הוא יושב על כורסת עץ ישנה, לבוש בחולצת טריקו כהה ומעליה ז'קט ג'ינס פתוח. אנחנו בביתו הצנוע ברמת גן. השידה בעלת העיטורים המגולפים שמאחוריו והטפט שמכסה את הקירות מקנים תחושה חמימה, תחושה של ישראל של פעם. גם הוא: לזאב רווח אין טלפון נייד. אין פרופיל פייסבוק, אין חשבון אינסטגרם. ועדיין, הוא מצליח לקבל פה ושם את אהבת הקהל שהוא כל כך זקוק לה, את ה"דלק" שלו, כפי שהוא מגדיר זאת. החלון שמאחוריו משקיף אל בית הספר הסמוך, ו"הילדים קוראים לי, צועקים לי 'ששון'", הוא אומר בחיוך. אשתו מלי מעידה ש"הוא עושה להם משפטים מהסרטים – והם מרוצים".
זאב רווח בריאיון בביתו
את אהבת הקהל הוא רגיל לקבל, במנות שופעות. כבר יותר מחמישה עשורים שהוא מככב בכל זירה אפשרית: על בימות התיאטרון, בבתי הקולנוע ועל מסכי הטלוויזיה. ברזומה שלו יותר מ-40 סרטים – כמה מהם, כמו "חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי", הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית ומצוטטים עד היום, גם על ידי אנשים שלא נולדו כשעלו לאקרנים. בזמן אמת הוא קיבל כתף קרה מהמבקרים, אבל הקהל הצביע ברגליים, וממשיך לעשות זאת עד היום. "אני אוהב קהל, אוהב את הדבר הערטילאי הזה שאיתו אני נפגש", הוא אומר. "אני אוהב אנשים, אוהב את העם שלי. ואני מקבל חיבוק גדול בחזרה מהקהל, מהעם".
אבל בשנה האחרונה, נמנעה מרווח חוויית המפגש הבלתי מתווך עם הקהל – זה שמתרחש באולמות התיאטרון. עוד לפני שהגיע משבר הקורונה ושיתק את עולם התרבות, התמודד רווח עם משבר אישי שכפה עליו הפסקה. זה קרה ביוני 2019, כשהוא ומלי עשו את דרכם לחופשה משפחתית מתוכננת ביוון. המונית כבר מחכה בחוץ, הם יורדים במדרגות - אבל משהו לא בסדר. "הרגשתי קצת לא טוב, אמרתי למלי - 'אני רוצה ללכת לרופא, תבטלי את המונית'", משחזר רווח. מלי נזכרת גם היא באותו בוקר: "הוא אמר לי שהוא מרגיש משהו ביד. חשבנו שאולי הוא ישן עליה, ואז קלטנו. צלצלתי לילדים, אמרתי להם - 'תעצרו הכול, צריך לקחת אותו מיד לבית החולים".
בבית החולים שיבא תל השומר, הם קיבלו את האבחנה הרשמית: אירוע מוחי, שהתגלה בדיוק בזמן. "הפגיעה הייתה יכולה להיות הרבה יותר קשה", אומרת מלי. רווח, שיחגוג בקיץ הקרוב את יום הולדתו ה-80, מוסיף: "אם הייתי עולה על הטיסה זה היה הרבה יותר קשה".
יכול להיות שלא היית יורד מהטיסה?
"כן, הייתי מודע למה שעובר עליי כל הזמן, אמרתי תודה לאלוהים שזה רק זה".
היית אומר שניצלת בנס?
"כן. אמרתי למלי - 'לא נוסעים'".
אז ניצלת בזכות המודעות שלך באותו הרגע.
"כן, זו האחריות שלי כלפי המשפחה שלי. אני אף פעם לא חושב על עצמי".
אחרי שאובחן, רווח נשלח לשיקום שנמשך כחודש. "הרגשתי סחרחורות, ממש לא טוב. אבל זה לא היה משהו שאני לא יכול להשתלט עליו".
הרגשת שאתה מתקשה לתפקד?
"מבחינה תפקודית הייתי בסדר. לא התקשיתי לדבר".
פחדת?
"לא. תמיד אמרתי תודה שזה רק זה, שיכולתי לשלוט בכל".
מלי נזכרת בתקופת השיקום הממושכת. "הייתה לו קלינאית שעבדה איתו, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק", היא מספרת. "זה היה אירוע בצד ימין של המוח ולכן, למזלנו, זה היה קל יחסית. אם זה היה הפוך - התפקוד הקוגניטיבי היה נפגע. במקרה של זאב, היד והרגל נפגעו".
רווח תכנן לחזור לבמות כמה חודשים מאוחר יותר – אולם הרופא ציווה עליו לשמור על מנוחה. מבחינתו, החיים ממשיכים כרגיל. רווח מעיד על עצמו כי הוא "עצמאי במאה אחוז", אבל מלי ממהרת לצנן את ההתלהבות: "אסור לך לנהוג, עדיין לא אישרו לך את זה".
האישה של חייו
ובכלל, נדמה במהלך הריאיון שהפעם, בניגוד למפגשים קודמים, מלי לוקחת על עצמה חלק פעיל יותר בשיחה. הדאגה שלה לבעלה ניכרת. כשהוא נשאל אם הפסיק לעשן בעקבות מה שעבר, היא מגיבה בשלילה – והצער מורגש. רווח נזכר בשלב מסוים בשיר שכתב עליו אביו. עוד לפני שהוא מסיים את המשפט, מלי כבר ממהרת לחדר השכן, שולפת את התמונה המוגדלת שעליה נכתבו מילות השיר. "אתה רואה? לא רק שהיא הולכת להביא את התמונה עוד בזמן שאני מדבר עליה, היא גם מספיקה להעביר יד ולסדר לי את החולצה בדרך", הוא אומר. "אני לא מסוגל לראות את החיים שלי בלעדיה".
בקרוב הם יחגגו 40 שנות נישואים, אבל הם מכירים זמן רב יותר. בערך. כשהם נפגשו בפעם הראשונה, היא עוד הייתה בכיתה ד'. "זה סיפור מוזר", מלי מודה. "הלכתי להצגה 'עוץ לי גוץ לי' – והוא גילם שם את המלך". רווח משלים את הסיפור, באופן שמעיד על כך שהם מתורגלים היטב בדינמיקה הזו סביב ההיסטוריה הזוגית. "בסוף ההצגה היא הלכה לילדים בכיתה ואמרה – 'אתם רואים את זה שמשחק את המלך? אני אהיה אשתו'". מלי שומעת ומחייכת. "אני לא יודעת למה אמרתי את זה", היא מוסיפה.
חלפו לא מעט שנים עד המפגש הבא בין השניים, זה שבסופו נולדה הזוגיות. רווח היה בן 39 – ומלי בת 25. ושוב הסיפור מתגלגל לפינג פונג של זיכרונות משותפים. "זאביק", מלי קוראת, "ספר לו על האישה המבוגרת, מה היא אמרה לך כששיפצת את הבית".
"אה, נכון", נזכר רווח, "היא אמרה לי – 'בקרוב תכיר את אשתך'".
ואז ראית את מלי?
"כן".
המפגש התרחש במהלך העבודה על הסרט "פצעי בגרות 80". רווח הגיע לפגישות עבודה במשרד ההפקות שבו היא עבדה כמזכירה. "לא הפריע לי הגיל", היא משחזרת, "הוא היה צעיר במראה וגם ברוחו". הוא כבר היה אז שחקן מפורסם, אבל מלי מודה ש"עד אז לא ראיתי אף סרט שלו. הייתי צפונית כזאת של גבעתיים, אחת שהולכת לסינמטק. אבל הכרתי את הפנים שלו כי ההורים שלי נהגו ללכת לתיאטרון".
6 צפייה בגלריה
קלאסיקה - זאב רווח בתפקיד חכם חנוכה ב"חגיגה בסנוקר"
(צילום: צילוך מסך מתוך "חגיגה בסנוקר")
רווח מעיד כי כבר כשראה אותה בפעם הראשונה – ידע שהיא תהיה אשתו. "אחרי שנתיים התחתנו. התאהבתי הרבה בחיי – אבל אף אחת לא משתווה למלי. היא האישה של חיי. אני מודה לאלוהים שפגשתי אותה".
לבני הזוג שלושה ילדים: ג'קי, שעובד כעוזר צלם בסרטים ובסדרות; איציק, צלם טלוויזיה; וחן, הצעירה שסיימה לא מזמן את לימודיה במנהל עסקים ושיווק. את תקופת הקורונה העבירו השניים עם הבת הצעירה, שדאגה לכל דבר שהיו צריכים. "היא הייתה איתנו ועזרה בכול, עשתה בשבילנו קניות בסופר". את 11 הנכדים שלהם, פגשו בזמן הקורונה רק מבעד לחלון, במרחק בטוח. "כשהם באו זה היה נחמד אבל גם קשה".
המשפחה היא שניצבת תמיד לנגד עיניו של רווח, כפי שהוא מעיד על עצמו. הוא שוב ושוב חוזר על כך שהוא שמח שהאירוע המוחי הסתיים כפי שהסתיים בעיקר בשל תחושת האחריות והמחויבות שלו כלפי משפחתו.
הילדים שלך כבר גדולים, אבל אמרת פעם שאתה ממשיך לעבוד בעיקר כדי לעזור להם.
"נכון, תמיד אמרתי שזה קודם כל הם. קניתי להם דירות לפני שקניתי לעצמי דירה".
גרת בשכירות ובמקביל קנית להם דירות?
"כן, היה לי חשוב שהם יהיו מבוססים, שלא יעברו את הדרך שאני עברתי".
איזו דרך עברת?
"דרך מחושבת מאוד".
מה זה אומר? היו תקופות שרצית לעשות משהו ולא היה לך מספיק כסף לזה?
"תמיד. ידעתי שהכול כרוך בכסף, אז ידעתי לשמור עליו טוב. חשבתי גם על האחים שלי".
היית איש עשיר?
"לא, בכלל לא. אף פעם. הייתי חסכן מאוד".
מה זה אומר? שבתקופת הזוהר של סרטי הבורקס חשבת כבר על הפנסיה? חסכת לימים קשים?
"כן".
אז לא נסעת אף פעם במכוניות פאר?
רווח צוחק. "לא, איזה. היה לי חשוב שההורים שלי יחיו כמו שצריך, עזרתי להם כלכלית. היה לי מספיק מה לעשות עם הכסף. גם אחים, גם חברים שלי".
גם לחברים עזרת כלכלית?
"כן".
לא חששת שינצלו את זה?
"לא. תמיד עזרתי במידה. עזרתי ושמרתי לי את החלק שלי. תמיד. אף פעם לא קפצתי מעל הפופיק. הודיתי לאלוהים על מה שהוא נותן לי, ואני מודה לו על שהתנהגתי כמו שהתנהגתי. תמיד הייתי מכוון. ידעתי בדיוק כמה אני שווה".
"אבא יכול להתגאות בי"
את תקופת הקורונה, שבמהלכה היו הוא ואשתו מבודדים בביתם, רווח מספר שהעביר בעיקר בקריאה. בסלון ביתם, אגב, אין טלוויזיה. "כשבאים אליי חברים אני רוצה להתייחס אליהם, ונותן את עצמי. אם בא אליי מישהו הביתה, אני לא אשב ואצפה בטלוויזיה. אם רוצים לראות טלוויזיה, אנחנו צופים בחדר השינה".
על פניו נראה שהם מפיקים את המיטב מהחופש שנכפה עליהם, אבל ניכר על רווח שהוא נהנה הרבה יותר כשהוא מפליג במחשבותיו על העבודה ועל הקהל. עוד לפני הקורונה, בזמן המנוחה בביתו, הוא כתב תסריט והחל לעבוד על סרט שמספר את סיפורם של חבורת נערים - עולים ממרוקו, בדיוק כמוהו - שהתגייסו לפלמ"ח. חלום שהוא עצמו לא הצליח להגשים. "להגיע לפלמ"ח ממרוקו - זה היה הישג".
אתה רצית ללכת לפלמ"ח?
"כן".
למה לא הלכת?
"הייתי במרוקו, והייתה לי אהבת אין קץ לארץ. בגיל 15-14 כבר הייתי בארץ, ויכולתי ללכת לפלמ"ח. אבל לא יצא. הפלמ"ח מבחינתי זה הארץ, והאהבה הכי גדולה שיש לי והייתה לי זאת האהבה לארץ. למדתי בבית ספר חקלאי בכפר חסידים, ותמיד העניין הזה של לקום בבוקר ולעשות את הפס של החריש עם הטרקטור - זה מילא אותי בגאווה. גאווה על כך שהטרקטור לא סטה לשום כיוון, שהמחרשה הלכה ישר-ישר, לאורך קילומטרים. אבא שלי חינך אותי על אהבת הארץ. תמיד כיבדתי אותו ואין כמעט מטרה אחת שהוא חשב עליה ושלא ניסיתי להשיג בעצמי".
הצלחת?
"כן".
כמו מה, איזו מטרה שלו אתה הגשמת?
"בבית הספר החקלאי הייתי מתעורר בבוקר מוקדם מאוד כי הזריעה בשעה מוקדמת. הייתי מאושר שאני חקלאי, מאושר שאני מתעסק באדמה, מתעסק בגידולים. והייתה לי שמחה גדולה שהזרעים היו מתחילים לנבוט. חקלאות וגידול וצמיחה של זרע זה פיתוח הארץ, אהבת הארץ, זו הייתה אחת המטרות שלו. גם במקצוע שלי כשחקן – אבא יכול להתגאות בי".
אתה חושב שהמדינה החזירה לך את האהבה הזאת? הממסד. לא הקהל.
"אני לא חושב על דברים כאלה. אבי היה איש צנוע, והיה ידוע מאוד, ואהוב מאוד, שקיבל הרבה פרסים ממשרד החינוך על פועלו כמורה, ואף פעם לא ראיתי שהוא מתגאה במשהו. הוא כאילו הסתכל על החיים שלו מהצד. אבל העריך את האהבה שקיבל מאנשים ומתלמידים".
אתה גם כזה?
"כן".
גם בהדלקת המשואה לא נפנפת.
"רק דבר אחד חסר לי בהדלקת המשואה - שהוריי יראו את זה".
אתה זוכר את הרגע הזה, שהתקשרו להגיד לך על המשואה?
"כן. הרגשתי גאווה גדולה. הרגשתי שאני מגיע לדרגה מסוימת שהולכת עם החיים שלי. הרגשתי את זה".
שאתה פתאום מקבל הכרה והוקרה?
"כן. תראה, הגורל גרר אותי והוביל אותי צעד-צעד לקראת מה שאני רציתי להיות, ולקראת מה שאבא שלי רצה שאני אהיה".
הייתה ביקורת על הבחירה בך לטקס המשואות.
"כמו שלא התייחסתי לביקורות על הסרטים בתחילת הדרך – לא התייחסתי גם לביקורת הזאת. אני תמיד אומר תודה לאלוהים על מה שהוא נותן לי".
אתה חושב שאתה יכול לחזור לבמה?
"בטח. אני אחזור לעבודה. אין שום ספק שאני אחזור לעבודה. אני אחזור לתיאטרון".
כאן מלי שוב מצטרפת לשיחה. "הוא יכול, בצורה אחרת מפעם", היא אומרת, "תעשה דברים אחרים, לא עכשיו הצגה שלמה עם טקסטים".
תחזור לבמה, למרות הקושי הפיזי?
"איזה קושי פיזי? אני מרגיש בריא כמו ילד בן 20, בחיי".
כשישבת בשיקום, זה עבר לך בראש? השאלה הזו, איך תחזור לבמה?
"לא. תמיד הייתי מודע. ידעתי שאני חוזר". ומלי מאשרת: "הוא כל הזמן אמר לי – 'אני אחזור', למרות שהיה קשה מאוד".
אתה זוכר את הקושי בשיקום?
"בהחלט. אבל יש לי אמונה חזקה, והייתה לי הכרת תודה לאלוהים. אמונה שאני יודע כל הזמן שזה בסדר. ואמרתי טוב, זה לא נורא. יש לי מודעות ואני הולך לפי התחושות שלי. תמיד הייתי מאוד מודע, גם בהצלחה הכי גדולה. אמרתי לעצמי, 'זאביק, דיר בלאק, זה הכל רגעי. אז תנצל את זה עכשיו ותלך לקראת הדבר החדש'".
לא היה בך חשש שזאב רווח לא יחזור להיות כמו שהוא היה?
"בכלל לא".
אנשים לא ידעו שאתה בשיקום. בכלל לא ידעו שעברת אירוע מוחי.
"נכון".
"בהתחלה היה לחץ אבל עד היום יש כאלה שלא יודעים", מוסיפה מלי ופונה אל בעלה: "איך אתה מסביר את זה שלא דיברו עליך?". "את שמרת עליי", הוא משיב בביטחון.
באוגוסט הקרוב יחגוג רווח 80, אך הוא מסרב לראות בכך אירוע משמעותי. "גיל 80 זה לא ציון דרך, זה ללכת בדרך שאתה הולך", הוא מדגיש.
מה היית רוצה שיזכרו ממך עוד 20, 30 שנה? שיגידו "זאב רווח היה..."
"מצחיק. זאב רווח היה מצחיק. שאני גרמתי לאנשים לצחוק. זו התודה הכי גדולה שיכולה להיות לאלוהים. תראה, יש לי אף. הוא לא יפה, עם הפרצוף שיש לי, אני יודע מה... אבל ברוך השם ניצלתי את האף וניצלתי את כל החסרונות דווקא לדברים חיוביים. אז זהו. שוב פעם אני אומר: תודה".
