בשיתוף מוזיאון ארץ ישראל
אנשים 'רגילים' מסוגלים לאצור בזכרונם, בדיוק של 90 אחוז לפחות, יותר מ-2,000 תמונות שבהן הם חזו לאורך חייהם, רבות מהן של אירועים אקטואליים שתועדו ופורסמו בתקשורת. הנתון המדהים הזה, שעלה במחקר שנעשה באקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב, מדגיש את מקומו המרכזי של הצילום העיתונאי בחיינו ובתרבות שלנו, ואם לנקוט לשון סוציולוגית - עד כמה הוא מהותי בגיבושם של נרטיביים חברתיים, בעיצוב דעות ועמדות, בהנעת אידיאולוגיות ואפילו בהפיכתם של סתם אזרחים ל"חברה" או "אומה".
גם בעידן של יצירות פיקטיביות, אפליקציות AI שיוצרות דימויים יש מאין וטכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות - נדמה שאין תחליף למבט החד, האומץ והיצירתיות של צלם העיתונות, שחותר להתייצב במוקד של כל אירוע וללכוד מטווח אפס רגעים של מציאות אקראית, אותם הוא ממסגר ומוסר הלאה, לציבור, כשהם טעונים משמעות חברתית רחבה. וככל שהאקטואליה גועשת והמציאות מאתגרת, כך לפעולה הזו יש יותר ויותר כוח להשפיע.
זה הרקע המקצועי-אמנותי ללידתה של תערוכת צילומי העיתונות והתיעוד "עדות מקומית", אי שם לפני 21. מדי שנה מגישים מאות צלמים אלפי עבודות, המתעדות אירועים שהתרחשו בכל תחומי החיים בישראל בשנה החולפת, וצוות אוצרים מסור, שבצדו פועלת ועדת שיפוט ציבורית, בוחרים מתוכן את העבודות הזוכות במקומות הראשונים בקטגוריות השונות, וכמובן את "תמונת השנה", הפריים הבודד שחבר השופטים האמין כי הוא משקף את אירועי השנה האחרונה טוב יותר מכל העבודות האחרות.
שנת האתגר המוחלט
בשעות הראשונות של אירועי ה-7 באוקטובר, כאשר רובנו, הציבור, עוד לא הצלחנו להבין את גודל הטרגדיה, צלמי העיתונות היו מהאמיצים הראשונים שהתעשתו, וזינקו להתייצב שם, בשדרות, בקיבוצים, במיגוניות, בדרכים המותקפות, תוך סיכון חיים, כדי לתעד. הם נשארו שם עוד ימים ארוכים, הרבה לפני שהשטח טוהר וחוזל"ש סופית. כך, השנה הקשה ביותר בתולדות ישראל היתה גם לשנה המתועדת ביותר אי פעם, והעניין הזה העלה לא מעט אתגרים בפני האוצרות והשופטים של "עדות מקומית".
הדילמה המרכזית היתה האם נכון לכלול בתערוכה עבודות קשות, המתעדות גופות וחלקי אדם, או מצבים אנושיים קיצוניים מאוד. אין זו דילמה פשוטה, שכן יש חשיבות עליונה לצילומי הזוועות וערך היסטורי לעצם התיעוד. עם זאת, ההחלטה שהתקבלה היתה להתחשב ברגשותיהם של המבקרים בתערוכה, בהנחה שרבים מהם קשורים ישירות ובאופן אישי אל קורבנות הטבח, אל תושבי הקיבוצים והיישובים בעוטף, או אל משפחות החטופים והמשפחות השכולות. "עדות מקומית" היא לא תערוכת הסברה לעולם, אלא תערוכה ישראלית לקהל ישראלי, וככזו, צוות התערוכה ביקש למנוע מצבים מטרגרים למבקרים בה. "התערוכה כולה היא טריגר", מסביר גיא רז, אוצר הצילום של מוז"א וחבר צוות השיפוט, "וחשבנו שהאירוע עוד חי ומדמם, שאין מחלוקת על הטבח, ולכן אין ערך מוסף בהצגת תמונות הגופות".
דילמות אחרות עסקו בממד העיתונאי של העבודות שהוגשו לתערוכה: האם תמונות שצולמו בידי משרתי מילואים נחשבות "צילום עיתונות"? האם תמונות שתועדו בחסות דובר צה"ל עונות גם הן להגדרה "צילום עיתונאי"? האם יש מקום לכלול בתערוכה עבודות של צלמים לא-ישראלים? בעניינים אלה הוחלט, בסופו של דבר, לוודא שהצלמים עמדו בקריטריונים הבסיסיים של התחרות. בעבודות מסוימות, שהיה להן ערך במכלול של התערוכה ובהצגת הסיפור המלא של השנה, הוחלט גם להוסיף גילוי נאות לצד שם הצלם, להדגיש ששהה בשטח במסגרת שירות מילואים או צילם בחסות דובר צה"ל. עם זאת, ניסיונות של מערכת התחרות לאפשר מקום גם לצילומים שמייצגים את הצד השני בעזה לא זכו לשיתוף פעולה מצד סוכנויות או צלמים פלסטינים.
גיא רז: "שני הצילומים האלה - שבהם הקורבנות נעדרים לחלוטין מהפריים – מדגישים את חשיבותה של הכרוניקה התיעודית ושל ההמשכיות בהצגת 'עדות מקומית' כמראה למקום ולחברה הישראלית"
סוגיית "תמונת השנה"
הבחירה של "תמונת השנה" של הצלמת הצעירה חן ג' שימל, עוררה מחלוקת בקהילת צלמי העיתונות בישראל, בהיותה חסרת "אקשן" לכאורה. בתמונה, שצולמה ב-5 בנובמבר 2023 בקיבוץ בארי, נראה מתנדב של זק"א אוסף ומוחה כתמי דם מרצפת בית שבו נרצח אדם ב-7 באוקטובר, והיא נבחרה בתהליך שיפוט עיוור ואנונימי (שמות הצלמים לא חשופים לשופטים בשום שלב של השיפוט בתחרות, כדי למנוע כל סוג של הטיה) בידי כל צוות השופטים, הכולל צלמי עיתונות בכירים ועטורי פרסים, אוצרים, עיתונאים ואמנים. השופטים מצאו בתמונה זו המחשה חדה ואילמת לרגע המכאיב והמדמם בתולדות ישראל, שבו מצאה עצמה המדינה מלקקת את פצעיה.
אוצר הצילום וחבר צוות השיפוט גיא רז מספק הסבר נוסף: "הצילום 'השקט' והסטרילי לכאורה, שנבחר ל'תמונת השנה', יוצר לטעמי רצף היסטורי עם תצלום אחר שזכה בעבר בתואר 'תמונת השנה' ב'עדות מקומית', וצולם בידי ברקאי וולפסון במאי 2004 בציר פילדלפי. בצילום ההוא נראו חיילי צה"ל זוחלים בחול, מגששים בידיהם אחרי שרידי חבריהם, שנהרגו בפיצוץ נגמ"ש. שני הצילומים האלה - שבהם הקורבנות נעדרים לחלוטין מהפריים – מדגישים את חשיבותה של הכרוניקה התיעודית ושל ההמשכיות בהצגת 'עדות מקומית' כמראה למקום ולחברה הישראלית, כמו גם על הנחיצות בקריאה לסיומן של המלחמות כולן".
12 רגעים של הווה מתמשך
דנה וולפיילר-ללקיןטל שחרדנה וולפיילר-ללקין, המייסדת והאוצרת האחראית של "עדות מקומית" ליקטה למען גולשי ynet מקבץ של עבודות מתוך התערוכה, שנגעו ללבה במיוחד, ואשר ממחישות בעיניה את עוצמת החוויה הרגשית במסע אל עמקי השנה הקשה, כפי שהיא משתקפת ב"עדות מקומית".
הבחירות שלה לא בהכרח חופפות לתמונות שצוות השופטים בחר למקומות הראשונים בכל הקטגוריות, והיא מנמקת לצד כל תמונה מדוע.
כמו סצנה תנ"כית בציור של קאראווג'יו
איליה יפימוביץ, סוכנות DPA
פעילי ימין מתפללים בערב תשעה באב בקריאה לחידוש ההתנחלות היהודית ברצועת עזה. צולם סמוך לקיבוץ סעד ב-12 באוגוסט 2024.
"תצלום יפהפה, שמזכיר ציורים של קאראווג'יו מתקופת הרנסנס, בזכות האסתטיקה שלו והשימוש המשמעותי במשחקי אור וצל (המכונה באמנות "קיארוסקורו"), אך גם בגלל הסצנות התנ"כיות שבהן הרבה לעסוק. הנשים בכיסויי הראש, הדמות בשמלה המשתלשלת עד רגליה היחפות, הסביבה החשופה והריקה – כל אלה כמו לוקחים אותנו אל ממד זמן אחר".
התצפיתניות והאימהות-הלביאות
זיו קורן, פולאריס אימג'ס, ידיעות אחרונות
פניהן של ארבע התצפיתניות החטופות - אגם ברגר, לירי אלבג, נעמה לוי וקרינה ארייב - לפני ואחרי החטיפה, על גבי כרזות בהפגנה הקוראת לשחרור החטופים. צולם בשער בגין, תל אביב ב-25 במאי 2024.
"הרגעים שנתנו לי מעט תקווה השנה היו אלה של אירועי התמיכה במשפחות החטופים. אלה רגעים משמעותיים של סולידריות חברתית, ערבות הדדית ואקטיביזם. בהתבוננות ראשונית, התצלום לא לגמרי ברור, הוא בנוי שלוש שכבות של דימויי נשים: בשכבה למעלה cut out של תצלומים כמעט גנריים של ארבע נשים צעירות ויפות, ארבע נשים שהיו אנונימיות עד לפני שנה והפכו מוכרות בכל בית. בשכבה למטה התמונות הקשות מהשבי. באמצע הנשים הלוחמות, האימהות-הלביאות, שמרימות קול זעקה משותף למען שחרורן".
בנאליות מחממת לב
אבישג שאר-ישוב, עבור ניו-יורק טיימס
גיורא אלמוג ונכדו, גל גולדשטיין-אלמוג, ששב הביתה משבי חמאס במסגרת עסקת השחרור שהחלה ב־24 בנובמבר והסתיימה ב־30 בנובמבר 2023 .
"זהו אולי הדימוי הכי מחמם לב בעיני בתערוכה. לכאורה זו תמונה בנאלית, כמעט יומיומית: נכד וסבא ברגע אינטימי של פינוק והתכרבלות במיטה. נוכחות הצלמת כלל אינה מורגשת. היא אינה מפריעה לרגע שלהם, רגע של אהבה והתרפקות, שבקלות נוראית יכול היה לא להתקיים".
כוחנות לצד שמחה לאיד
יהושע יוסף, עבור ישראל היום
הפגנת אנשי ימין, בהובלת ח"כ אלמוג כהן מ'עוצמה יהודית', במחאה על ההתנגדות להצבת עמדה להנחת תפילין סמוך לשער בית הספר. צולם בגימנסיה העברית הרצליה, תל אביב, ב-10 בינואר 2024.
"זהו דימוי דחוס, עמוס בתעצומות רגש של כוחנות לצד שמחה לאיד, בכסות של אלמנטים דתיים, כמעט פגניים.
תל אביב הפכה אתר של עימות בין ערכים ליברליים חילוניים לבין מגמות של הדתה. התצלום מעביר סיפור חשוב ומרכזי, שבכל שנה אחרת יכול היה להיות תמונת השנה".
הרגע המרגש של השנה
עוז מועלם, ידיעות אחרונות
הג׳ודוקא פיטר פלצ'יק, שזכה במדליית ארד, עם מאמנו אורן סמדג׳ה, שאיבד את בנו בקרבות ברצועת עזה.
צולם באולימפיאדת פריז, צרפת, ב-1 באוגוסט 2024.
"התצלום הזה תופס את הרגע המרגש של השנה. המאמן המדליסט אורן סמדג'ה, חודש וקצת לאחר ששכל את בנו עומר בקרב ברצועת עזה, חוגג עם "בנו" המקצועי את רגע הניצחון. שמחה חייתית מתפרצת, אפשר לראות את הכתם הלבן על צווארו של סמדג'ה מעצמת הלפיתה של פלצ'יק. רגע שמביע הרבה יותר מזכייה במדליה אולימפית".
ארץ אהובה וכואבת
אורן זיו, שיחה מקומית
מתוך הסדרה "יומן מלחמה: הרס וחורבן ברחבי הארץ ובגדה המערבית", שצולמה בין 7 באוקטובר 2023 ל-29 ביולי 2024.
"פריים אחד מתוך סדרה פואטית ויפה של מסע שיטוט ברחבי הארץ על פני כמעט שנה. נוף ארץ ישראלי יפה, פצוע, מוכר וכואב. סדרת תצלומים כמעט ללא נוכחות אנושית, רק של ארץ אהובה וכואבת".
האור בקצה הזוועה
אלי אטיאס
שרידי בית אחרי מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. צולם בקיבוץ בארי, 6 בנובמבר 2023.
"תצלום יפהפה עם משחק של אור וחושך. אפשר לחוש, פיזית, בזוועה, וקווי האור הבוקעים מבעד למדרגות מלמעלה באלכסונים מושלמים והאור מבעד לחלון כאילו מסמלים סימון של פתחי המילוט מהזוועה. פניו הברורות, המוארות, של הלוחם, כמו מעבירות לצופה את המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו החיילים, אפילו מעין תחושת אשמה על כך שהגיעו מאוחר מדי".
כוריאוגרפיה של מלחמה
רביע באשא
עצורים פלסטינים החשודים בהשתייכות לחמאס. צולם ברצועת עזה, 18 בנובמבר 2023.
"הצלם, חייל מילואים, עיתונאי, תפס רגע אסתטי וקשה. שמיים כחולים עם ענני צמר גפן יפים נושקים לחול ים צהוב. בלב התצלום שרידי מבנה הרוס, קירות בטון חשופים מהם מזדקרים חיזוקי ברזל דוקרניים, ביניהם ארבעה עצורים פלסטיניים עירומים, כפותים, עיניהם מכוסות, על כתפם מוטבעים מספרים. כל אחד מהם כאילו מביט לכיוון אחר במן כוריאוגרפיה מושלמת, לא מתוכננת. לצדם שקיות ניילון ירוקות, להשלמת הצבעוניות, ככל הנראה עם חפציהם האישיים".
החפצים שנותרו מאחור
יובל חן, ידיעות אחרונות
אתר מסיבת נובה אחרי מתקפת החמאס. צולם סמוך לקיבוץ רעים, 23 באוקטובר 2023.
"תצלום שהפך כמעט אייקוני. חורשה של עצי אקליפטוס מכוסה במאות פריטים צבעוניים של קמפינג ופיקניק מוכרים כל כך, כאלה הנמצאים בכל בית ממוצע. צליות בצבעי אדום ותכלת, אוהל איגלו ירוק-כסוף לצד אוהל מאולתר כחול, כיסא ים בצבע פוקסיה ומחצלות ארוגות מחוטי פלסטיק צבעוניים, כאלה שמוכרים בכל תחנת דלק, מפוזרות או מקופלות בחופזה, בלגן. היה כאן אירוע רב משתתפים, שנאלצו לעזוב במהירות ולהותיר מאחוריהם את חפציהם. ההקשר של התצלום לתקופה ולתערוכה מסגיר את עוצמת האסון שקרה".
כבוד אחרון לגיבור
תומר אפלבאום, הארץ
הלווייתו של סרן (מיל') רותם לוי, 24, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. צולם בבית העלמין הצבאי, פתח תקווה, ב-19 בדצמבר 2023.
"תמונה שקטה של כאב צורב, דומם. חלוקת כבוד אחרון בהצדעה המונית מתוזמרת של כל אוהביו ויקיריו של צעיר שהלך בטרם עת, שאהב כדורגל ולא הספיק מספיק".
ילדי הגרדום
אורן בן חקון, ישראל היום
ילדים מהחברה החרדית בהפגנת מחאה נגד הגיוס לצה״ל. צולם בשכונת סנהדריה, ירושלים, ב-20 במרץ 2024.
"בין תצלומי הלוויות והשכול, תצלום פחות מוכר שברגע הראשון עשוי להעלות חיוך. צריך להתבונן בתמונה לעומק כדי להבין מה בעצם רואים; שורה של ילדים חרדים, בערך בני ארבע עד שש, מחזיקים עמודי תלייה, כשעל חולצתם מודפס "נמות ולא נתגייס" ו"להתגייס או לגרדום? תשובתנו: לגרדום". התמונה הזו מייצגת את הסיפור של אחת המורכבויות החברתיות הקשות ביותר של העת הנוכחית, סביב סוגיית אי השוויון בנטל, בצל המלחמה הגובה את המחיר היקר מכל".
רגע של שבר
יונתן בלום, עבור ידיעות אחרונות
שדרן הרדיו דורי בן זאב באולפן. בעקבות טבח ה־7 באוקטובר נרתמו גם מגישים ועורכים ברשתות המוזיקה ברדיו לשעות שידור רבות וארוכות, והתאימו את המוזיקה למצב הרוח הכללי. צולם באולפן תאגיד השידור כאן, תל אביב, ב-16 באוקטובר 2023.
"דורי בן זאב הוא אחד השדרנים האהובים עלי, גם בזכות חידודי הלשון וההומור המרומז האופייניים לו. בשבועות הראשונים למלחמה ביליתי ממושכות בכבישים תוך האזנה לכאן 88 ולדורי, ששידר שעות ארוכות וניסה להרים את המורל הלאומי בדרכו הייחודית. כאן הוא נראה ברגע של אתנחתא ושבר, רגע אנושי ורגיש בו הוא נותן לעצמו להשתחרר מהתפקיד הממלכתי ואולי להתפרק, לרגע".
* * *
התערוכה עדות מקומית מוצגת במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), רח' חיים לבנון 2 בתל אביב, ותינעל ב-14 בפברואר 2025. התערוכה פתוחה בימי שני ורביעי בין השעות 10:00 - 16:00, בימי שלישי וחמישי בין השעות 10:00 - 20:00, בימי שישי בין השעות 10:00 - 14:00 ובשבתות בין 10:00 - 18:00.
בשיתוף מוזיאון ארץ ישראל
פורסם לראשונה: 12:08, 08.01.25
