באחד מרגעי השיא של ההופעה אמש (ד') בפארק הירקון, כשאביב גפן שר את "שיר תקווה", ובמיוחד את הבית "נקבור את הרובים / ולא את הילדים / בואו ננסה/ עד שיהיה טוב / עד שיהיה", הוא זיקק את הסיבה שבשבילה אלפי אנשים הגיעו אתמול לנשף הרוק ה-12. הקהל הרב חיפש שלוש שעות של ניתוק בין שלל בשורות האיוב שלא מפסיקות לזרום עלינו, ולמרות שניתוק מוחלט לא היה, לרגעים קצרים היה ניתן להקהות את הכאב. ברגישותו הרבה גפן יצר איזון בין המצב הזוועתי הכללי לבין האסקפיזם שהקהל רצה, וזה התבטא בעיקר בניהול נכון של הליין-אפ המוזיקלי – עליות וירידות בטמפו, שירים עצובים שמתייחסים למצב ומיד לאחריהם אירוחים מרגשים כדי שהאנרגיה של המופע לא תשקע.
בעז שרעבי ואביב גפן מבצעים את ״ברית עולם״, דילן גפן והילל גזית, בנה של אילנה ברקוביץ׳, שרים את "אילנה" בנשף רוק
(צילום: עידו פורת)
נשף הרוק אתמול היה המושקע והמרשים ביותר מבין ה-12 שאביב גפן ערך לאורך השנים. זה ללא ספק היה מהערבים החשובים בקריירה שלו -שעתיים ורבע של פסטיבל ענק, גדוש באורחים, שמגיע שנה אחרי נשף רוק שנוי במחלוקת - האירוע הקודם התקיים במאי 2023, יום הולדתו ה-50 של הזמר, תוך כדי המבצע השנתי של חיל האוויר ברצועת עזה (שאשתקד נקרא "מגן וחץ"). טילים שוגרו לתל אביב ופיקוד העורף אישר את קיום המופע רק בדקה ה-90, מה שגרר מצב לפיו אלפי אנשים שניסו למכור את כרטיסיהם ביום האירוע. הפעם אנשים דווקא רק חיפשו לקנות. גפן, חולה תקשורת ופרסום ותיק וידוע, יצא במסע יח"צ גדול ומפומפם שכלל פרסומות בפריים-טיים הטלוויזיוני ובשלטי חוצות, מה שלבסוף עבד לו - המופע הוכרז כסולד-אאוט עם כ-55 אלף איש שנכחו בו. רק כדי לסבר את האוזן – זה מופע בסדר גודל גדול, גם ביחס למופעי חו"ל שמגיעים לפארק הירקון, וזו בטח ההופעה הגדולה ביותר בקריירה של גפן.
בהתאם למצב הכללי, המלחמה והחטופים היו חלק משמעותי מהמופע, כשהנושא דובר, הוזכר וטופל כראוי במספר הזדמנויות שונות; כשההופעה נפתחה (כמו כל הופעותיו של גפן) עם "מחר", הזמר עלה לבמה עם חליפה בצבע צהוב במחווה ברורה לחטופים, כשמתחתיה חולצת תחרה לבנה. גם הנגנים כולם לבשו חולצות שחורות כשעליהן היה כתוב בגדול Home Now. בנוסף, כבר בתחילת ההופעה אביב ציין את הוריו של החטוף עומר ונקרט שהיו בקהל וייחל לחזרתו המהירה. בהמשך גפן גם הזמין לבמה את תא"ל קובי רגב, קצין בכיר בחיל האוויר, ללווות אותו בפסנתר ב"עורי עור" המצמרר כשעל המסכים הגדולים בצידי הבמה הוקרנו תמונות מיישובי העוטף ההרוסים והשרופים, ברגע שהזיל לא מעט דמעות בקהל.
גפן, שבשבוע הבא יוענק לו תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, לא פספס הזדמנות לדבר על פוליטיקה, אבל בהחלטה מודעת בחר להמתין עם זה לסוף ההופעה כשכבר חלק מהקהל יצא החוצה. במהלך הברייק הדרמטי בשיר שסגר את ההופעה, "עכשיו מעונן", רגע לפני שקרא "רוצים שינוי?", גפן עצר והשתתק לדקה ארוכה. לבסוף, הוא פצח בנאום שדיבר בזכות העם הישראלי - מימין ומשמאל. "אנחנו רוצים נקי, רוצים שוויוני, רוצים שפוי, רוצים הגון", אמר על הבמה. "רוצים ממשלה נקייה, לא רוצים קומבינות", הוסיף בקריצה רלוונטית למירי רגב, איתה התעמת לא מעט פעמים בעבר.
בניגוד למרבית ההופעות הגדולות שהתקיימו בארץ בתקופה האחרונה, ולמרות שהקהל התרגל למצוא ברשת או בתקשורת את הליינאפ (סדר השירים בהופעה) מראש ובכך לדעת מי מתארח, להתכונן, ולהכין את הטלפון הסלולרי בזמן לצילום, הפעם הוא הצליח להישמר בסודיות, ללא הדלפות. סדר השירים לא היה ברור, ובעיקר מי יהיו האורחים - שהיה ברור שיגיעו - אבל אף אחד לא ידע מי. בעידן המידע, דווקא אי-הידיעה יצרה מתח וסקרנות שתרמו להופעה הזו.
והיה שווה להמתין לאירוחים. מאוד. לאורך הערב עלו על הבמה 14 (!) אורחים שונים ומפתיעים, אבל רגע השיא הגדול של היה בזה של האחרון - שלמה ארצי. חשוב להבין - שלמה ארצי לא מגיע להתארח אצל אמנים אחרים, הוא שלמה ארצי. הוא אולי הזמר הישראלי הגדול ביותר שחי היום, הוא מתייחס לעצמו ככזה ושומר על סטריליות. לכן כשערן מיטלמן, הקלידן שמלווה את אביב שנים ארוכות, התחיל לנגן את האקורדים של "שדות של אירוסים", הקהל היה בפליאה. בהתחלה גפן ביצע לבדו את הבית הראשון של השיר, אבל אז המסכים הקרינו את דמותו של ארצי, חמוש במשקפיים, כשהוא מצטרף אליו ושר את השורה המדויקת לסיטואציה: "באיצטדיון נדהם וצר מלהכיל".
ארצי היה מאוד סימפטי, וחיבק את גפן במהלך הביצוע, סיפר שהזמר מחזר אחריו כבר מספר שנים שיבוא להתארח בנשף הרוק ואמר בצניעות שהוא חשש מלבוא להופיע מול הקהל שלו, אך האלפים חיזקו אותו במחיאות כפיים סוערות ואוהדות. יחד הם ביצעו גם את "יומן מסע", כשבאופן סימבולי ארצי נכנס לנעלי הענק של אריק איינשטיין, המשיכו בביצוע משותף ונהדר ל"אור הירח", כשארצי מדקלם בדרכו את הבתים וגפן על הפזמון. בסוף הביצוע אביב ציין ש"אור הירח" יצא ב-1991, ובאותה שנה יצא גם ירח אחר – "ירח" של ארצי. אז גם סינגולדה הצטרף אליהם לביצוע משותף. על אף חששותיו, ניכר שלארצי היה מאוד נעים וטבעי על הבמה בפארק הירקון. בפעם האחרונה שהוא הופיע שם לבד זה היה ב-1986, ולמרות שהיה אמור לחזור להופעה בפארק באוגוסט הקרוב, הוא לבסוף חזר בו. לא אופתע אם הערב הזה שוב שינה את דעתו.
שלמה ארצי ואביב גפן מבצעים את "שדות של אירוסים", דני סנדרסון, מזי כהן ואביב גפן מבצעים את "היא לא תדע" בנשף רוק
(צילום: עידו פורת)
וכאמור, ארצי לא היה היחיד בערב הזה. לפני מספר שבועות צץ ברשת סרטון של אביב עולה להתארח בהופעה של בעז שרעבי - שילוב מפתיע בהתחשב בזה שמדובר במוזיקאים שנמצאים רחוק זה מזה על הסקאלה המוזיקלית הישראלית. התשובה לשיתוף הפעולה הזה התבהרה עם עלייתו של שרעבי - האורח הראשון בפארק הירקון. שרעבי ביצע יחד עם גפן את "ברית עולם" שריגש את הקהל כשקולו עדיין חם, וצליליו הגבוהים עושים צמרמורת. גפן, מצידו, כינה אותו "מאבות המוזיקה הישראלית" ועשה לו כבוד גדול וראוי בהחלט. רגע לא צפוי נוסף נרשם כשגפן התיישב על הפסנתר והתחיל לנגן את הפתיחה של "מלאך" בזמן שלבמה נכנס אדם עם כובע שחור שכיסה את פניו, וכשהוא ניגש למיקרופון כבר אי-אפשר היה לפספס – עמיר בניון, שנתן לשיר היפהפה הזה זווית שונה ומיוחדת מאוד.
כשבניון פינה את הבמה, המצלמה התפקסה על נורית גפן שישבה בקהל, והזמר סיפר שבסוף שנות ה-70 היא עבדה כיח"צנית של להקה בשם גזוז. כדי לסגור מעגל הוא הזמין לבמה את דני סנדרסון ומזי כהן, ויחד הם ביצעו את "היא לא תדע" ואת "רוני", בליווי סקציית נשפנים שנתנה את הגרוב ה"גזוזי" הנעים, מזי כהן בלטה מאוד עם קול רענן שנשמע טוב כבעבר, וסנדרסון, מהישראלים הראשונים שהרימו הופעת ענק בפארק הירקון (יחד עם כוורת ב-1984, כמובן), מנגן מעולה, יעיד הקהל שהתמסר לצלילים של שניהם ונהנה מאוד.
הלהיטים מהסבנטיז התחלפו בקו ניינטיז מובהק בדוגמת רצף אורחים מפתיעים - נמרוד לב, שביצע יחד עם גפן את "זה כל הקסם" מ-1998; ג'וני שועלי, לבוש בבגדים צבעוניים, שביצע את הבלדה הרומנטית "עכשיו" מ-1995, על אף שהוא לא נשמע בשיאו, ועליית מדרגה נרשמה כשאייל שכטר מאבטיפוס פתח את הלהיט האיקוני "תשאירי לי מקום לחבק אותך" בשורה המוכרת - "אמרת לי אתמול שחלמת עלי בלילה".
רגעי השיא של המחרוזת הזו נרשמו כשצלילי הסינתיסייזר המזוהים של תמיר קליסקי התחילו לנגן צלילים מוכרים וזאב נחמה ביצע את "ציפור מדבר", ואחריו אורן ברזילי ושי להב, הלוא הם הקספרים, חתמו ב"אחלום לנצח" כששלל האורחים הצטרפו אליהם בפזמון האחרון. בניסיון להגביר את הגעגוע לעבר, על המסכים המרצדים ברקע (כמו בטלוויזיות RGB ישנות וגדולות) הוקרנו פוסטרים צבעוניים של להקות ניינטיז ישראליות לצד סרטונים של גפן בשנות ה-20 לחייו. זו הייתה מחרוזת מרגשת לפרקים ובעיקר מתאמצת מאוד ללחוץ על בלוטות הנוסטלגיה של הקהל.
הקיטש המשיך כשהגיטרות של "אילנה" התחילו להתנגן. אז גפן סיפר בהתרגשות שאת השיר הבא לא הוא ישיר, אלא בנו דילן גפן (שלאחרונה חדר לתודעה בפודקאסט המעולה והמשותף שלו עם סבתו, נורית גפן) ולצידו הילל גזית, הבן של אילנה ברקוביץ'. הביצוע לא הבריק מוזיקלית, אבל כן הבריק יח"צנית, כמו רגעים רבים בערב הזה. ביצוע נוסף שדי אכזב הוא "האם להיות בך מאוהב", אותו אביב עיבד מחדש עם בקריצה ל-Forever Young, יחד עם סינתיסייזרים אייטיזיים וסולו סקסופון בסופו. ההפקה המוזיקלית העמוסה עיקרה את השיר, האפילה על הטקסט הכאוב ושבור-הלב ושלפה ממנו את העוקץ. לעומת זאת, יש לציין שמרבית ההפקות המוזיקליות היו טובות והתאימו לפארק הפתוח והגדול. רגע מוזיקלי בולט ומחמיא מאוד היה ב"סוף העולם" שבוצע בהדרן. תופים עם סאונד איצטדיוני וגדול הלמו והחמיאו לבלדה האדירה הזו, גפן היה בשיאו, שלהב את הקהל והשכיח את היעדרותו של ברי סחרוף. תותחי אש ירו לטובת ניסיון להעצמת הרגש, אך השימוש בהם היה מוגזם ובחוסר טעם, כמו גם השימוש בקונפטי במספר רב של פעמים לאורך ההופעה.
שני חוסרים משמעותיים הורגשו אתמול בהופעה; הראשון, יהונתן גפן, או יותר נכון שיריו. בשנה שעברה נשף הרוק התקיים פחות מחודש לאחר מותו, בנו ספד לו על הבמה וביצע משיריו. והפעם – כלום. אפילו לא אזכור קטן. ייתכן והסיבה נעוצה בעומס האורחים והריגושים שלא הפסיקו לרגע, ובכל זאת זה מפתיע. החוסר השני בלט הרבה יותר ואותו פחות ניתן לתרץ. פרט למזי כהן, לא הייתה אישה אחת על הבמה. מה מנע ממנו להזמין למחרוזת הניינטיז את דנה ברגר או איגי וקסמן? האם לא יכול היה להזמין את נורית גלרון לביצוע משותף של "אתה פה חסר לי" או "גאון", שניים מהשירים שכתב לה? ומה עם אנה זק, שאיתה הוציא לפני כשנה את "מה נשאר לי ממך"? ואפילו את מיאה ליימברג בת ה-17 שחזרה משבי החמאס ושאיתה הקליטה לאחר שחרורה שיר בשם "זריחה שחורה"? ובעיקר - האם אביב גפן הוא באמת נושא הדגל השוויוני והליברלי שהוא מתעתד להיות?
אביב גפן מאוד התאמץ אמש. זה היה מופע מושקע, בלי רגע דל, כמעט ובלי ירידות מתח. קצב גבוה כל הזמן, שומר בפוקוס את הקהל בעל הקשב הקצר. גפן מנסה בכל כוחו להיות בלב המיינסטרים הישראלי, להיות האמצע. הוא מנסה לשמר את רוח האחדות שהייתה כאן לכמה רגעים אחרי ה-7 באוקטובר. הוא נמצא במרכז הפוליטי, נותן מסרים חלביים ומארח אמנים מכל גווני הקשת המוזיקלית. אבל מרוב מאמץ, השקעה וניסיון לייצר אייטמים תקשורתיים, נשף הרוק הפך לנשף פופ, אירוע כלל-ישראלי ולכל המשפחה. המחשבה היא קודם כל על איך זה יצטלם, על התגובה של הקהל, על הסטורי שיעלה או הכתבה שתפורסם. לא על האמנות ועל המוזיקה עצמה. אני לא בטוח שגפן של פעם, של הניינטיז ושל הרוק, היה אוהב את גפן של 2024.
