתוב שירה, בוודאי במציאות הישראלית. לכן אני תמיד ניגש לכל סרט כאילו זה הסרט הראשון שלי ובגלל זה לא עשיתי אף פעם סרט המשך. מבחינת הקורונה היו אנשים שניהלו את הדיאלוג הזה עבורנו, היו לנו שלושה מתחמי אוכל, איפור והלבשה שונים, אז היו אנשים שדאגו לכך והיו את היוצרים שפשוט התאבדו על הסרט".
מצאתם גם יתרונות לצילום בתקופה הזאת?
"גם בימים כתיקונם היה קשה לעשות את הסרט הזה, אז מסכה בחום הכבד כן הקשתה. אבל כולנו היינו מודעים לחוקי המשחק וכולנו צייתנו להם ואף אחד לא חלה. מדובר בקאסט של צעירים ולצעירים יש נטייה לא לשמור על ההנחיות אבל הם שמרו ברצינות ובמחויבות. בהתחלה זו נראתה משימה בלתי אפשרית וכשאני מביט לאחור אני באמת אומר שעמדנו במשימה בלתי אפשרית".
התקציב זינק בכשני מיליון שקלים
בעוד נשר מביים את נשף הריקודים, בחדר צדדי של ההפקה עומד המפיק אהוד בלייברג, צופה במוניטור בסיפוק תוך כדי שהוא מעיר לאנשים לסדר את המסיכות שלהם. הוא האיש שיודע בדיוק מה המשמעות הכספית של עצירת הצילומים, וגם אם מדובר ביום הצילום הלפני אחרון הוא לא ייתן לתחושת האס"ק להשתלט על הסט.
עבור בלייברג, שהפיק את "ביקור התזמורת" ועובד בעיקר בהוליווד, מדובר בפרויקט אישי שמספר את סיפורו של אביו ירח, רפתן מקיבוץ ניצנים, שאותו מגלם בסרט תום אבני. בלייברג הוא זה שהחליט שההפקה חייבת לצאת לדרך ויהיה מה. הוא השקיע כסף מכיסו הפרטי ונלחם למען תקציב נוסף ממשרד התרבות לצורך הפקות סרטים בימי הקורונה.
"כשאני עושה סרטים אני פשוט קובע תאריך, אחרת שום דבר לא נסגר", הוא אומר בנחישות, "אני לא מוכן שהקורונה תכתיב לנו מה לעשות. אנחנו נעשה את זה, זה פשוט יעלה לנו יותר כסף. למה לא לעשות? אנשים יושבים בבית, זה נותן תקווה. בשבילי זו תמונת הניצחון".
לא חששת לקחת סיכון כזה?
"כל אחד רוצה לקחת צעד אחורה וכל אחד מפחד, אבל זה ההבדל ביני לבין אחרים - אני עושה".
היו ויכוחים לפני ההחלטה לצאת?
"בפעם השנייה אמרתי בואו נצא למרות שכולם אמרו לא. הקשבתי להם ואחר כך אמרתי, 'זהו, אני לא עוצר ושום דבר לא יעצור אותי'. אני חושב שהקרנתי לכולם ביטחון וזה עבר לאבי ולאנשים אחרים שעזרו כמו חילי טרופר, קרן רבינוביץ, ארגון שח"ם, דני בן ארי, הבן של מירה בן ארי (שעליה מבוסס הסרט. א"ט) שהוא קבלן שבנה את התשתיות בסט. אנשים אמרו לי שאני מטורף, אבל אוקיי - לעשות סרטים בכלל זה מטורף".
לפי בלייברג, תקציב הסרט עלה ב-18 עד 20 אחוזים, שמוערכים בכשני מיליון שקלים. את החריגה משרד התרבות הבטיח לממן בעזרת מפעל הפיס, אך הכסף עדיין לא עבר. "נכון לרגע זה לקחתי את הסיכון המטורף ועדיין לא קיבלתי כלום, אבל הפיצוי הובטח ואני מקווה שמשרד התרבות יעמוד במילה שלו. השאלה מתי, כי בינתיים אנחנו ממנים את זה מכיסנו. בכל מקרה אף אחד לא עושה לי פה טובה, נתנו המון פרנסה לאנשים ולעיר באר שבע".
ההסתגלות לצילומים בתקופת הקורונה מצריכה יותר משמירה על מרחק ועטיית מסיכות, ומדובר במבצע הפקתי מורכב. מי אוכל עם מי, מה עושים עם אביזרים כמו נשק שעוברים מיד ליד ואיך מחלקים את הצוות לקפסולות. מי שאחראי על המבצע הזה, הפרויקטור של הסט אם תרצו, הוא המפיק אלעד גביש, שגיבש צוות מצומצם שנועד לטפל בכל ענייני הקורונה.
"פעלנו בארבעה מישורים. הראשון הוא לשמור על הנחיות משרד הבריאות שמאפשרות את הפעילות. הדבר השני, הוא פרוטוקול ההפקה. היו שלוש קפסולות - לשחקנים ולצוות הקרוב, לניצבים ולשאר אנשי הצוות ותמיד הייתה הפרדה. המישור השלישי הוא ההסברה, אין מה לעשות אנחנו ישראלים ולישראלים צריך להסביר את ההיגיון שעומד מאחורי ההנחיות. המישור הרביעי והמשמעותי ביותר הוא ניהול המשברים. למשל, היה יום אחד שקיבלנו הודעה שאחד הנהגים הוא חולה מאומת. אחת העובדות עשתה תחקיר אפידמיולוגי לנהג ואז עברנו לבדוק מי נסע באיזה רכב ואם הם שמרו על ההנחיות. הגענו למצב שהסתכלנו במצלמות של הוואן כדי לראות שכולם היו מוגנים, שזה אומר עם מסיכות ועם חלונות פתוחים, וזה מה שאפשר לנו להוציא את כל האנשים מבידוד. חוץ מאיש צוות אחד שנשלח לבידוד כי הוא לא הקפיד על מסיכה. אם לא היו לנו את ההוכחות האלה ההפקה הייתה יכולה להיעצר".
בעצם מדובר בסרט הראשון הגדול שהופק בארץ בקורונה, מאיפה קיבלתם את הידע איך לפעול?
"ניסינו ללמוד מהפקות זרות כי באמת שלא הייתה הפקה בסדר גודל הזה פה, גם קראנו את הנהלים של ארגון ה-SAG והאולפנים הגדולים, אבל הם עובדים בצורה מאוד שונה. את השיטה הזאת של לעקוב אחרי חברי צוות כדי לדעת את מי הם פגשו די פיתחנו לבד וזה מה שאפשר לנו לסיים את ההפקה בלי העצירות".
עכשיו רק חסר שיבוא הקהל
מנקודת המבט של השחקנים, כל חוויית הצילומים בקורונה דווקא עזרה להתגבש, משום שחלקם הגדול ישן ביחד באכסניה ליד באר שבע והם היו מבודדים לחלוטין מהעולם האמיתי. תום אבני למשל, שמגלם כאמור את ירח בלייברג, חבר נפש של הגיבורה מירה בן-ארי, מספר כי העובדה שהם נאלצו לישון ביחד רק תרמה לעבודה ולאווירה שעל הסט. "הסט הפך לבית שלנו. הדבר הזה, שנשמע כמו טירוף הפקתי ושרק מטורף ישקיע כל כך הרבה כסף, הפך לאחת מנקודת החוזקה של הצילומים. זה נכון שכולם היו עם מסיכות, אלכוג'ל ומודעות לריחוק חברתי אבל הגענו למצב שהיינו כל הזמן בתוך סיפור אמיתי וזה גרם להכול לקרות באמת. פעם הלכנו בתוך הסט ופתאום הייתה סופת חול ולא ידענו אם זו מניפולציה של ההפקה או שאנחנו באמת חווים סופת חול".
גם אליאנה תדהר, המגלמת עולה חדשה מבואנוס איירס, מצטרפת לאבחנה של אבני. "זה היה מטורף. זה עשה כל כך טוב ברמת הגיבוש של הקאסט, זה היה כמו טיול שנתי ולא משנה מתי התחלנו ומתי סיימנו תמיד ישבנו בערב לשיחות נפש. גם כל העניין הזה של הקפסולות פשוט הרגיש הוליווד, היה אוהל לשחקנים עם שירותים ואוכל מופרד וזה הרגיש כאילו אנחנו מינימום בסרט של לאונרדו דיקפריו".
אבל אחרי כל ההשקעה הזאת נשאלת השאלה אם בכלל יהיה קהל לסרט. כבר שמונה חודשים שבתי הקולנוע סגורים בישראל, וגם בשאר העולם המצב לא מזהיר - כשעוד ועוד סרטים נמכרים לשירותי הסטרימינג. בלייברג מייעד את יציאת הסרט לשנה הבאה בתקופת החגים, תשעה חודשים מעכשיו, וגם נשר שומר על אופטימיות.
"כשעברו לשדר משחקי כדורגל בטלוויזיה אנשים אמרו שאף אחד לא יגיע למשחקים יותר, אבל אין טעות יותר גדולה מזו", אומר נשר, "החוויה של לראות קולנוע, כשאתה מוקף במאות אנשים שצוחקים יחד איתך, היא חוויה אנושית כל כך ייחודית שהיא חלק מהטבע האנושי".
אם הקורונה תישאר איתנו לעוד זמן רב, אתה תעשה עוד סרט בתקופה הזאת?
"אני לא חושב שזה יקרה. הטבע האנושי בנוי להתמודד עם כל דבר, אנחנו בני אדם ותרבות היא מרכיב מאוד גדול בחברה האנושית. משה אדרי מאמין שבתי הקולנוע ייפתחו באביב הקרוב, אני דווקא אומר בקיץ".
