ברוכים הבאים לוונציה, שבה נפתחה בשבת הביאנלה ה-60 לאמנות. מאז התערוכה הבינלאומית הראשונה ב-1895 ועד היום, הביאנלה בוונציה התעצבה כאירוע האמנות החשוב בעולם, כשבכל שנתיים מתקבצים בה מיטב האמנים, שמציגים אמנות עכשווית מרחבי העולם, והקהל נוהר בהמוניו.
יצירתו של ג'פרי גיבסון בביתן האמריקני בביאנלה בוונציה
(צילום: דבי לוזיה)
המבקרים בגני הביאנלה ייחשפו מיד לחזית המרהיבה של ביתן התערוכה המרכזית, מעשה ידיהם של חברי הקולקטיב הברזילאי הילידי "מאקו". אך מאחורי הצבעוניות הססגונית חבויים דורות של דיכוי והדרה. כך, עוד לפני הכניסה לתערוכה, האוצר אדריאנו פדרוסה מרמז שהפעם מצפה לנו משהו שונה.
8 צפייה בגלריה
חזית הביתן המרכזי בביאנלה בוונציה, בעיצוב הקולקטיב הברזילאי הילידי "מאקו"
(צילום: דבי לוזיה)
פדרוסה הברזילאי הוא האוצר הראשון בהיסטוריה של הביאנלה שנולד וחי מדרום לקו המשווה, או במינוח האופנתי - הדרום-הגלובלי. בימים רגילים הוא המנהל האמנותי של המוזיאון לאמנות MASP בסאו פאולו, והאג'נדה שלו היא ייצור נרטיב אלטרנטיבי לתולדות האמנות המערבית של המאה ה-20. פדרוסה מנצל את התפקיד הנחשק שקיבל גם לביצוע תיקון היסטורי. לצד אמנים עכשוויים הוא בחר להציג אמני עבר שנחשבים לאיקוניים בארצותיהם בדרום אמריקה, אפריקה או במזרח התיכון, אך לא זכו למודעות במערב. ולמרות שלצערנו הוא לא מצא לנכון לכלול אמן ישראלי בתערוכתו, הוא מבקש לשלם חוב לאותם אמנים, להציגם בפעם הראשונה בביאנלה ולעשות תיקון גם לאחר מותם. פדרוסה עושה זאת בשלושה מקבצים, המכונים על ידו "הגרעין ההיסטורי".
התמה שבחר פדרוסה לתערוכה שלו - שמקרינה על הביאנלה כולה - היא "זרים בכל מקום". "בכל מקום שתלך ובכל מקום שאתה נמצא, תמיד תיתקל בזרים", הוא כותב בהצהרה האוצרותית שלו, ומוסיף כי "לא משנה איפה אתה מוצא את עצמך, אתה תמיד באמת, ועמוק בפנים, זר". מעבר להקשר של גלות והגירה, מושג הזר מקבל משמעות רחבה יותר כשפדרוסה כולל בו גם אמנות ילידית, קווירית ואמנות הידועה כאאוטסיידרית, במשמעות של אמנות נאיבית, שנוצרה על ידי אמנים שלא למדו אמנות באופן מסודר. שם התערוכה נשאל מעבודה מתמשכת של הקוקלטיב קלייר פונטיין, שיצירתם מורכבת משלטי ניאון של המשפט "זרים בכל מקום" בשפות שונות. עד כה יש כ-60 שלטים כאלה, גם בעברית, והם מוצגים בארסנלה - המספנה העתיקה של ונציה, האתר השני שבו מוצגת הביאנלה.
כך הופכת התערוכה של פדרוסה, שמכילה כ-300 אמנים וקולקטיביים אמנותיים, למסע של גילוי מכיוון שהרוב המכריע של המשתתפים כלל אינם מוכרים לנו. הבחירות שלו מאתגרות את ההתנשאות של המערב, שבאופן מסורתי מסתכל על אפריקה, אסיה ודרום אמריקה בזלזול. הצבעוניות המתפרצת מתקשרת במערב לקיטש, פולקלור וטעם רע. התערוכה של פדרוסה מאמתת אותנו עם הרבה דעות קדומות; היא דורשת מאיתנו להתייחס לסוגי אמנות שנחשבים שוליים בעינינו ובעצם הצבתם בביאנלה בוונציה, פדרוסה עושה תרגיל במרכוז השוליים.
בין המשתתפים תוכלו למצוא גם את האמנית השוויצרית אלואיז קורבז, למשל, שבילתה את רוב חייה בבית חולים פסיכיאטרי, שם ציירה באמצעות כל מה שהיה ברשותה - בין היתר עם משחת שיניים ותמציות פרחים.
וכאמור, יש לא מעט אמנים שמשתייכים לקהילה הלהט"בית, כמו האוצר עצמו. אחד הבולטים שבהם הוא הצייר האמריקאי לואיס פרטינו, שמציג בציוריו את חיי היומיום של הקווירים, שלאורך השנים חשו זרים בסביבתם והיו מטרות לאלימות והדרה. זו הזדמנות עבורם לחגוג את הקוויריות ולהנכיח אותה.
חלקה השני של הביאנלה מורכב מהביתנים הלאומיים - 86 במספר. השנה הקהל נדרש להפעיל חושים נוספים מעבר לראייה, כשבחלק מהביתנים הללו יש שימוש רב בסאונד (כך למשל בביתן הבריטי, הגרמני, האמריקני והצרפתי) ואפילו בריח (כמו בביתן הקוריאני, ההולנדי והצרפתי).
לא תמיד קיים קשר בין נושא הביאנלה, כפי שזה מובא בתערוכה המרכזית, לבין התערוכות של הארצות השונות, אך לעיתים יש הלימה מלאה כמו במקרה של הביתן האמריקני, שמציג השנה את ג'פרי גיבסון, אמן ילידי משבט הצ'ירוקי וגיי מוצהר. כמו החזית של הביתן המרכזי, כך גם חזית הביתן האמריקני כוסתה בעיטורים בכל צבעי הקשת. גיבסון חוגג את התרבות האינדיאנית של צאצאיו ומציג אובייקטים עכשוויים והיסטוריים בצבעוניות מרהיבה. בין היתר, הוא מעלה את השאלה מדוע עם שגורש מאדמותיו ונרדף לאורך ההיסטוריה יצר אובייקטים כה יפים, התשובה היא שהחופש ליצור וההנאה שביצירת דברים יפים משמשים מפלט מהמציאות הקודרת. ואכן, החגיגה של גיבסון מדבקת ומזכירה לנו שיש גם שמחה בעולם בתוך כל הקושי.
וקושי לא חסר גם הוא בביאנלה, כי הרי האמנות אינה מנותקת מהחיים. העולם חווה משבר אקלימי, מלחמות ואלימות וכל זה בא לידי ביטוי גם בביאנלה. עם כל הכבוד לחיבוק של פדרוסה לזר, הקונספט עומד בסתירה מלאה למדיניות ההגירה החדשה של איטליה, שקבעה בספטמבר שפליטים שיגיעו לאיטליה בחיפוש אחר מקלט מדיני, יושמו במתקני כליאה למשך 18 חודש.
לא פעם אמנות משמשת ככלי חתרני, כפי שמדגים ג'פרי גיבסון בביתן האמריקאי וכך גם בביתן הישראלי, שסגור אומנם לקהל הרחב (כפי שפורסם בהודעה מטעמו, האמנית והאוצרות שלו הודיעו כי "יפתחו אותו כאשר תושג הפסקת אש ועסקה לשחרור החטופים"), אך מבעד לחלון הביתן ניתן לראות עבודה חדשה של רות פתיר שנעשתה אחרי 7 באוקטובר. עבודת הווידאו מציגה דמויות של נשים שמורכבות משברים של צלמיות עתיקות מאוסף מוזיאון ישראל. הדמויות מתעוררות לחיים ומשתתפות בתהלוכה (שאנחנו הישראלים מזהים אותה כהפגנה בתל אביב), בביטוי פומבי משותף של צער וזעם.
נוכחות ישראלית נוספת, שתוכלו למצוא דווקא בביתן הגרמני היא של יעל ברתנא, האמנית הישראלית היחידה שזו השתתפותה השנייה בביאנלה. בפעם הראשונה הציגה ברתנא בביתן הפולני. עבודתה המרהיבה "אור לגויים" ממשיכה פרויקט ענק שהוצג בשנה שעברה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. עיקרו חללית, שצורתה כתרשים עץ הספירות הקבלי, ושבאמצעותה תינצל האנושות במקרה של קטסטרופה גלובלית שלא תשאיר אפשרות לחיים על פני כדור הארץ. בביתן הגרמני ברתנא מגישה את הרעיון בכמה ממדים, הכוללים גם חוויה אינטראקטיבית, שבה הקהל שוכב על ספות ומעליו נראה החלל, כמו מתוך חלון החללית. לראות תרשים של עץ הספירות עם כיתוב בעברית מצויר על קיר בתוך הביתן הגרמני זו חוויה מרגשת מאוד.
רעיון הזר מעלה בהכרח מחשבות על שייכות שמתכתבות עם הביתן האוסטרלי, שזכה בפרס אריה הזהב על הביתן המוצלח ביותר. האמן ארצ'י מור - שמצד אחד של משפחתו הוא סקוטי/בריטי ומצד שני הוא ממשפחה אבוריג'ינית עתיקה - הפך את הביתן האוסטרלי לארכיב עצום של צאצאיו האמיתיים והספקולטיביים לאורך כ-65,000 שנה.
מור צייר על הקירות והתקרה של ביתן עץ משפחה בגיר. רשת השמות מקיפה 3,484 אנשים. חלק מהאזורים מחוקים ומסמלים תקופות של גלות, מלחמות או השמדה. במרכז החדר שולחן ענק מכוסה בערמות של מסמכים ממשלתיים המתייחסים למותם של ילידים אוסטרלים במעצר המשטרה. זה מעניין שדווקא פרויקט זה נבחר על ידי השופטים בגלל שהוא נוגד את כותרת הביאנלה "זרים בכל מקום". זהו פרויקט המסמל את החיבור של המין האנושי. במהלך 65,000 שנים כנראה שכל אחד מאיתנו היה יכול למצוא גם את עצמו בתוך העץ המשפחתי הזה. וכך, מתברר, שלמרות השיח על זרות - כולנו רקמה אנושית אחת.
דבי לוזיה מדריכה סיורים בביאנלה בוונציה
