כחמש דקות אחרי הריאיון שלנו שהתקיים בבית מלון בטורונטו, בנז'מין מילפייה פרץ מהחדר נמרץ בחיפוש אחר העיתונאי הישראלי שזה עתה שוחח איתו. אחרי שזיהה אותי במסדרון, שלף את הטלפון הנייד, והסתער לעברי. "מה כבר עשיתי כדי לעצבן את הטאלנט?", שאלתי את עצמי, כרגיל. להפתעתי, במקרה זה המרואיין לא כעס, אולי קצת מאוכזב, שלא הכרתי את השם אוסקר נימאייר. "הנה תראה", אמר כשהוא מציג את מסך הטלפון הנייד שלו ובו מאמר על פועלו של האדם, "הוא תכנן את תל אביב. זאת העיר שלך. אתה צריך לדעת את זה".
נימאייר, למי שלא הכיר (כמוני), היה אדריכל ברזילאי מהולל שהגיע לישראל בשנות ה-60 ותכנן מספר פרויקטים בצפון הארץ ובדרומה, וגם בתל אביב - שם אף תרם תרומה לעיצוב הראשוני של כיכר המדינה. בנז'מין מילפייה, למי שלא הכיר, הוא כוריאוגרף צרפתי מהולל לא פחות, שהגיע ארצה ב-2014 ושהה בתל אביב מספר חודשים ביחד עם אשתו, נטלי פורטמן ובנם המשותף אלף. בריאיון שהתקיים לרגל בכורת סרטו "כרמן" בפסטיבל טורונטו, הוא נזכר בחדווה בחוויה הישראלית שלו, שאותה הוא ישמח לשחזר פעמים רבות בעתיד, לדבריו. בשבוע הקרוב תוקרן יצירתו הראשונה כקולנוען במסגרת פסטיבל ירושלים, ולמרות שהוא לא יכבד את האירוע בנוכחותו, רוחו ניכרת על המסך של הדרמה - שהיא תאווה לעיניים לחובבי המחול ולמעריצי פול מסקל שמככב בה, וגם לאוזניים של הצופים עם המוזיקה שיצר המלחין ניקולס בריטל (שאמון גם על הפסקול של "יורשים" ושל הדרמה זוכת האוסקר "אור ירח").
"מוזיקה ומחול הם בשבילי דרך רבת עוצמה לבחון את הרגשות שלי. זו תרפיה בשבילי. זאת הסיבה שאני רוקד", אומר מילפייה. מוזיקה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי, אבל התחלתי לרקוד כשהמצב בבית נהיה קשה. כשנהייתי טוב בזה, נשאבתי כל כולי לתוך זה ולעוצמת החוויה. ומכיוון שרציתי לעזוב את הבית מוקדם ככל האפשר, המחול אפשר לי לעשות זאת בגיל 13 כי זה סיפק לי פתח ללימודים".
"כרמן" - טריילר
מילפייה עבר דרך ארוכה מאז הילדות בעיר בורדו שבצרפת ועד למעמדו כאחד הכוריאוגרפים המובילים בעולם עם מינויים יוקרתיים כמנהל להקת הבלט של ניו יורק ושל בלט האופרה של פריז. אבל בשנים האחרונות, לא מעט בהשראתה ועידודה של אשתו השחקנית הנערצת, נשאב לעשייה קולנועית. זה לא מפתיע שההפקה הראשונה אותה הוביל כבמאי היא עיבוד חופשי לנובלה הקלאסית "כרמן" מאת פרוספר מרימי, סיפור מקור שהוא מכיר היטב מילדותו, אותו ביקש לטעון בתכנים עכשוויים.
"זה כנראה תוצר של התת-מודע שלי כי גדלתי על 'כרמן'. ראיתי את האופרה על הבמה ואני זוכר שהמוזיקה הותירה בי חותם שנשאר עד היום", מסביר מילפייה בן ה-46 את הסיבה שהביאה אותו לחזור לקלאסיקה שזכתה לכל כך הרבה עיבודים על הבמה ועל המסך. "זה קורה לי הרבה כשאני יוצר כוריאוגרפיה. שיש לי מוזיקה בראש והיא נשמרת שם לאורך שנים ואז באיזשהו שלב אני מממש את הרעיון לעשות איתה משהו. זה דומה למה שקרה עם הסרט הזה", מסביר. "אני זוכר שבשנות ה-20 לחיי רקדתי בניו יורק והתחלתי לשחק עם מצלמה ולעשות סרטים קצרים, וחשבתי לעצמי איזה סיפור ארצה לספר על המסך. כשהאפשרות הזו עלתה, זה היה טבעי עבורי ללכת על זה".
"כתבתי את התסריט כשנה וחצי לפני שטראמפ נכנס לעניינים, והמצב היום לא הרבה יותר טוב"
עלילת "כרמן" כפי שכתב אותה מרימי באמצע המאה ה-19 (ואותה עיבד ז'ורז' ביזה כאופרה) מגוללת את קורותיו של דון חוסה, חייל ספרדי, שנשלח לעצור צוענייה פרועה בשם כרמן. אבל היפהפייה המשוחררת מינית מפתה אותו ודון חוסה משתעבד אליה, עורק מהצבא, ופונה לחיי פשע כרוצח וגנב, לפני שהוא הורג את משאת נפשו בהתקף קנאה. מילפייה מספר שהתכנים הללו נראו לו לא כל כך מעודכנים, ולכן עיצב מחדש את דמותה של כרמן (מליסה בררה) כפליטה מקסיקנית שנמלטת מארצה. אחרי חציית הגבול עם ארצות הברית, היא נאספת לחיקו של איידן (מסקל), חייל משוחרר עם שאריות של טראומה, שמסתבך ברצח כדי להציל את חייה במהלך מארב מאולתר ללכידת מהגרים. בעקבות כך, הם יוצאים לדרך בחיפוש אחר מחסה בלוס אנג'לס, ועוברים הרפתקאות שונות בעודם נרדפים על ידי זרועות החוק. סיפור המסע הקולנועי הזה שופע נופי מדבר יפים וסצנות יצירתיות, והוא רווי במוזיקה תוססת ובקטעי מחול מרהיבים.
"במהלך תהליך העיבוד למסך, חשבנו כל הזמן איך לחדש את הסיפור, אחרת מה הטעם? המטרה היא לספר סיפור שיהיה עכשווי. רציתי להמציא אותו מחדש ולהטמיע בו חוויות מהחיים שלנו", אומר מילפייה, שכתב את התסריט ביחד עם לואיק בררה ואלכסנדר דינלאריס. "נמשכתי לדמות נשית חזקה, וזה הדהד את הסיפור המשפחתי שלי - אמי ומערכת היחסים שלה עם אבי וגברים אחרים. דרך הדמות של כרמן ניסיתי לשכתב את הסיפור האישי שלה", אומר. "רציתי לשכתב גם את הדמות של כרמן, כי ככל ששקעתי בסיפור המקור גיליתי שהוא פחות מעניין ורווי בסטריאוטיפים. היא אישה שחוגגת את החירות המינית שלה אבל אתה לא מאמין לסיפור האהבה שלה. היא לא יכולה לאהוב והיא נענשת על חטאיה ומתה בסוף. זו הייתה אולי ההשקפה על נשים במבט של גברים במאה ה-19, אבל מבחינתי רציתי לתת לדמות הזדמנות להיות נאהבת ואמיתית, אישיות אמיתית עם רגשות אמיתיים ועדיין עם עוצמה ואיכויות קסומות".
לצד העדכונים המגדריים שמילפייה הכניס לתסריט, אפשר להבחין גם בפרשנות הפוליטית שלו על מדיניות ההגירה של ארצות הברית - סוגייה מרכזית על סדר היום של החברה האמריקנית. "כתבתי את התסריט כשנה וחצי לפני שטראמפ נכנס לעניינים, והמצב היום לא הרבה יותר טוב. זה די גרוע", מסביר, "חשבתי על כל מיני מקומות בעולם שבהם העלילה הייתה יכולה להתרחש, אבל אני חי בארצות הברית כבר 30 שנה, ואני בעצמי מהגר. אמנם מהגר פריבילג, אבל הנושאים והסיפורים האלה בחברה משפיעים על התודעה שלך. אני גר בלוס אנג'לס עכשיו ועובד עם ילדים משכונות מצוקה ומלמד אותם לרקוד, אז אני פוגש את המציאות שלהם, וגם ביקרתי בגבול עם מקסיקו. זה מכעיס שבמדינה גדולה כמו ארצות הברית המצב נורא כל כך, והאנשים המסכנים הללו שמנסים לחצות את הגבול מוצאים את עצמם בבתי כלא פרטיים לאורך חודשים והטיפול בהם הוא לא אנושים".
כתבות נוספות במדור קולנוע:
ואחרי שהשלמת את הכתיבה, יצאת לצילומים כבמאי. אבל אין לך ניסיון, מאיפה התעוזה?
"כוריאוגרפיה היא אמנות מאוד מורכבת שכוללת מיומנויות מיוחדות, מיומנויות שרכשתי לעצמי במהלך 20 שנה של עבודה. אני תמיד לומד דברים חדשים, אבל עשיתי זאת מספיק זמן כדי להיות מומחה בתחום. כשהחלטתי לעשות את הסרט הזה, אמרתי לעצמי שזה לא ילך אלא אם כן אפתח מיומנויות דומות גם כקולנוען. ידעתי שאני חייב לקחת את הזמן כדי להבין איך סרטים עובדים ולנתח אותם, כי הסרטים הקצרים שעשיתי בעבר היו מאוד אינסטינקטיביים. מהרגע שהבנתי שההפקה של 'כרמן' יוצאת לדרך, חזרתי לכל אותם עיבודים קודמים של היצירה, צפיתי בהם מחדש וניתחתי אותם. למדתי המון מהם, וכשהגעתי לצילומים הרגשתי שאני מספיק מיומן, ברמה שאני יכול לקבל החלטות כבמאי בנוגע לתנועת מצלמה, תאורה וכל זה. הרקע שלי ככוריאוגרף גם עזר. יש לי יכולת לממש רעיונות חזותיים עם קבוצה גדולה של אנשים. אתה רואה סצנות מסרטים של סקורסזה שמתרחשות בבר או מסעדה, ואנשים הולכים ושבים, וחשבתי לעצמי שאני יכול לעשות את זה. כמובן שבמהלך הצילומים אתה פוגש ניצבים שמעולם לא התנסו בהפקה של סרט ומגלה שבלתי אפשרי לעשות אפילו רבע מזה".
מילפייה מספר כי האתגר הגדול ביותר שלו כבמאי היה הדרכת שחקנים, אבל למזלו הוא זכה ללמוד לאורך השנים מהניסיון של פורטמן. "לאורך יותר מעשור של חיים משותפים איתה, שמעתי אותה משבחת במאים שהיא עבדה איתם וגם מתלוננת על אחרים בגלל סיבות כאלה או אחרות", הוא משחזר ואומר כי שמו של עמוס גיתאי לא הוזכר בשיחות הללו ("אני לא יודע מי זה", הוא מודה בנוגע לבמאי הישראלי, שעל פי השמועות לא הסתדר עם פורטמן במהלך צילומי "אזור חופשי" ב-2005), "ההתנסויות שלה מאוד עזרו לי. ידעתי שיש לשחקנים ציפיות שונות. למשל כשהיא סיפרה לי על במאי שבין טייק לטייק הפתיע וחידש לה. אז אמרתי לעצמי שאני צריך להגיד לשחקנים שלי דברים שהם לא חשבו עליהם. זה גרם לי להבין עד כמה זה חשוב ששחקן יקבל ממך השראה, ולהיות עירני ונכון לשנות בזמן אמת".
נטלי לקחה חלק בתהליך היצירה של הסרט?
"באופן כללי אנחנו שומרים על הפרדה, אבל ברור שכשאתה כותב תסריט על אישה, היו היבטים שונים שהייתי מעוניין בדעתה והיו לה עצות מצוינות, אבל רוב הפידבקים החשובים שלה היו במהלך העריכה".
"אני לא זוכר שהייתי סלבריטי בישראל"
מילפייה פגש את פורטמן במהלך צילומי "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי. הוא הצטרף להפקה ככוריאוגרף והדריך את הכוכבת שגילמה בלרינה שאפתנית מעורערת בנפשה - תפקיד שעליו זכתה בפרס האוסקר היחיד שלה. השניים התאהבו ומילפייה עזב את חברתו דאז, הרקדנית איזבל בוילסטון, כדי לקדם את יחסיו עם השחקנית האמריקנית-ישראלית מהרובד המקצועי לרומנטי. מאז השניים התחתנו בטקס כשר למהדרין ב-2012, ומילפייה החל בתהליכי גיור. ביחד הם הביאו שני ילדים לעולם - אלף בן ה-12 ועמליה בת השש. "אני חושב שיש לנו הרבה תחומי עניין משותפים. גם אם יש דברים שאנחנו לא מסכמים לגביהם, אנחנו מדברים עליהם וחולקים אותם", אומר, "ברור שההשראה היא דו-כיוונית וזו הסיבה שאנחנו כל כך הרבה זמן ביחד. וההשראה ההדדית הזאת וחילופי הרעיונות היא משהו חשוב לכל נישואים מוצלחים אני חושב".
למרות ההפריה ההדדית עליה מדבר מילפייה, לאחרונה דווח בטורי הרכילות בצרפת כי יש משבר במערכת היחסים של השניים, ובחודש שעבר נחשף כי הוא ניהל לכאורה רומן קצרצר עם צעירה צרפתיה בשם קמיל אטיין שצעירה ממנו בכ-20 שנה. מקורבים מספרים כי השניים הצליחו לשקם את האמון ביניהם, אבל ברור כי השמועות החזירו לכותרות את הזוג היפה והאהוב, ובעקבותיהם גם את הפפראצי. מילפייה מורגל בתשומת הלב התקשורתית כפי שהוא חווה אותה לאורך השנים במהלך נדודיו עם פורטמן בלוס אנג'לס, ניו יורק, פריז ואפילו בתל אביב, שאליה הגיע כדי לשהות לצד אשתו במהלך צילומי "סיפור של אהבה וחושך" - בכורת הבימוי שלה לעיבוד הרומן המפורסם של הסופר עמוס עוז.
במהלך אותה התקופה, הציבור הישראלי אימץ את האורח הצרפתי כאחד משלו, והדיווחים על תנועתו ברחובות תל אביב הופיעו באופן יומיומי בתקשורת הישראלית, אבל מילפייה התמסר לחוויה האישית בחברת בנו התינוק. "אני לא זוכר שהייתי סלבריטי בישראל", משחזר מילפייה, "אני זוכר שיצאתי לגלריות וחנויות עתיקות, והלכתי לחפש אחרי מסעדות החומוס הטובות ביותר, ולמדתי לאן כדאי ללכת. מאוד נהניתי מהאמנות וכמובן שזכיתי ללכת להופעות של אוהד נהרין ולצפות בו עובד. ומה שמדהים בישראל של היום זה שזו המדינה שהוציאה מתוכה הכי הרבה כוריאוגרפים מצליחים בעולם. חלק מזה נובע מהתנועה שאוהד ייסד אבל זה גם בגלל התפיסה החזותית של האנשים בישראל. יש להם חוויות מאוד רגשיות וחושניות בתגובה למלחמות ולחברה. הם מאוד חיוניים, ומחול היא דרך הבעה מאוד טבעית עבורם כביטוי לכל הדברים הללו".
5 צפייה בגלריה
"מה שמדהים בישראל של היום זה שהמדינה הוציאה מתוכה הכי הרבה כוריאוגרפים מצליחים בעולם". אוהד נהרין
(צילום: מוטי קמחי)
אולי יש פה פתח להפקה של סרט בישראל.
"אני לא חושב שבעתיד אעשה סרטים שקשורים בהכרח למחול. אני רוצה לעשות סרטים בכל מיני מקומות בעולם שאני מחובר אליהם. יש לי חשק לצלם סרט שחור-לבן על זוג במהלך לילה בפריז. אבל אי אפשר לדעת, אולי אעשה מתישהו סרט בישראל. נצטרך לבלות יותר זמן שם. למעשה צילמתי קליפ קצר שם, וזה היה כיף גדול. טיילתי באזור ים המלח וצילמתי מעין סיור בכל האתרים שהתאהבתי בהם וזה היה מדהים".
באופן אישי, אתה מתגעגע לארץ?
"ישראל היא זיכרון כיפי עבורי. אני רוצה לחזור כל הזמן, ואנחנו בטח נשוב בקרוב. באמת זו הייתה חוויה מדהימה. הבן שלי היה בן ארבעה חודשים או משהו כזה, וזו הייתה הדרך הכי טובה להכיר את תל אביב. היו לי אופניים חשמליים ורכבתי אליהם לכל מקום איתו וביקרתי בכל שכונה, והדבר שהכי נמשכתי אליו היה האדריכלות. מבחינה חזותית העיר משכה אותי מאוד. השילוב של מבני הבאוהאוס עם הגנים, וכמובן הכיכר המדהימה שעיצב האדריכל המפורסם, אוסקר נימאייר".
