מעט מאוד סרטים זכו בשנים האחרונות לתשומת הלב שקיבל "אל תדאגי יקירתי" (Don't Worry Darling) עוד טרם יציאתו. זהו סרטה השני של הבמאית-שחקנית אוליבייה וויילד אחרי קומדיית הנעורים הסמי-קווירית "חורשות את הלילה" (2019) שזכתה למידה מופרזת של הערכה ביקורתית. לפחות חלק מהסיבות לתשומת הלב לסרט הנוכחי ידועות לכל מי שלא פוסח על רכילות של תעשיית הקולנוע.
"אל תדאגי יקירתי" - טריילר
אם נזכיר במהירות: הבמאית הנשואה החלה פרשת אהבים עם השחקן הראשי, שהוא לגמרי במקרה הזמר המגה-פופולרי הארי סטיילס. השחקנית הראשית פלורנס פיו זעמה על חוסר המקצועיות של הבמאית, על הפרשי השכר ביחס לסטיילס, על כך שהצוות אולץ להעמיד פנים כשהבעל הנבגד ג'ייסון סודייקיס ביקר בסט עם הילדים. השמועות מלחשות שוויילד לא הגיעה פה ושם לימי צילומים בשעה היעודה ולכן השחקנית פיו והצלם המוכשר מתיו ליבטיק עשו את העבודה במקומה. כצפוי היה עימות בטונים מאוד גבוהים בין וויילד ופיו, אירוע שחייב תיווך מצד מנהל האחים וורנר שהפיק את הסרט. כל זה מסביר למה פיו עשתה את המינימום בסיוע לשיווקו, ומדוע נמנעה מכל קשר עין עם הבמאית כשהשתיים חלקו במה משותפת בפסטיבל ונציה האחרון.
ביקורות סרטים נוספות:
נוסיף לכך את פרשת פיטורי השחקן שיה לה-בוף, לכאורה בגלל שוויילד רצתה להגן על אנשי הצוות ובראשם פיו (שרצתה פרטנר אחר) מפני השחקן הפרוע. מתחת לפסאדה המגוננת וויילד לכלכה על השחקנית הראשית, ועשתה מאמצים להשאיר את לה-בוף. היו גם מבוכות יח"צ במהלך קידום הסרט - מהניסיונות של וויילד ללעוג לג'ורדן פיטרסן ול"אינסלים", הריאיון למגי ג'ילנהול שבו אמרה משהו בנוסח "למדתי איך לביים מהסרטים המחורבנים שבהם שיחקתי". ההתייחסות של סטיילס למשחק שלו בריאיון ל"וראייטי" ("אין לי מושג מה אני עושה"), ותקרית היריקה שהייתה או לא הייתה של סטילס לעבר כריס פיין - השחקן השלישי בסרט במהלך פסטיבל ונציה. בקיצור, קראוון דה לה מרד.
הרבה אנשים חיכו לסרט עם סכינים שלופות – בגלל וויילד האדם והפוזה הפמיניסטית, בגלל הארי סטילס, שעד כה הופיע רק בתפקיד קטן ב"דנקרק" (2017) של כריסטופר נולאן ובהבלחה כארוס (אחיו של תאנוס) בכותרות הסיום של "נצחיים" (2021). לפי כל מדד, שאינו הדציבלים של הצווחות של מעריצות בנות 10 עד 30, עדיין קשה להחשיב את סטיילס כשחקן. כמובן שישנה גם היומרה של הסרט להיות מעשיית מדע-בדיוני נשי פוליטי, מתוחכם, מסוגנן, ומיישר קו עם קלאסיקות כמו "מטריקס". מצד שני יהיו מי שיראו בתשומת הלב השלילית הרבה שקיבלה וויילד עוד הוכחה להתנכלות של הפטריארכיה והמיזוגנים המתוסכלים ליוצרת רבת כישרון. לכן יהיו מבקרי ומבקרות קולנוע שיתייצבו ותתייצבנה להגנה אוטומטית על הסרט. עוד קרב במערכה התרבותית-פוליטית הגדולה.
הסרט עצמו, לדעתו של מבקר זה, לא מוצלח במיוחד. לא הסרט הגרוע של השנה, ובוודאי יש בו גם מעלות ראויות לציון (המשחק של פיו, הצילום). אבל כשליו התסריטאים מהותיים: דשדוש עלילתי בפרק זמן לא מבוטל ממשכו, המתחלף בהתקדמות מהירה ומופרכת למדי במערכה האחרונה. גם כשמתגלה "טוויסט" המד"ב הצפוי, רגעים רבים ממה שקרה קודם בסרט נותרים חסרי הגיון. בקיצור, אין ממש סיבה לרוץ לקולנוע, אלא אם כן מדובר במעריצות מושבעות של סטיילס. באופן אירוני, העלילה, הרעיונות, וחלק מהאקטים המיניים המוצגים בסרט לא ממש מתאימים לצופות בתחילת גיל העשרה.
זה היה החלק ללא כל ספויילר. אני לא עומד לחשוף את כל סודותיו של הסרט, אבל למי שיש רגישות קיצונית לפרטים עלילתיים המשך הקריאה הוא באחריותכם בלבד.
העלילה מתחילה בישוב מדברי קטנטן שנקרא "ויקטורי", מעין גרסה היפר-ריאליסטית לפרבר אמריקאי בשנות ה-50. מסיבת הבריכה המתרחשת בתחילת הסרט צולמה ב"בית קאופמן" בפאלם ספרינגס. הבית המפורסם שנבנה ב-1946 הוא אידיאה מודרניסטית לחלום הבית המושלם של שנות ה-50. הצבעים הרוויים, הניקיון הלא סביר, ומעל לכל אורח החיים, הלבוש וההתנהגות, יוצרים רושם מידי של עולם שנוצר מתוך סגנון קיצוני של הבמאית, או כעולם שהמסתורין של מלאכותיותו נובע מנסיבות לא רגילות השייכות לעולם הפנטזיה.
כל בוקר הגברים יוצאים בו-זמנית לעבודה במכוניות שנות ה-50 המרווחות, צבעוניות ומצוחצחות שלהם. הם נוסעים לעבר המדבר לאזור העבודה המסתורי שהכניסה עליו אסורה לנשים. הם חלק מ"פרויקט ויקטורי" שתכליתו לא ידועה לנשים הנשארות בבתים המרווחים, והן מנקות, מבשלות ומחכות עד שבעליהם יחזרו. גרסה מוקצנת לכלוב הזהב של הפרברים בשנות ה-50 שעליו כתבה בטי פרידן ב"המסתורין הנשי" (1963). האדם שעומד מאחורי "פרויקט ויקטורי" הוא פרנק (כריס פיין), המתנהג וזוכה ליחס של הערצה בקרב הגברים הרואים בו "גורו".
חיי הנישואים של הזוג אליס צ'יימברס (פיו) ובעלה ג'ק (סטיילס) נראים במבט ראשון מוצלחים במיוחד. הם נמצאים במצב של חרמנות תמידית, בלי תוכניות לילדים בעתיד הקרוב. הרוטינה של הבוקר כוללת כמה פעולות הכנת אוכל המצולמות בטופ שוט בתחביר עריכה מהיר שחוזר על עצמו. הצלם ליבטיק לא אמור להיות מעורב בעריכה, אבל זה לא האלמנט הסגנוני היחידי שיזכיר גרסה צבעונית ויפה לדברים שהיו ב"רקוויאם לחלום" של ארונופסקי (שליבטיק צילם).
חייה של אליס נראים מושלמים. יחד עם חברותיה הטובות הגרות בבתים הסמוכים, ובראשן באני (אוליביה וויילד), ומרבות לשתות קוקטיילים צבעונים במסיבות בריכה. פעילות מרכזית נוספת הממלאת את היום הם שיעורי ריקוד המועברים על ידי שלי (ג'מה צ'אן), אשתו של פרנק הגורו. נראה שהנשים המשתתפות מסתכלות עליה במבט של יראה והערצה. הכוריאוגרפיות של המחול יהפכו גם הן למרכזיות בסרט. בהבזקים ובסיוטים שיופיעו במחשבתה של אליס יחזרו צורות גיאומטריות קליידוסקופיות שבהן גופן של רקדניות מעצב צורה גיאומטרית המצולמת, גם היא, בטופ שוט. כוריאוגרפיות אלו מזכירות את אלו של בזבי ברקלי, ומהדהדות רעיון של החפצה של הגוף הנשי כאובייקט אסתטי נשלט. הצורה העגולה שנוצרת על ידי גוף הרקדניות תהדהד גם באלמנט של אישון עין - רמז עבה למה שעוד יתגלה בסרט.
אחת השכנות של אליס ב"ויקטורי" אינה כשורה. מרגרט (קיקי ליין) האפרו-אמריקנית (שיוך גזעי חריג ל"מקום והזמן" בעיירה ויקטורי) עוברת סוג של התמוטטות נפשית. היא לקחה את בנה וניסתה לברוח מהישוב למדבר, לאזורים האסורים לכניסה. הילד לא חזר וכנראה מת, ומרגרט זוכה ליחס של מצורעת משאר התושבים. אבל נראה שגם אליס מתחילה לחוש שיש סדקים במציאות שבה היא חיה. חלומות רעים, הזיות של קול ותמונה. ברור כי יש כאן מניע אפל ולא רק על סיפור של אישה שמאבדת את שפיותה בפרברים.
הסרט עוסק בתהליך הגילוי של אליס, המתחיל כאשר מטוס שמתרסק במדבר מוביל אותה לאזור שבו אסור לה להימצא. מה שקורה בסרט הוא בר השוואה לסאטירת המד"ב "נשות סטפורד" (1975) שעסקה גם היא בישוב מושלם עם נשים כנועות, וכן לסרטים של שלהי המילניום שעסקו בהתפרקות מציאות בהשראת ספריו של פיליפ ק. דיק (מלבד "מטריקס", גם "המופע של טרומן", "עיר אפלה" ועוד). מבלי להיכנס לניתוח מדוקדק של "אל תדאגי יקירתי" קל לקבוע כי הוא פחות שלם מסרטים אלו, ובוודאי, לאחר למעלה משני עשורים מתקופת השיא של מחזור זה, גם פחות מקורי.
ניתן לציין כי לתסריט של האחים שיין וקארי וון דייק, ששוכתב באופן מהותי על ידי קאטי סילברמן, יש עמדות מאוד ברורות לגבי הפחד של גבריות אומללה מנשיות חזקה ועצמאית. כמו גרסה קלילה צבעונית ומד"בית לאלמנטים בעיבוד הטלוויזיוני ל"סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד. הלעג של וויילד לג'ורדן פיטרסן ול"אינסלים" שהוזכר קודם, לא מנותק ממה שעלילת הסרט חותרת אליו. אבל לסרט אין הרבה מה לומר על זה, מלבד עצם הגילוי הלא באמת מפתיע.
