"בבית לא ממש מבינים מה אנחנו עוברים פה. כאילו החיים נמשכים רגיל. גם אנחנו בעצמנו לא מבינים מה אנחנו עושים. הם עכשיו בטוחים שאנחנו בחאן יונס עם סכין בין השיניים, אבל בסוף אנחנו יושבים פה ועושים ריאיון. אז קשה לומר מי המנותק, אנחנו או הם". את הדברים האלה אומר רותם ארז, אחד המילואימניקים המתועדים בסרט "לא גיבורים אנחנו", שעלה השבוע ב-HOT8. סביר להניח שהוא צודק - כלי התקשורת מציפים אותנו בנתונים על התקדמות הלחימה, ההיתקלויות, האבדות. אין ישראלי שלא מכיר לפחות אדם אחד שמשרת כרגע במילואים. הצבא הוא צבא העם, אבל חלק ניכר מהעם לא באמת יודע איך נראית בפועל הלחימה בגבולות עזה במלחמה הנוכחית.
מתוך "לא גיבורים אנחנו"
(באדיבות HOT8)
המסקנה הזאת הובילה את שקד ברנד, יוצר סרטים דוקומנטריים, להבנה שהנושא לסרט הבא שלו נמצא ממש מתחת לפנס: שירות המילואים שלו מאז 7 באוקטובר, בתחילה בעוטף עזה ואחר כך בעזה עצמה. שירות שעדיין לא הסתיים - יום לאחר הריאיון הסתיים הרענון שלו והוא חזר לגזרה. שירות שבמהלכו איבד חמישה מחבריו באירוע המטענים בחאן יונס. "עוד כשהייתי בסדיר הרגשתי שמה שדובר צה"ל מוציא, שרואים את החיילים רצים ומסוקים מאחוריהם, זה לא קשור", הוא מאבחן בריאיון ל-ynet, "גם בתור חייל בסוף עשיתי מטבח וש"ג וסיורים על הגדר. להגיד שאני יודע מה אנחנו עושים שם היום? אנחנו שומרים על ציר. בכלל, בתור חייל קשה להבין מה קורה. כשחזרתי מעזה היו שואלים אותי מה קורה שם, הייתי עונה 'לא יודע. אתם בחדשות יודעים יותר. אני רואה את הבית שמולי, את הכפר, את הגזרה. אין לי מושג מה קורה מעבר לזה".
כשברנד הבין שהפלוגה שלו עומדת להיכנס לעזה בדצמבר האחרון, הוא הרים טלפון להורים שלו, עדכן אותם על הכניסה וביקש שיארגנו את ציוד הצילום שלו. "אמא שלי התרוצצה והשיגה את כל מה שהיה חסר", הוא משחזר, "נפגשנו בחניון של מסיבת הנובה בערב לפני הכניסה. הם הביאו לי את הציוד, ולמחרת נכנסנו". מה שהחל כצילומים בעצלתיים של הווי צבאי השתנה כשכוח של הפלוגה נקלע לפיר ממולכד של מנהרה בחאן יונס, ואיבדה שלושה קצינים ושני חיילים - רומן ברונשטיין, אביתר כהן, אליה יאנובסקי, ארי יחיאל זנילמן ואיתי פרי. ברנד חש בצורך של חבריו לפלוגה לפרוק, יזם ראיונות, צילם כינוסים שבהם החיילים הביעו ביקורת על המערכת הצבאית ונחשפו רגשית. התוצאה היא "לא גיבורים אנחנו", סרט (שהפיקו HOT8 וקסטינה תקשורת) שמתעד את השגרה היומיומית של לוחמי עזה לצד האתגרים הנפשיים שהם מתמודדים איתם.
הרגשת את הפער בין מה שאנשים חושבים שאתה עושה ומה שקורה בפועל?
"כן. אני חושב שאנשים בבית גם יותר דואגים. אני יודע מה קורה איתי וגם במצב מסוכן לא תמיד אתה תופס את זה, כי אלה החיים בתוך הדבר הזה. בישראל כל יום את יכולה לקבל טיל על הראש ואנחנו לא חיים במודעות כזאת. זה אותו הדבר. מצד שני יש יחידות שפועלות בתוך המנהרות, זה לא אנחנו. בסוף, מלחמה זה דבר ארוך וממושך. לתפוס שטח לוקח כמה שעות, אחרי זה שוהים שם וזאת המלחמה האמיתית. עזה זה מקום קטן, אם בכל יום צה"ל היה מתקדם למקום אחר כבר היינו בים".
היית צריך אישורים כדי לצלם?
"לא. לדעתי זאת המלחמה הכי מצולמת בהיסטוריה, לכל לוחם שני יש גו פרו אבל אני נכנסתי גם עם מיקרופון ועשיתי עבודה על דמויות וראיונות עומק, זה שונה מהתיעוד המבצעי של הלחימה שיש בחוץ".
איך החיילים הגיבו למצלמה?
"חלק לא הבינו, חלק שיתפו פעולה. והיינו בלי טלפונים אז אנשים ידעו שמה שהם מצטלמים זה מה שיהיה. אנשים רצו תמונות סטילס כדי שתהיה להם המזכרת הזאת אבל היו גם אנשים שלא רצו להצטלם ולתעד מסיבות שאפשר להבין. לי היה מאוד קשה, הייתי עייף והיה חם. ירדתי בארבע בבוקר משמירה אחרי שעתיים שינה בלילה בבוץ ובגשם, ואז ראיתי משהו שאני חייב לצלם ואני כזה, 'אני אלך אביא את המצלמה?' לפעמים פספסתי דברים, לפעמים צילמתי דקה ולא היה לי כוח אז הפסקתי. הייתי לוחם, וזה היה מן תחביב".
7 צפייה בגלריה
"לא הייתי במודעות לזה שאולי לא כולם יחזרו ושצריך להיפרד ולצלם את האנשים". מתוך "לא גיבורים אנחנו"
(צילום: שקד ברנד)
כשצופים בחיילים בסרט אי-אפשר שלא לתהות מי מהם נשארו בחיים. הסתובבת בידיעה שאתה עלול לחזור עם רק חלק מהחברים שלך?
"בסוף נכנסנו למשימה פשוטה, לשמור על ציר, ותמיד אמרתי שיכול לקרות משהו, אבל לא הייתי במודעות לזה שאולי לא כולם יחזרו ושצריך להיפרד ולצלם את האנשים. בגלל זה היינו בשוק. לדעתי לא האמנו מספיק באויב. אני חושב שהמוח האנושי לא יכול לחיות במודעות שכל רגע יכול לקרות משהו".
"בעריכה חשבתי על המשפחות השכולות, יהיה להן קשה לשמוע את הנופלים מביעים חרטה"
"אני שונא את המדינה אבל אוהב את הפלוגה", אמר פעם יהונתן גפן. בפראפרזה, אחד האלמנטים הנוכחים בסרט הוא הפער בין הרצון של המילואימניקים להתגייס, תחושת השליחות והחובה המוסרית, ובין אובדן האמון שלהם במערכת ששולחת אותם, שאמורה לגבות אותם ולהגן עליהם. בכינוסים מבטאים החיילים תחושה שלוקחים אותם ואת הנכס היקר ביותר שלהם, החיים, כמובנים מאליהם. העובדה שמדובר במילואימניקים ("אזרחים על מדים", מכנה אותם ברנד) מאפשרת להם נקודת מבט רחבה ומושכלת יותר וגם איך לבטא אותה רגשית, הם יודעים מה הם עלולים להפסיד.
7 צפייה בגלריה
"מה קורה ביום שאחרי? המלחמה לא נפסקת כי היה אירוע ואנשים נהרגו ונפצעו". מתוך "לא גיבורים אנחנו"
(צילום: שקד ברנד)
"בבוקר אחרי האירוע קמתי והבנתי שקורה פה משהו אחר", הוא נזכר. "היה שקט כזה באוויר ואנשים התכנסו. חלק כעסו מאוד, חלק בכלל לא עיכלו. היו אנשים שצחקו כאילו לא קרה כלום, מנגנון הגנה והתמודדות. שם אני חושב שהבנתי על מה הסרט. כי כל סיפורי המלחמה שאני שמעתי היו על מה קורה עד ההיתקלות. 'הלכנו וכבשנו את המוצב'. אבל מה קורה ביום שאחרי? המלחמה לא נפסקת כי היה אירוע ואנשים נהרגו ונפצעו. אין מ"פ ומ"מ למחלקה, המג"ד נפצע, החיילים מפחדים ויש חוסר אמון.
"זה לא נגד מישהו ספציפי, פשוט אחרי דבר כזה אף אחד לא רוצה לעשות כלום. אנשים עם ילדים מפחדים ואומרים שזה יכול היה להיות הם. הרי אנשים ניצלו מזה בנס, באופן אקראי. איך אפשר להמשיך? מצפים מחיילים להיות גיבורים וחזקים. מה גם שבתקופה ההיא המילואימניקים היו הייצוג של המדינה, תפקיד שאתה מקבל כשאתה לובש את המדים, ואנחנו לקחנו את התפקיד הזה כי אנחנו התנדבנו להגיע. ביננו, זו לא חובה להגיע למילואים ולהתגייס לקרבי".
בעצם לקחת את הדימוי הזה של חייל מילואים לוחם ופירקת אותו למקומות מאוד אנושיים ומפוכחים.
"ההרכב של האנשים אפשר את זה. חיילים בסדיר כבר עשרה חודשים בתוך המלחמה, רובם בני 19 ושם אולי מדברים פחות, למרות שעוברים דברים קשים לא פחות ואולי יותר", מבהיר ברנד. "יצא לי לשמוע מחיילים בסדיר שמי שדיבר ופתח, המפקדים הסתכלו עליו בעין עקומה. אצלנו היו אנשים בוגרים, הייתה את האפשרות לדבר ולפרוק וזה התקבל בסדר גמור. זאת מלחמה 2024".
הרגשת את חוסר האמון?
"כן, זה משתקף מאוד בחומר. מצד שני אנשים שאני מראה להם אמירות מאוד קשות שהם אמרו בסרט, צוחקים על זה ואומרים, 'הגזמנו'. הכעס והפחד וחוסר הוודאות הקצינו הכול. כשניגשתי לעריכה אמרתי, 'רגע, יש פה האשמות כבדות' ואני חושב גם על המשפחות השכולות, שאם הן ישמעו חרטה של הנופלים יהיה להן קשה, אז דיברתי עם המשפחות ואמרתי להן שיש אמירות לא פשוטות, אבל בסוף כן נשארנו יחד וסיימנו את זה.
7 צפייה בגלריה
"כולנו אזרחים שתוך יומיים אמרו להם שהם נכנסים". מתוך "לא גיבורים אנחנו"
(צילום: שקד ברנד)
"אני גם לא חושב שזאת אשמה של מפקד זה או אחר, אלא אותו כשל של 7 באוקטובר, בסופו של דבר הצבא היה לא מאורגן. אבל זה לא תחקיר, לא כתבה ב'עובדה'. בפועל לא היה ציוד והיה חרא וקר ועל הפנים. והמג"ד והמ"פ וכולנו בסיטואציה של אזרחים שתוך יומיים אמרו להם שהם נכנסים, לא היה זמן להתאמן או להבין את כל המשמעויות. אף אחד לא היה עם ניסיון מעשי בלחימה, האנשים הכי מבוגרים בפלוגה היו במלחמת לבנון השנייה, אז לא משנה כמה מתאמנים לא יודעים".
איך אתה מרגיש לגבי החזרה לעזה מחר?
"אני מקווה שזה עבר בסרט, שרוב האנשים לא באים בגלל המדינה, הם באים בגלל האנשים. אני יכול להפסיק לשרת מחר, אבל הפלוגה עצמה מתגייסת וכשיש פחות אנשים אז אנשים אחרים יותר בסכנה, הם לא ישנים כי הם שומרים בלילה. אנחנו תלויים אחד בשני בצורה שאי-אפשר להבין אם אתה לא שם, יושבים לילה שלם אחרי שינה של שעתיים עם המשקפת ראיית לילה וסורקים את כל הבתים שוב ושוב. מי שמפשל – יבוא מחבל וידפוק את כולם. וזאת הסיבה שאני נכנס למרות שאני ממש לא רוצה".
מהודו וקטמנדו - לעזה
בכרטיס הזיכרון הראשון במצלמה של ברנד מהכניסה לעזה תוכלו למצוא תמונות מהודו וקטמנדו, מטיול שעשה עם אחיו התאום. במהלך טרק ארוך באוורסט, בגובה 5,000 מטר, פיתח אחיו מחלת גבהים חמורה. ברנד השיג מסוק שיחלץ אותם והשניים טסו לקטמנדו לבית חולים פרטי. "חשבתי שהרע מאחורי", הוא נזכר. אחרי יומיים הפציר בו אחיו שינצל את הזמן שנשאר לו עד הטיסה לארץ, לטיול באזור. "זה היה הבוקר של 7 באוקטובר. ב-11 בבוקר התחילו להגיע הסרטונים. זה היה השלב הכי קשה במלחמה", הוא מודה, "חוסר האונים. להיות כל כך רחוק מהבית, רק רציתי להיות עם הפלוגה, להרגיש שאני יכול לעשות משהו בקשר לזה ולא רק להסתכל".
7 צפייה בגלריה
"רק רציתי להיות עם הפלוגה, להרגיש שאני יכול לעשות משהו בקשר לזה ולא רק להסתכל". שקד ברנד
(צילום: אוסף פרטי)
בערב שלפני הטיסה לארץ אחיו התעלף שוב באמצע הכביש הראשי. האמבולנס שהוזעק לא הגיע, ברנד מאתר ישראלית שמתנדבת במד"א שמסייעת לו. "מגיעים לחדר מיון הזוי, מגיעה אלי אשת צוות רפואי ואני אומר, 'איפה הרופאה?' היא עונה 'אני', אני אומר לה, 'תטפלי בו!' היא אומרת, 'אני לא יודעת מה לעשות'. הבאתי איזה פרמדיק ישראלי שטיפל בו. זה היה הרגע הכי טוב בימים האלה כי פתאום התעסקתי בו ולא ב-7 באוקטובר".
יומיים אחרי 7 באוקטובר חזר ברנד לארץ, בסופו של דבר בלי אחיו, שנשאר בבית החולים בקטמנדו, ונחת ישר בכיסופים, שם הוצבה הפלוגה שלו. יומיים לאחר מכן התקבל דיווח על מישהו שנראה רץ בקיבוץ. כוח שהלך לבדוק איתר באחד הבתים מחבל שהשליך עליהם רימון. שלושה מהם נפצעו. בין היתר נכח בהיתקלות אליה, מפקד מחלקה שלוש, שנהרג באירוע המטענים בחאן יונס בהמשך.
7 צפייה בגלריה
"הוא לא הסכים שאני אצלם אותו, כנראה הוא פחד שזאת תהיה התמונה האחרונה". סרן (במיל') אליה יאנובסקי ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
"אליה גם כתב יומן. אחרי האירוע הוא התחיל לדבר על המוות והבין שיכול להיות שמשהו רע יקרה. יש לו יומן מטלטל על כמה חשובה לו השליחות וכמה הוא פחד בימים ההם בכיסופים. הוא לא הסכים שאני אצלם אותו, כנראה הוא פחד שזאת תהיה התמונה האחרונה. מה שבפועל קרה, אחת התמונות בסרט היא תמונה שצילמתי בלי שהוא שם לב רגע לפני שהוא יצא, וזאת הייתה התמונה האחרונה. ארי רצה להצטלם. את אשתו חווה פגשתי כשהוא חזר למילואים שבוע אחרי שנולדה להם תינוקת. לא האמנתי שהוא בא אבל ארי אמר שרחמים, מפקד המחלקה, התקשר ואמר שהוא צריך אותו. שבועיים אחרי זה אני מוצא את עצמי יוצא מעזה לשבעה של ארי ואליה, ופוגש את חווה בשבעה. זה היה מטלטל מאוד".
ההבנה שהחומרים שלו עומדים להתגבש לסרט הגיעה אל ברנד במהלך העיבוד, יומיים שבהם החיילים מעבדים את החוויות שעברו במהלך השירות כדי למנוע היווצרות פוסט טראומה. ברנד ישב לילה שלם וערך 15 דקות מתוך החומרים שצולמו על ידיו ועל ידי שני צלמים נוספים, ואותן הקרין לחיילים בערב הסיום, "ואני רואה שהעיניים של כולם נוצצות ואנשים בוכים וצוחקים ונמצאים בסערת רגשות", הוא נזכר. "תוך כדי בא אחד החיילים, מחבק אותי בבכי ואומר לי, 'תקשיב, הייתי עכשיו יומיים עם פסיכולוגים ולא הבנתי מה עברנו, אבל ב-15 הדקות האלה הבנתי הכול'".
מתוך "לא גיבורים אנחנו"
(באדיבות HOT8)
ברנד, 26, סטודנט לעבודה סוציאלית וטיפול בטראומה במכללת תל חי, הבין את הערך התרפויטי של הסרט המתהווה. הוא פרש לאחד הנגמ"שים ותוך כדי החזרת הציוד הוציא את הלפטופ והתחיל לכתוב את התסריט. "את התחקיר כבר עשיתי בשמירות", הוא אומר בחיוך, "ארבעה חודשים שמרנו יחד, אני יודע הכול על האנשים האלה, את הפרטים הכי קטנים".
"אימרי, מפקד המחלקה, הוא כוכב הסרט. הוא לא ישן כי הוא דאג שכולם יהיו בסדר. אנשים רצו לעזוב והוא כל הזמן דיבר איתם, ברגישות מטורפת, לא משהו שרואים בצבא. כל הזמן רציתי לראיין אותו והוא כל הזמן התחמק. בשלב מסוים הבנתי שהוא לא יכול לפתוח את מה שהוא מרגיש כי אז הוא יתפרק. אפילו בנסיעות הביתה, בהפוגות, הוא היה יושב עם הווייז ומנווט. הייתי אומר לו, 'אימרי, אתה לא מפקד נגמ"ש עכשיו, תעזוב את זה! יש וייז!'. הוא לא הרפה. 'תפנה בצומת הזאת ותתקשר לבן חמו תראה שהוא הגיע הביתה'. פעם אחת הוא הסכים להתראיין, הוא אמר, 'אני אימרי ביטון בן '27, איך שהוא סיים את המשפט נגמר לי כרטיס הזיכרון, ואז הוא ברח לי וכבר לא קיבלתי אותו יותר".
מה זה היה עבורך?
"לפני האירוע לא צילמתי הרבה ואחרי זה התחלתי יותר וגם ראיינתי אנשים, המצלמה ממש נצמדה אליי ואני חושב שהייתי קצת זבוב על הקיר על האירוע. חוויתי אותו אבל לא ממש רגשית. וכשחזרתי הביתה, בריענונים, והקרנתי את כרטיס הזיכרון לא האמנתי שאלה דברים שאני צילמתי. לא זכרתי אותם. אלה חבר'ה שהיו שלושה חודשים במילואים, כולל הזמן בעוטף, ואני איתם, אני מכיר אותם. וכשאני שם להם את המיקרופון הם פתאום מדברים כל כך יפה, כל מילה זה כמו ספר. ואני מכיר את האנשים, היו לנו שיחות שטחיות ביומיום, ואני לא מאמין שזה הם.
7 צפייה בגלריה
"אני אומר, 'לפני כמה שעות קרה מה שקרה אבל צריך להכין ארוחה וחיים'. יש ניתוק רגשי וזאת לא פריווילגיה". מתוך "לא גיבורים אנחנו"
(צילום: שקד ברנד)
"בהקרנה של הסרט את רואה אנשים בקהל בוכים ושנייה אחרי זה צוחקים ממשהו מצחיק שקרה בו. זה בדיוק המילואים - רגע אחד חרא אבל יום אחרי האירוע אנשים עושים סנדוויץ' עם טחינה ועושים צחוקים. ואני אומר, 'לפני כמה שעות קרה מה שקרה אבל צריך להכין ארוחה וחיים'. יש ניתוק רגשי וזאת לא פריווילגיה. גם אני הייתי מנותק. רק בדיעבד אני מבין את זה".
המשפחות של החיילים שנפלו ביקשו את החומרים?
"הם לא ידעו שיש, אבל תוך כדי עבודה על הסרט בכל פעם שמצאתי עוד משהו שלחתי להם והם כל כך התרגשו. קרה להם הדבר הכי נורא שיכול לקרות, אבל זה קצת כמו דרישת שלום. יש קטע שלא נכנס לסרט שבו עמדנו סביב הרדיו והקשבנו למבזק, ואליה לא מדבר, הוא רק עומד שם ומקשיב. שלחתי את זה לדודה שלו והיא כתבה לי תשובה כל כך מרגשת, זה היה לי מאוד עוצמתי.
"במשך כל השהות שלנו בעזה רק חיכינו שזה יסתיים, אמרנו 'אנחנו בעזה, נחזור לארץ יהיה טוב'. אבל אז אנחנו יוצאים ויש מלחמת אזרחים, ממש. אני יוצא לרחובות וקשה לראות את זה, ואז אני חוזר לעריכה ורואה אותנו על גבעת חול באמצע חאן יונס, אנשים מכל הקשת הישראלית, רב בישיבה, בחור מבאר שבע, אתיופי, עולה מקנדה, פשוט יושבים שם ומצליחים לשרוד יחד, כי אנחנו יודעים שאנחנו בסכנה. גם בחוץ אנחנו בסכנה. אבל אנחנו לא מבינים את זה אז אנחנו רבים.
"העריכה של הסרט, עם כל זה שזאת מלחמה וזה קשה, היא בשבילי תקווה. בשבילי זה סרט אופטימי. מאוד. אני רואה את הביחד. בסוף זה האנשים ובגלל זה הסרט הזה אנושי ולא מתעסק במי שלא הביא לנו שק"שים או בפוליטיקות. חלאס. מבחינתי אנחנו אזרחים שיום אחד הפכו להיות חיילים וסיימנו את זה בזכות הביחד, כי יכולנו לדבר בכנות ולפתוח ולסמוך אחד על השני. אנחנו נכנסים לעזה רק בשביל לשמור אחד על השני. לשמור על עצמנו כדי שכולם יצאו בשלום. אנחנו לא תופסים את סינוואר בכל לילה או מוצאים אמל"ח. אנחנו שומרים על עצמנו בעזה".
