"אני לא אינטלקטואל, אני סתם אידיוט מברוקלין, אני רק רוצה להצחיק" (לארי דייויד). בשבוע שעבר העלה מישהו ל-X (טוויטר לשעבר) קטע קצר מתוך "העוף הפלסטיני", פרק מהעונה השמינית של הסדרה "תרגיע". בקטע מתחילת הפרק, יושבים לארי דייויד וחברו הטוב, ג'ף, במסעדה פלסטינית שכולם בלוס אנג'לס אומרים כי היא מגישה את העוף הכי טוב בעיר. לארי וג'ף מלקקים את האצבעות ומסכימים שזה אכן העוף הכי טוב שאכלו, אבל מהר מאוד לארי הופך מעשי: "זה מקום מושלם ליהודים שבוגדים בבני זוגם, הרי אף יהודי אחר לא ייכנס לכאן, זה נראה שהם מתכננים פה את האינתיפאדה הבאה". מיד אחר כך עיניו נתקלות במישהי בשולחן ליד והוא אומר לג'ף: "זו יכולה להיות גברת דייויד הבאה. אתה תמיד נמשך למי שלא רוצה אותך, אז הנה מישהי שלא רק לא רוצה אותי, היא לא מכירה בזכותי להתקיים".
המצייץ שהעלה את הקטע ייבב על כמה פוגעני וסטריאוטיפי הקומיקאי היהודי כלפי פלסטינים. סביר שהוא לא ראה את כל הפרק, אבל כנהוג בימים אלה הציוץ השיג את המטרה: אלפי לייקים וזעם מלאכותי. אם כן היה רואה, הוא היה יודע שבשיא הפרק יש סצנת סקס היסטרית שבה אותה אישה פלסטינית דורשת מלארי לדפוק אותה "כמו שישראל דופקת את הפלסטינים" ומביאה אותו לאורגזמה ברגע שהיא צועקת עליו "יהודי מלוכלך". לארי מסביר אחר כך ש"לפין לא אכפת מגזע, דת או מוצא, הפין רק רוצה להגיע לאדמת המולדת שלו". הפרק מסתיים כשלארי עומד בין שני מחנות מפגינים: היהודים שאליהם הוא שייך והפלסטינים שאחת מהם העניקה לו את הסקס הטוב בחייו. אלה וגם אלה מנסים לשכנע אותו להפגין איתם, וכל מה שהוא יכול לעשות זה פרצוף שהפך עם השנים לגיף קלאסי.
"העוף הפלסטיני" הוא קונצנזוס כאחד הפרקים הטובים ביותר ב"תרגיע", סדרת המופת שהגיעה אתמול (ב') לסיומה אחרי 12 עונות שהתפרשו על פני 24 שנה. הפרק הזה מכנס בתוכו את כל גאוניותו של לארי דייויד, אחד האנשים החשובים ביותר בקומדיה האמריקאית ב-30 השנים האחרונות: היכולת לצחוק על כמה קטנים וטיפשים כולנו; איך אנחנו מבזבזים את הזמן הקצרצר שיש לנו על פני האדמה בלהרוס אחד לשני את החיים; וכמה יותר ויותר קשה להיות חלק מחברה שכל הנורמות שהחזיקו אותה מתפרקות, כשכל יציאה מהבית היא לעולם ששונא אותך וכל דבר הוא מלחמה קטנה, מלהבין איפה ומתי אפשר לחנות ועד עמידה בתור לבופה.
החיים היו "פריטי פריטי גוד", עכשיו אפשר להתרגש קצת
דייויד היה היחיד מהמעורבים בפינאלה המושמצת של "סיינפלד" שהגן עליה בכל הזדמנות. אפילו סיינפלד עצמו הודה שאפשר היה לעשות משהו יותר טוב. דייויד טען, במידה לא קטנה של צדק, כי שום דבר לא היה יכול לעמוד ברמת הציפיות מפרק שהוקרן בזמן אמת על מסכי ענק בטיימס סקוור, ולא באמת מטריד אותו שאנשים לא אהבו אותו. 26 שנה אחרי, כמו הטרול שהוא, שחזר דייויד את כל מבנה הפינאלה של סיינפלד, אבל עשה את זה הרבה יותר מצחיק ומדויק. הוא כן נתן לשונאים בנדיבות - נדירה ולכן גם נוגעת ללב - ניצחון אחד קטן ממש בסיום, והוסיף אינטרקציות אחרונות בהחלט עם ג'רי סיינפלד, כדי לסגור באופן מושלם 35 שנים של השותפות ששינתה את העולם.
הנטייה להגדיר סדרות טלוויזיה רק לפי הפרק האחרון שלהן היא מגוחכת. זה נחמד אם סדרה כמו "יורשים" מצליחה לבצע נחיתה מושלמת, אבל לארי דייויד לא היה צריך פרק אחרון מופתי כדי למסמר את המורשת שלו. ועדיין משמח שהוא כן ייצר פרק כזה, שהיה כאוטי ומצחיק, ובדרכו העקומה היה אפילו מרגש. דייויד מתעקש תמיד שהוא לא טיפוס סנטימנטלי, אבל פרק הסיום הזה הוכיח אחרת. הוא בן 76, החיים היו פריטי פריטי גוד, אפשר להתרגש קצת.
3 צפייה בגלריה
סגר חשבון עם שונאי הפינאלה של "סיינפלד". מתוך הפרק האחרון של "תרגיע"
(צילום: באדיבות HBO)
"תרגיע" (Curb Your Enthusiasm) נולדה מספיישל של רשת HBO משנת 1999, שהיה סרט מוקומנטרי על דייויד המייצר תוכנית עבור HBO ואחר כך חוזר לסטנדאפ. הוא שודר שנה אחרי סיום "סיינפלד", שדייויד כמובן ייצר יחד עם ג'רי סיינפלד. הספיישל היה כל כך מוצלח עד ש-HBO החליטה להפוך אותו לסדרה. "תרגיע" עלתה לאוויר בשנת 2000, שודרה מיד אחרי "הסופרנוס" ולגמרי הייתה אנטיתזה שלה בכל הקשור לאיכות הפקה והשקעה. הפרקים הראשונים בעיקר עוררו תהייה איך האיש שייצר את סיינפלד לא הצליח לקבל עוד כמה דולרים לתקציב כדי לעשות משהו שלא ייראה כמו סרט סטודנטים מליגה ב'.
באחד הפרקים הראשונים בסדרה דייויד הולך לרופא ונותן לאישה שעלתה איתו במעלית לצאת החוצה ראשונה. בזכות הג'סטה הג'נטלמנית הזו, היא גם נכנסת לפניו לרופא. "הימים של נימוסי מעליות הסתיימו", אומר לארי בזעם, ופוגע בדיוק במסלול שאליו נכנסה אמריקה. הבחירות לנשיאות של שנת 2000 הוכרעו על ידי בית המשפט העליון, פחות משנה אחר כך הגיעו פיגועי ה-11 בספטמבר ומאז ארצות הברית מתפוררת מבפנים. למרות ש"תרגיע" לא הייתה סדרה פוליטית באופן לגמרי מוצהר, הפוליטיקה הייתה שם כל הזמן ונגעה במגוון נושאים כמו יחסים בין-גזעיים, איסלמופוביה, אנטישמיות, ימי טראמפ, ובעונה האחרונה גם החוקים המיועדים להקשות על שחורים להצביע. ולמרות שהייתה בנויה ברובה על אלתורים, היא שמרה באופן ממושמע על נרטיב ברור ואמירה קוהרנטית.
הגאונות של דייויד הייתה לקחת את מצב הרוח הלאומי ולהוריד אותו לרזולוציות יומיומיות קטנוניות. כשרצה להגחיך את ההתמכרות של אמריקה לתוכניות ריאליטי, הוא מתח את הגבול הכי רחוק שאפשר. בפרק מהעונה הרביעית, לפני 20 שנה, לארי הולך לרב שלו שמתכונן לחדש לו את נדרי הנשואים. על שולחן הרבי הוא רואה תמונה. "מי זה", שואל לארי. "זה בעלה של אשתי", עונה הרבי בעצב, "הוא מת ב-11 בספטמבר". לארי מזועזע באמת. "ממש בבניינים?", הוא שואל. "לא", עונה הרבי, "הוא היה ברחוב 57, פגע בו שליח שרכב על אופניים". נימת הקול של לארי משתנה מיד. הוא נעלב עד עמקי נשמתו כי מישהו השתמש שלא בצדק במאגר האמפתיה המאוד-דליל שלו.
3 צפייה בגלריה
לקח את מצב הרוח הלאומי והוריד אותו לרזולוציות יומיומיות. קטנוניותמתוך "תרגיע"
(צילום: HBO)
אחר כך הרבי מאשר לו לבגוד באשתו פעם אחת כמתנה ליום הנישואים, אבל בתמורה הוא רוצה להביא איתו לארוחת הערב אורח. הוא מגדיר אותו כ"ניצול", Survivor. לארי מתרגש, בכל זאת, ניצול שואה כמו אביו, עד שהוא מגלה שמדובר במשתתף בסדרה "הישרדות". כשסביב השולחן יושבים גם ניצולי שואה אמיתיים, מהר מאוד מתחילה תחרות למי היה יותר קשה, להם במחנות או להוא מהסדרה שלא היה לו מכון כושר בג'ונגל באוסטרליה.
לארי דייויד הבין, כנראה לפני כולם, כי האנושות צועדת לכיוון של חוסר בושה והתפרקות אמות מידה של מוסר אוניברסלי בסיסי, אז הוא אכן עשה את כל הדברים שבהם הואשם במשפט נגדו בפרק האחרון. הוא הוציא את מקל הגולף שלו מתוך ארון מתים של חבר, התיז שתן על ציור של ישו וצחק על חבר יהודי שנכנס להיסטריה אחרי שהכיפה שלו נפלה לרצפה; הוא שאל חבר אחר 'למה יש לך רופא שחור'; הוא האשים את מייקל ג'יי פוקס בניצול מחלת הפרקינסון שלו; הוא פתח בית קפה רק כדי להרוס למישהו אחר את בית הקפה שלו; הוא סירב לבקשה להתפלל לשלום אדם חולה בנימוק שתפילות לא עוזרות. עובדה, הוא עדיין קירח.
"תרגיע", עונה 12 – טריילר
(באדיבות HBO)
במשך 12 עונות ו-24 שנים לא היה בטלוויזיה שום דבר כמו "תרגיע" וספק אם יהיה בעתיד. לארי דייויד אף פעם לא העליב רק למען העלבון, הוא אף פעם לא היה סתם חכם על חלשים. בגיל 76 הוא עדיין יותר חרוץ ומתוחכם מקומיקאי האנטי פוליטיקלי קורקט (המוכרים היום כאנטי WOKE, עד שיגיע שם חדש) בסגנון דייב שאפל, שהוא רק בן 50 וכבר מצומצם לבדיחות טרנסופוביות עבשות. דייויד היה החבל שחיבר בין עידן הסיטקומים הכמעט תמימים של שנות ה-90 לקומדיות המרירות והציניות של המאה ה-21. אפילו "סיינפלד", הילדה הרעה של העידן ההוא, נראית היום כמעט סדרה טובת לב. "תרגיע" חזתה לאן אמריקה, ואיתה העולם, ילכו, אבל בדרכה המעוותת היא גם הייתה סדרה אופטימית, כי היא הבינה את האנושיות המשותפת שלנו והתעקשה עליה. הרי העוף הפלסטיני מאוד טעים, אז למה שלא פשוט נאכל אותו ואחר כך נעשה סקס.
