"קוראים לי בונו, ואני רוקסטאר", ככה פתח בונו את הנאום שנשא בפני אלפי סטודנטים באוניברסיטת הרווארד בשנת 2001. "אני לא אומר את זה כדי להתרברב, אלא כמעין וידוי, כי על פי השקפתי הדבר היחיד שגרוע יותר מלהיות רוקסטאר זה להיות רוקסטאר עם מצפון".
עם שתי הקביעות הללו קשה להתווכח. הכריזמה של בונו יכולה להמיס קרחונים והמצפון החברתי שלו ילחם בעליית מפלס האוקיינוסים. בעיני רבים הוא יוצר מוכשר ונערץ שמתעל את הפופולריות שלו כדי לסייע לאוכלוסיות מקופחות ועניות. אחרים טוענים שהוא נודניק מתחסד, שטס עם מטוסים פרטיים למקומות העניים ביותר בעולם, ומשתף פעולה עם מנהיגים שנויים במחלוקת. בונו מודע לדימוי הזה אבל נותר, כבר יותר מ-40 שנה, מחויב למטרה.
קשה להאמין אבל הנער הנצחי עם הקול המחוספס, משקפי השמש והג'ל בשיער, חוגג בימים אלה את יום הולדתו ה-60. הוא מחזיק ב-22 פסלוני גראמי יחד עם U2, מועמדויות לאוסקר, חברות בהיכל התהילה של הרוק, מועמדות לפרס נובל, תואר איש השנה של המגזין TIME, תואר אבירות מטעם מלכת בריטניה אליזבת' ומה לא. אבל חייו הפרטיים של הרוק סטאר רחוקים מההילה שמלווה אותו על הבמות ובתודעת הציבור. "אני זמר", אמר בונו באותו הנאום בהרווארד, "מישהו שיש לו חור בלב בגודל של האגו שלו".
בונו נולד בדבלין בשם פול דייוויד יוסון לאב קתולי ולאם פרוטסטנטית, זוגיות שאיחדה בין שני זרמים מסוכסכים בנצרות. החור בלב, שעליו דיבר בנאומו בהרווארד, ליווה אותו מאז מות אימו, אייריס, כשהיה נער. "אמא שלי מתה בסמוך לקברו של אביה. היא לקתה במפרצת מוחית בזמן שהוא ירד לקרקע", סיפר בריאיון בשנת 2015 והוסיף: "הפכתי לאמן באמצעות תהליך האבל". אייריס הייתה בת 48 כשעזבה את העולם, ובנה היה רק בן 14."כנער לא הייתה לי שום סיבה לחיות, שום רצון להתקיים", אמר לאלן דג'נרס לפני שנתיים, "הלהקה הצילה אותי".
רבים מהשירים שכתב בונו לאורך השנים, למן תחילת הקריירה אי שם בסוף שנות ה-70 ועד לאלבום האחרון, מוקדשים לאימו ועוסקים בגעגועים אליה. כך למשל, השיר I Will Follow, הסינגל השני של U2 והקליפ הראשון של הלהקה. בהקדמה לשיר, בהופעה בשנת 2015 אמר בונו: "כשכתבתי אותו, חשבתי שזה מכתב התאבדות של נער שרוצה ללכת בעקבות אימו, אבל במשך השנים למדתי שהשיר בעצם נכתב מנקודת מבטה של האם והוא על אהבה ללא תנאים". בונו כתב עוד שירים רבים על אייריס, ביניהם את הלהיט Lemon שבו הוא נזכר בסרטון ישן שבו היא לובשת שמלה צהובה.
הוא למד בבית ספר מקומי בפרבר של דבלין שבו הכיר גם את רעייתו לעתיד, אליסון, וגם את שותפיו ל-U2: דייוויד אוונס (דה אדג'), לארי מולן ג'וניור ואדם קלייטון. הוא לא היה תלמיד מבריק במיוחד, והתעניין בעיקר בהיסטוריה ובאומנות. כשכולם סביבו דקלמו שמות של שחקני כדורגל – הוא למד שחמט. את הכינוי "בונו" העניק לו חברו הקרוב האמן דרק רואן (גוגי), על שם חנות לממכר עזרי שמיעה בשם Bonavox, "קול טוב" בלטינית. הוא מספר כי בהתחלה תיעב את הכינוי, אבל בהמשך אימץ אותו, עד שהפך לשם שמזוהה איתו.
באותם ימים, הוא גם גילה את יצר המרדנות שלו. יחד עם גוגי והמוזיקאי גאווין פריידי, הוא השתייך לכנופיה בשם Lypton Village. דבלין הייתה מקום מוכה אבטלה ומדוכא, שנתון לאחיזת הכנסייה הקתולית ולאורח החיים הקפדני שכפתה. לשלושת החברים היה דבר מרכזי במשותף, כפי שסיפר פריידיי בריאיון לטלוויזיה ההולנדית בשנת 2005: "היו לנו אבות קשים, שנהגו להטיח בנו פעם אחר פעם, 'אתם כישלונות'". בונו, היתום מאם, חי תחת קורת גג עם אב שהמסר שניסה להנחיל לילדיו הוא "מי שחולם – בסוף מתאכזב". החבורה כפרה בכך והחלה לעסוק באומנות – ציור, מוזיקה ומשחק – כמרד נגד האבות והסביבה.
זה היה עניין של זמן, עד שהחלומות שלו החלו להתגשם. יום אחד בספטמבר 1976, הוא צעד במסדרון של בית הספר והבחין במודעה שהזמינה נערים להיבחן ללהקת רוק. "מי שמעוניין", נכתב במודעה, "מוזמן לשדרות רוזמאונט מספר 60" - בונו בן ה-16 החליט להתייצב ולנסות את מזלו. אל ביתו של לארי מולן ג'וניור, מתופף צעיר בן 14, הגיעו גם הגיטריסט בן ה-15 דייב אוונס, שעתיד להתפרסם בכינוי דה אדג', ונגן הבס אדם קלייטון. האודישנים התקיימו במטבח הקטן בבית הוריו של מולן ג'וניור, ועד מהרה התגבשה הרביעייה. שמה המקורי היה Feedback. אחר כך הם החליפו ל-Hype ולבסוף בחרו לקראו לעצמם U2.
כוכב הרוק שהעז לצאת נגד המחתרת האירית
במקביל להקמתה של הלהקה, החל בונו לצאת עם מי שתהפוך לרעייתו, אליסון (אלי) סטיוארט. השניים הכירו במסדרונות בית הספר כבר כשהיו בני 12 אבל לא מיהרו למסד את הקשר. "הוא עבד מאוד קשה כדי לחזר אחרי", סיפרה אליסון בריאיון לעיתון הבריטי Evening Standard. "כשנפגשנו בפעם הראשונה הוא שאל אם אני יודעת איפה הכיתה שלו. זה היה רק תירוץ כדי לדבר איתי ואני חשבתי שהוא מתנהג כמו דביל. ארבעה ימים אחר כך ראיתי אותו צועד בחצר ואז זה הכה בי - 'זה הבחור שלי"'. הם נישאו בשנת 1982 ומאז ועד היום הם ביחד, מגדלים שתי בנות ושני בנים. את השיר The Sweetest Thing כתב בונו לאליסון כהתנצלות, אחרי שנאלץ לעבוד שעות ארוכות באולפן ההקלטות ביום ההולדת שלה.
במקביל לחיי המשפחה השלווים והשקטים באירלנד, הפכה משפחתו השנייה של בונו, הלהקה, מהרכב אלמוני ללהקה הגדולה בעולם. הפריצה של U2 הגיעה עם האלבום השלישי, War, שהדהד בתוכו את המציאות הפוליטית באירלנד של אותן שנים. העימות בין צפון אירלנד הקתולית, שביקשה לבדל את עצמה מאירלנד ומאנגליה, הפך למלחמת אזרחים עקובה מדם שארכה שלושה עשורים. ביום ראשון, ה-30 בינואר 1972, ירו חיילים של הצבא הבריטי, שהוצבו בעיר דרי שבצפון אירלנד, ב-26 נוצרים קתולים שהפגינו בשקט נגד השלטון. 14 בני אדם נהרגו באירוע, שכונה Bloody Sunday, ונחשב ליריית הפתיחה במאבק האכזרי בין הצדדים. בהשראת האירועים כתב בונו את השיר Sunday Bloody Sunday שהפך ללהיט גדול, והתווה את דרכה של הלהקה כבעלת מודעות פוליטית וחברתית ואת דרכו של בונו כאקטיביסט.
בעוד שאמנים רבים מעדיפים להפנות את גבם לאירועים הפוליטיים ולהתבונן פנימה אל עצמם, בונו עקב בדריכות אחרי החדשות וכתב עליהן שירים. לפעמים גם נאומים. בבוקר של ה-8 בנובמבר 1987 פוצצה המחתרת האירית (ה-IRA) מטען בעיירה הקטנה אניסקילן שבצפון אירלנד ורצחה 11 בני אדם. הבשורות המרות הגיעו אל חברי הלהקה בדיוק כשהתכוננו להופעה בעיר דנוור שבארצות הברית. בונו עלה אל הבמה נסער, ולפני שביצע את Sunday Bloody Sunday נשא נאום שבו התפרץ על כולם: על הקתולים, על הפרוטסטנטים, ואפילו על חלק מהקהל. "נמאס לי מאמריקנים ממוצא אירי שלא היו במולדתם עשורים ומהללים את המהפכה. שתזדיין המהפכה!", צעק. ההופעה תועדה בסרט Rattle and Hum, ולאחר הקרנתו נטען כי המחתרת האירית איימה לחטוף את בונו ואף לרצוח אותו ולפגוע במשפחתו. הזרוע הפוליטית של ה-IRA הכחישה, אך מנהליו של הזמר לא לקחו סיכונים ותגברו את האבטחה סביבו.
בשלב זה של הקריירה U2 פנתה להקליט רצף של אלבומים קלאסיים בהם The Joshua Tree, שהפך אותם לכוכבים גדולים ברחבי העולם. הוא נפתח עם שלושה מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה אי פעם, ונחשב לאחד מאלבומי המופת של שנות ה-80.
האלבום הוקלט בהשראת סיבוב ההופעות הארוך שקיימה הלהקה בארצות הברית, ושילב השפעות של בלוז וקאנטרי עם סגנון הפוסט-פאנק שאפיין את הלהקה בתחילת הדרך. דה אדג' לקח יותר סיכונים על הגיטרה, חטיבת הקצב של קלייטון ומולן ג'וניור עבדה כמו מכונה משומנת, וההפקה של בריאן אינו ודניאל לנואה מתחה את הסאונד של הלהקה הרחק אל המרחבים הפתוחים של הספר האמריקני. מעל הכול ריחפה ההגשה הקולית של בונו, שבאלבום אחד ביטאה כאב, געגוע, מסתורין וזעם.
אחרי ההרפתקה האמריקנית שלה טסה הלהקה לברלין כדי להקליט את Achtung Baby, אלבום שהמציא מחדש את הסאונד של הלהקה והכה את מעריציה בתדהמה. הגיטרות הפכו חורקות, רוויות באפקטים, וההתנסות של U2 במוזיקה אלקטרונית תפסה תאוצה. אך למרות שהאלבום התרחק מן המיינסטרים למחוזות המוזיקה התעשייתית והאלטרנטיבית, הוא כלל כמה מלהיטי הענק של ההרכב. הלהיט הגדול מכולם הוא הבלדה One, שזכתה להצלחה עולמית ונבחרה במקום הראשון במצעד שירי העשור של שנות ה-90 גם בישראל.
כל סיבוב הופעות שאליו יצאה הלהקה הפך לגדול ובומבסטי יותר מקודמו: הבמות המפלצתיות בגודלן, מסכי הענק ומערכות ההגברה המשוכללות התוו סטנדרט חדש למה שאפשר לעשות על במה. בשנת 1997 הביאה U2 את הקרקס הנודד שלה לישראל, להופעה אחת מול עשרות אלפי צופים בפארק הירקון. ב-2011 הצליחה לתרגם את המגלומניה הבימתית לשיא עולמי, כשסיבוב ההופעות שלה הפך לרווחי ביותר של להקה כלשהי אי פעם. בהופעה באצטדיון ה"רוז בול" בקליפורניה צפו יותר מ-97 אלף מעריצים, שיא להופעת רוק בארצות הברית.
מפגש עם אפיפיור ועקיצה מהסימפסונס
בינתיים נהיה בונו מנער דבלינאי עם ראש בעננים, שחולק את חייו עם אישה אחת וחוג חברים מצומצם מימי בית הספר, לאחד הגברים המפורסמים והמשפיעים בעולם. הוא הפך לא רק לפעיל חברתי שמבקר באזורים מוכי אסון, אלא גם למדינאי שלוחש לנשיאים ומנהיגי עולם. "הסלבריטאיות מגוחכת", אמר בריאיון לפני ארבע שנים, "אבל אתה יכול לנצל אותה כדי להאיר נושאים ולהעניק קול לאנשים. והדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה לנסות ולהיאבק בסיבות לעוני".
אחרי מופע ההתרמה הענק Live Aid שבו השתתף בשנת 1985, הוא טס ביחד עם רעייתו לאתיופיה והתנדב כדי לסייע לתושבים שסובלים מרעב. בהמשך הקדיש חלק ניכר מפעילותו כדי להטיף לשמיטת חובות של מדינות באפריקה והקים עמותה למאבק באיידס ביבשת השחורה. "אני חושב על כל הפוטנציאל האנושי הלא ממומש, על כל האנשים המבריקים שאיבדנו למחלות כמו מלריה בגלל מחסור בחיסון פשוט או ברשת כיסוי למיטה – זה עומד במוקד של מי שאני". כשנפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני הרכיב הכס הקדוש את משקפי השמש המפורסמים שאותם מרכיב הזמר בשל מחלת הגלאוקומה שממנה הוא סובל.
זה לא נגמר באפריקה. לאורך השנים בונו התבטא בנחרצות גם נגד המלחמה בבלקן, העימותים במרכז אמריקה וההתחממות הגלובלית - ובעד הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. בהופעה בטורונטו לפני חמש שנים הוא הקדיש את השיר One לנשיא לשעבר שמעון פרס שאותו כינה "קול ההיגיון והשלום במזרח התיכון".
ההתגייסות שלו למען העניים והמדוכאים זיכתה אותו בשלל פרסים ותארים אבל גם בלא מעט ביקורת. הסופרת והפעילה החברתית נעמי קליין האשימה אותו כי פגישותיו עם מנהיגי מדינות שאחראיות לחובות של העולם השלישי, משמרות את המצב הקיים. המאבק שלו סטרילי וסלקטיבי מדי, טענה. והמחאות שלו? "הופעת רוק עם זיקוקים וקהל שמהנהן ומריע לנאומים מנוסחים היטב". עבור רבים, בונו הפך למעין קריקטורה של אקטיביסט. יוצר שמנסה להישאר רלוונטי גם כשהמוזיקה שלו מזמן הפסיקה להיות כזאת, בעולם תרבותי משתנה תדיר, שדחק את רוק האצטדיונים לשוליים. זכור במיוחד הפרק ב"משפחת סימפסון" שבו U2 מופיעה בספרינגפילד, וחברי הלהקה מנסים לחמוק לבר של מו, בזמן שבונו פוצח בנאום חוצב להבות על זבל רדיואקטיבי.
"אתם בטח ממשיכים לשאול את עצמכם למה אני עושה את זה?", שאל בונו את הסטודנטים בהרווארד באותו נאום מפורסם בשנת 2001. "אני מורד נגד האדישות שלי ונגד העובדה שהעולם הוא כמו שהוא, ואני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה". יתכן שבונו מנסה בכל זאת לשנות את העולם, אך יתכן גם שנשאר, למרות הכול ובגיל 60, אותו נער שצמא ליחס - תחילה מאביו, אחר כך מהסביבה שבה חי ולבסוף מהעולם כולו. את החור שנפער בלבו בגיל 14 הוא ניסה למלא בגילויי הערצה. משזה לא הספיק, אולי הבין שבשביל להרגיש בעל ערך, תשומת לב יש לא רק לקבל, אלא גם לתת.
