הרבה אנשים מדברים על חלוציות, על חזון, על ציונות ועל הפריפריה ועל תיאטרון אחר, אבל רק מעטים מעיזים ומגשימים באמת את החלום והופכים את התיאטרון למשהו שכדאי לנסוע בשבילו מאות קילומטרים, עד אילת למשל. השבוע במשך יומיים, הפכה קבוצת תיאטרון אלעד את הטרמינל הישן בעיר הדרומית שנזנח לטובת החדש, לעולם קסום, כשהעלתה ארבע מההצגות החדשות שלה. פעם הטרמינל היה האוקיינוס בו מפליג סנטיאגו הזקן, גיבור "הזקן והים", ופעם בהצגה "קו החוף", הוא הפך לזירה תיאטרלית פנטסטית שלקחה את הצופים למסע בין מפלסים, חדרים, תפאורות, מוזיקה ומקרנים של וידיאו שהקיפו את הקהל ב-360 מעלות מכל עבר, והזמינו אותו לצלול למסע בנבכי נשמתם של בן ואביו אשר לא זכו להכיר, אבל כן זכו להיפרד.
טריילר להצגה "קו החוף", קבוצת תיאטרון אלעד
(צילום: רדי רובינשטיין)
לפני תשע שנים החליטו כמה מאנשי התיאטרון המובילים בארץ לעזוב את אזור המרכז ולעבור לאילת. המטרה: להצטרף לתיאטרון אילת והערבה, שהקימו בעז דן וזוגתו דנה יצחקי לזכרו של אלעד, אחיו של דן שנפל במלחמת לבנון השנייה. החשוב שבין אורזי המזוודות היה שי פיטובסקי, מנהל קבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה ומאנשי התיאטרון המקוריים והמיוחדים בארץ. "עזבנו את ההורים, החברים, את תל אביב, את התיאטראות, את הבניינים והתפקידים, את החוזים, הפקקים ואת התחרות", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "הרגשנו שאנחנו צריכים לברוא את עצמנו מחדש, ובאמת ובתמים להיזרק למדבר ולים הגדול. הרגשנו שדרוש לנו שינוי ביצירה, בחיים, בנוף".
6 צפייה בגלריה
"הרגשנו שאנחנו צריכים לברוא את עצמנו מחדש". מתוך IT MUST BE LOVE, תיאטרון אלעד
(צילום: אוראל רביבו)
"מה שקורה כאן זו החלוציות האמיתית"
יואב דונט, שחקן תיאטרון הבימה במשך 10 שנים, ורעייתו נילי רוגל, שחקנית תיאטרון החאן, הצטרפו לקבוצה לפני כשלוש שנים, ומתגוררים עם שלושת ילדיהם ביישוב הקהילתי באר אורה. "הייתי עשר שנים בתיאטרון הבימה", אומר דונט. "היה לי כבר מכתב קביעות ביד. מצד אחד זה מאוד מחמיא ומשמח, וזו ערובה להמשך המקצוע שלך. מצד שני, אתה אומר, זה מה שאני אעשה עכשיו עד הפנסיה? ידעתי שיש עוד דברים שאני רוצה לעשות ולהתנסות בהם. ואז הגיעה ההצעה מאיציק ויינגרטן, שמסייע לקבוצה - להצטרף לתיאטרון אלעד. זה היה בתקופה שנילי ואני שאלנו את עצמנו איך אנחנו עושים שינוי בקריירה ובחיים שלנו.
עוד במדור במה:
"ההצעה הזאת הגיעה משום מקום והכוכבים הסתדרו לנו בול. כשהגענו לכאן להתרשמות, עם כל ההתלהבות הגדולה, היו לנו רגליים קרות, ואז ראינו את ההצגה 'ירמה' של לורקה, שהעיפה לנו את הראש והבנו שזה המקום שלנו. להיוולד מחדש - זאת התחושה שמלווה אותנו. מה שקורה כאן זאת החלוציות האמיתית. מצד אחד זה קשה ומצד שני יש תחושה שזה התינוק של כולנו. זאת לא עוד הצגה, אלא דרך חיים שכולנו רתומים אליה".
נילי התלהבה כמוך?
"היא רצתה בזה יותר ממני. נילי כבר עזבה פעם את החאן. הייתה לה תמיד פנטזיה וכמיהה למדבר אבל עד אז לא באמת ראינו איך אפשר לשלב את זה עם המקצוע שלנו. נילי היא זו שגררה אותי לכאן".
הכל כל כך פשוט בהרפתקה הזאת?
"יש קשיים. בין השאר הניתוק מהמשפחה ומהחברים שליוו אותך במשך 40 שנה, אבל מה שאנחנו עושים פה מפצה בסופו של דבר על הכל".
מלבד דונט ורוגל משחקים בהפקות החדשות של התיאטרון בעז דן, דנה יצחקי, חגי כהן, גיא כהן-שלו, אדוה לוי, אלי דנקר, ליאור ארליך ורונית דבאוי.
6 צפייה בגלריה
ניסיון להרכיב מחדש את פאזל חייו ולגלות מי היו אביו ומשפחתו. מתוך "קו החוף", תיאטרון אלעד
(צילום: רדי רובינשטיין)
6 צפייה בגלריה
"הקהל מרגיש שהוא בעולם אחר אבל כל הזמן גם נמצא בטרמינל". מתוך "קו החוף", תיאטרון אלעד
(צילום: רדי רובינשטיין)
מסע אל מעמקי החיים
ההצגה "קו החוף", אותה כתב המחזאי הלבנוני ווג'די מועווד, מגדולי הבמאים כיום באירופה וביים שי פיטובסקי, מספרת את סיפורו של וילפריד, שמקבל לילה אחד שיחת טלפון מפתיעה המבשרת לו על מות אביו, אותו מעולם לא הכיר. בניסיון להרכיב מחדש את פאזל חייו ולגלות מי היו אביו ומשפחתו, הוא מחליט לצאת למסע עם גופת אביו, אל עבר המולדת מוכת המלחמה של משפחתו. זהו מסע התבגרות פיזי ונפשי, מסע אל מעמקי החיים.
במרחב הטרמינל, שבעבר הכיל נוסעים ומזוודות, נתלו פנסים, מקרנים, פודיומים, רמקולים, הוצבה תפאורה, נבנה סט של דירה בקומה העליונה ובכל הקומה התחתונה פוזר חול. מצד שני, בחרו בתיאטרון להשאיר את המבנה כמו שהוא, כולל השלטים והמסוע, "כך הקהל מרגיש שהוא בעולם אחר אבל כל הזמן גם נמצא בטרמינל", אומר פיטובסקי.
6 צפייה בגלריה
"חוויה אינטימית בה אתה ניצב לבד, רק אתה, הדמויות והסיפור". מתוך "הזקן והים", תיאטרון אלעד
(צילום: טלי זיידנברג)
"הזקן והים", שמבוססת על יצירת המופת של ארנסט המינגוויי, מתארת את סיפורו של דייג קובני, חסר מזל (יואב דונט), שלעת זקנה נאלץ לעמוד בפני המבחן הגדול של חייו. הקהל צופה בהצגה בעיניים עצומות, כשבד שחור מכסה אותן. כאן הקהל הוא השחקן המרכזי, שמקבל את חומרי הגלם של הסיפור באמצעות טקסט, מוזיקה חיה ואלמנטים ווקאלים שעוטפים אותו מכל צדדיו ומוציאים אותו לחוויה מסעירה עם הזקן אל הים. "הרעיון שלי היה ליצור יצירה שתהיה כמה שיותר קרובה לקריאה בספר", אומר פיטובסקי. "חוויה אינטימית בה אתה ניצב לבד, רק אתה, הדמויות והסיפור. כקורא אתה מדמיין בראש את הדמויות, המצבים והסיטואציות. במקביל תמיד חיפשתי לעשות מופע שהוא לגמרי ווקאלי, שמסתמך רק על חוש השמיעה והדמיון של הצופים. שני הדברים ממש התחברו, זה היה מעין ניסוי, אקספירמנט, וגילינו שהדברים מתחברים".
טריילר להצגה "הזקן והים", קבוצת תיאטרון אלעד
(קרדיט: טל אגסי)
איך אפשר להעביר לקהל אוקיאנוס וכרישים?
"אין אף תפאורה שיכולה להעביר את האוקיינוס והכרישים, רק הדמיון שלנו. 80 אנשים יושבים באולם בשקט מופתי, יושבים ביחד, אבל כל אחד עוצם את עיניו ומדמיין את האבא שלו, את המשפחה שלו, את הזקן שלו, צוללים ביחד לים החוויות הפרטיות. כשקראתי את הספר של המינגווי הרגשתי שאני מאוד מתחבר לדמותו של סנטיאגו ומתקשה לעזוב אותו ולהשאיר אותו לבד".
במחזה "כל הדברים הטובים", שכתב דנקן מקמילן, מגלם דביר בנדק את דמותו של ילד בן שבע שמחליט להכין רשימת דברים ששווה לחיות למענם לאחר שאימו ניסתה לשים קץ לחייה. הרשימה מתחילה עם דברים כמו גלידה, מלחמת מים ורכבת הרים, וככל שהילד הולך ומתבגר הרשימה הולכת ומשתנה עם דברים כמו "להתפייס לאחר ריב", "שיר שמתאים בול למצב הרוח" ועוד.
6 צפייה בגלריה
"מרגש אותי כשאנשים עשוים מהלך גורלי בחיים שלהם לטובת חלום שהם מאמינים בו", דביר בנדק. מתוך "כל הדברים הטובים"
(צילום: אוראל רביבו)
טריילר להצגה "כל הדברים הטובים", קבוצת תיאטרון אלעד
(קרדיט: רדי רובינשטיין)
"איך שקראתי את המחזה ידעתי שאני רוצה לביים אותו", אומר פיטובסקי, "התאהבתי בילד הזה שמספר את הסיפור, בנגיעה שלו במוות בגיל צעיר ובניסיון התמים והעיקש שלו לשמח את אימו, להציל אותה. גם כאן התוצאה מאוד התאימה לשפה של התיאטרון. הקהל הוא לא צופה, אלא משתתף פעיל".
"נחשפתי לתיאטרון אלעד לפני כמה שנים", אומר דביר בנדק, שחקן אורח בתיאטרון. "תמיד הוא עניין אותי וריתק אותי. מרגש אותי כשאנשים עשוים מהלך גורלי בחיים שלהם לטובת חלום שהם מאמינים בו. המהלך הזה כל כך אמיץ ומתמסר שזה מחמם את הלב. אמרתי לראש העיר הנוכחי שברוב המקומות בעולם אתה בונה היכל ומחפש קבוצה שתמלא אותו. לאלי לנקרי ראש העיר יש קבוצה שתמלא את ההיכל. תיאטרון בפריפריה חייב להיות כזה שנולד מהצרכים של המקום, ממזג האוויר, מהים ומהחול שמסביב. זה מה שאנחנו עושים כאן".
6 צפייה בגלריה
"התיאטרון תמיד עניין אותי וריתק אותי". דביר בנדק, מתוך "כל הדברים הטובים"
(צילום: אוראל רביבו)
בנובמבר הקרוב יקיים התיאטרון "פסטיבל אלימות ברשת" במסגרתו יעלה לראשונה בישראל נושא האלימות ברשת אל הבמה. במשך חמישה ימים יעלו בטרמינל הפקות מקור חדשות של היוצרים המובילים בישראל, שיעלו מופעים למבוגרים ובני נוער שנוגעים באחד הנושאים הנפיצים ביותר בחיים של כולנו. בין הפקות הפסטיבל יהיה מופע תיאטרון דוקומנטרי שכל הטקסט שלו לקוח אך ורק מפוסטים ברשתות חברתיות ותגובות אליהם. העבודה של הבימאית דפנה זילברג "אנפרינד" (Unfriend), תחקור את הפער בין חופש הביטוי שלנו ברשת לבין המפגש האנושי, בין הקהילתיות הווירטואלית לבדידות הגוברת במציאות.
"הרשת הפכה להיות השתקפות של מצב התודעה של האדם המודרני", אומר פיטובסקי, "הכל בהישג יד, נגיש, מחובר כל הזמן מגורה עד הקצה. הרשתות החליפו את מה שהיה פעם כיכר העיר, אבל הכיכר הזו היא כיכר של מיליונים. הרשת היא כמן חומר רדיו-אקטיבי, אפשר להאיר איתה מקומות חשוכים ואפשר לייצר ממנה פצצות שהנזק שלהם יישאר לדורות".
