גם עכשיו, כשהסדרה התיעודית שלה על יו הפנר ומורשת פלייבוי נמצאת באוויר, לא קל לאלכסנדרה דין לדבר על זה. הלחצים שהופעלו עליה, המיילים הנזעמים, ובעיקר הדברים שגילתה הבמאית הזו בשנתיים של עבודה, עדיין נראים היטב בעיניה ונשמעים בקולה. "לא ידעתי למה אני באמת נכנסת", אומרת דין בבוקר ניו־יורקי קפוא, "אני כן יודעת שלא הייתי יכולה לעשות את הסדרה הזאת אם יו הפנר עדיין היה בחיים. הוא היה מצליח לעצור את ההפקה והנשים עצמן היו פוחדות לדבר. הוא מת, ועדיין היום כל כך הרבה נשים פוחדות ממנו. ממש כאב לי פיזית לראות כמה הן פוחדות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היה לך מושג מה את הולכת לגלות?
"לא. בעיקרון רציתי לבחון את כל תופעת פלייבוי דרך המשקפיים של היום, בלי לדעת מה בדיוק אראה. כשהמגפה פרצה התחלתי לעשות טלפונים, וכנראה בגלל שלכולם היה המון זמן, דיברתי עם נשות פלייבוי שעות ודברים פשוט יצאו החוצה".
יש אנשים שלמדו לאפות לחמים במגפה ויש שדיברו על מה שעברו אצל יו הפנר.
"זה בדיוק מה שבעלי אמר לי, 'למה שלא תעשי לעצמך גינה קטנה במקום לדבר עם נשים בטראומה'".
9 צפייה בגלריה
''לכולנו היה פטיש להפנר ולפלייבוי, ואף אחד לא רצה לשאול את השאלות הקשות''
(צילום: מתוך הסרט "הסודות של פלייבוי", באדיבות A+E Networks ו־yes)
מה שדין שמעה מהנשים האלה, ולא רק מהן, מפרק סופית את מיתוס יו הפנר והמהפכה המינית הפרוגרסיבית שלו. בתוך אחוזת פלייבוי המיתולוגית בלוס־אנג'לס, שהייתה דיסנילנד למבוגרים שכולם רצו לבקר בו, עברו נשים התעללויות מיניות ונפשיות, שימשו מטבע שנסחר בין גברים, הוחפצו, נשבו, היו תחת מעקב קבוע, נסחטו, הוכרחו לעבור ניתוחים פלסטיים, וכשלא היה בהן עוד צורך, הושלכו כמו נייר טואלט משומש.
''פלייבוי היה מותג שהגדיר את ההתעוררות המינית של הדור שלי", אומרת דין, "לבשנו חולצות של שפנפנות פלייבוי, שמנו את הארנב על הישבן כשהלכנו ברחוב, ככה הראינו לכולם כמה חופשיות וכיפיות אנחנו. עכשיו רציתי שכולנו נזדעזע ממה שבאמת עמד מאחורי 'המהפכה המינית' הזו, מדברים שקרו שם במשך כל כך הרבה זמן. לכולנו היה פטיש להפנר ולפלייבוי, ואף אחד לא רצה לשאול את השאלות הקשות. אולי לשפוך על זה אור עכשיו יעזור לשאלות האלה להתעורר מוקדם יותר בפעם הבאה. כפי שאחת הנשים אמרה לי, 'אני רק רוצה שבנות צעירות יחשבו פעמיים על מה שהן עושות, כי תמיד יהיו עוד גברים כמו יו הפנר'".
יו הפנר היה בן 27 כשהקים ב־1953 את המגזין פלייבוי, אחרי שקיבל מאמו הלוואה של אלף דולר. הגיליון הראשון כלל לוח שנה עם מרלין מונרו בעירום. מכאן צמחה אימפריה תקשורתית שהייתה גם אחראית למהפכה תרבותית מהבולטות במאה ה־20. פלייבוי ולוגו הארנב הפכו לסמלים של שחרור מיני, חיים טובים ושוויון זכויות לכולם, ונשים ראו בהם את כרטיס הכניסה שלהן לעולם הנחשק של הוליווד. "חלק גדול מהנשים בפלייבוי הגיעו להפנר בגיל 16, 17, לגמרי תמימות", אומרת דין, "הן רצו להיות שחקניות או דוגמניות, וחשבו שהן נכנסות ליקום שבו סוף־סוף יוכלו להוריד בגדים ולהתגאות ביופי שלהן בלי שישפטו אותן".
לצד הפוסטרים שעליהם ריירו מיליוני נערים אמריקאים, פירסם פלייבוי ראיונות עם סופרים כמו נורמן מיילר וג'יימס בולדווין, וסיפורים של איאן פלמינג ומרגרט אטווד. הפנר מיצב את עצמו כלוחם בדיכוי הפוריטני האמריקאי, ג'נטלמן מקסים שהאחוזה שלו בהולמבי הילס שליד בוורלי־הילס הייתה מקום שבו גרו משפחות שלמות במה שנראה כמו אושר מושלם. בימים שבהם ההפרדה הגזעית בארה"ב עדיין הייתה ממוסדת, הפנר העסיק שחורים, היו לו שפנפנות שחורות, סמי דייוויס ג'וניור הופיע בתוכנית הטלוויזיה שלו, המגזין שלו פירסם מאמרים בעד זכויות הפלה וחיבק את הקהילה ההומוסקסואלית. פנטזיית קדמה אולטימטיבית.
פלייבוי התרחב עם השנים לאימפריה של מועדונים ותוכן טלוויזיוני בתשלום. הייתה אפילו תוכנית ריאליטי, The Girls Next Door, שעלתה ב־2005 ובה בנה לעצמו הפנר דימוי חדש של סבא מתוק שבסך הכול מלהיב את הורמוני הדור החדש. הוא הצטלם מוקף נשים צעירות - ועם השנים צעירות ממנו בהרבה - ואיש לא האמין עד כמה מסתתרת מאחורי כל זה אפלה גדולה.
"הפנר היה טוב מאוד בלהמציא את עצמו מחדש", אומרת דין, "הוא התאים את עצמו לכל דור. אנשי היח"צ שלו ידעו את העבודה. גם כשהוא כבר לא ממש קבע מה סקסי או מי תהיה הכוכבת הבאה, הם עדיין הציגו את זה כך. וכולנו קנינו את זה".
אלכסנדרה דין, יוצרת הסדרה: "לא הייתי יכולה לעשות את הסדרה הזאת אם יו הפנר עדיין היה בחיים. הוא היה מצליח לעצור את ההפקה והנשים עצמן היו פוחדות לדבר. הוא מת, ועדיין היום כל כך הרבה נשים פוחדות ממנו. כשהיה בחיים היד שלו הייתה בכל פינה בתעשייה, הוא הכיר את כולם, הייתה לו מחלקה שלמה שהתפקיד שלה היה לדאוג שכל הפרסומים האלה לא יראו אור יום"
לפני מותו של הפנר החלו כמה מהנשים הקשורות אליו ואל פלייבוי להוציא קצת דברים החוצה. חברתו לשעבר, הולי מדיסון, סיפרה על המוסר הכפול שלו סביב שחרור מיני, ואיך מה שהיה מותר לגברים היה אסור לנשים. פה ושם היו עוד ניסיונות של נשים לספר על מה שעברו באחוזה, אבל כולם נחסמו. "הסיפור היחיד שהתקשורת קיבלה אי פעם היה מה שסוכנות יחסי הציבור של הפנר האכילה אותה", אמרה ג'ניפר סגינור - בתו של מארק סגינור, שהיה רופאו של הפנר ויש האומרים שגם מאהבו - אשר גדלה וחיה באחוזת פלייבוי. היא טוענת, כי הפנר כפה עליה יחסי מין כשהייתה קטינה.
"להפנר היה המון־המון כוח", אומרת דין, "פתאום פרסום ספר שחשף את סודות האחוזה שהובטח למישהי בוטל, פתאום ההופעה המתוכננת למישהי אחרת בטלוויזיה בוטלה. היד שלו הייתה בכל מקום במדיה, בכל פינה בתעשייה, הוא הכיר את כולם, הייתה לו מחלקה שלמה שהתפקיד שלה היה לדאוג שכל הפרסומים האלה לא יראו אור יום".
דברים החלו להשתנות אחרי שהפנר מת ב־2017, כשהוא בן 91. דין עבדה אז על This is Paris, סרט תיעודי על פריס הילטון, שעיצב מחדש את הנרטיב סביב סיפור קלטת הסקס המפורסמת של הילטון שדלפה לאינטרנט ב־2004. "מה שנשאר איתי מהסרט הזה היה ההבדל בין הצורה שבה כולם התייחסו לסיפור הקלטת, כאילו זה היה טריק זול ונחות של יחסי ציבור, מול הצד של פריס עצמה. התברר שההדלפה הייתה בכלל נקמת פורנו שביצע החבר המבוגר שלה. אנחנו נותנים פרשנויות מוטעות לנשים בענייני סקס, רק כי לחברה האמריקאית הפוריטנית יש יחסים מעוותים עם סקס ומיניות. מכאן הגיע הרצון לדבר עם הנשים של פלייבוי, כי חשבתי שמצד אחד, אלה נשים מאוד מוכרות ומצד שני, הן לא מוכרות בכלל, ואף פעם לא סיפרו איך זה באמת היה להיות השפנפנות האלה של יו הפנר".
התרשמת שהנשים האלה רק חיכו שמישהו יקשיב להן?
"כן, כן. חלק סיפרו לי שקיבלו הרבה בקשות להתראיין במהלך השנים, אבל אלה תמיד היו גברים והן רצו לדבר רק עם אישה".
עדיין, הדרך משיחת טלפון אינטימית לחשיפה מול המצלמה מאוד ארוכה.
"לא רציתי לעשות שום דבר שיכאיב להן יותר או יגרום להן עוד טראומה, אז יש נשים שוויתרתי עליהן כי לא הייתי בטוחה שהן יכולות לעשות את זה בלי להישאב שוב לסיוט. הלכנו רק עם אלה שהייתי בטוחה שבאמת רוצות להיחשף. לכולן היו חלומות על איך הן משחררות סלעים או ארונות שהן נושאות על הגב, ואלה חלומות מאוד טיפוסיים לאנשים בטראומה".
יש מי שפשוט קיבלו רגליים קרות?
"כן. עבור חלק זה היה פשוט סיכון גדול מדי. עד היום יש להפנר המון כוח מהקבר. יש מערכת שלמה של הגנה עליו, אנשים שפשוט לא מוכנים לקבל את זה שיגידו עליו דברים רעים".
או שאת טים יו הפנר או שלא.
"יש נשים שחושבות שהוא היה המשיח. הוא היה יכול להיות מאוד נחמד, הוא היה אייקון פרוגרסיבי, קיבל אנשים מכל הצבעים, הדתות והנטיות המיניות. אני לא רוצה לבטל את החלק הזה, אבל זה לא הופך את החלק השני לפחות נורא".
והחלק השני אכן נורא ביותר, ומתפרס על פני עשרת פרקי ''הסודות של פלייבוי'', שמשודרת בימי רביעי ב־22:00 ב־yes דוקו וב־STINGTV. רשימת המרואיינים של דין כוללת נשות פלייבוי, שרתים, מארחים, פקידי קבלה ואנשי ביטחון באחוזה של הפנר, ועד ל"אמהות" השפנפנות, שתפקידן היה להדריך את הנשים הצעירות ואת כל עובדי החברה. הסיפורים שהם מספרים נעים בין מטרידים למזעזעים, ללא חוקיים, לסתם מחליאים.
הולי מדיסון, זוגתו לשעבר של יו הפנר: "האחוזה הייתה כמו כת. כולנו שיכנענו את עצמנו ש'הף' היה פשוט איש נחמד. הרגשתי שאני כלואה במעגל של דברים מגעילים ולא ידעתי מה לעשות". היא מספרת כי הפנר כפה עליה סקס והכריח אותה לעשות ניתוחי חזה ואף. "ניתוחים פלסטיים היו עניין כפייתי באחוזה. הפנר נהג לומר לנשים כי הן אינן פוטוגניות מספיק ואז משלם על הניתוח שלהן"
כבר בפרק הראשון טוענת ה"אם השפנפנה" פי.ג'יי מאסטן, כי להפנר היו קלטות סקס של נשים אותן החזיק כ"ביטחונות". חברתו לשעבר, סונדרה תיאודור, מאשרת: "היו לו קלטות של כולם". המאבטח לשעבר של הפנר, סטפן טננבאום, מספר כי "בכל מקום היו מיקרופונים ומצלמות". אחרי שהפנר מת, קיבלה המזכירה המבצעת שלו, מרי או'קונור, הוראה "להרוס" את כל הקלטות. עוזרת אחרת של הפנר טוענת כי נאמר לה שכל הקלטות הוכנסו לחבית והושלכו לים.
9 צפייה בגלריה
חתכה את השיער כדי למרוד. מדיסון (השנייה משמאל) עם הפנר ו"שפנפנות" נוספות
(צילום: מתוך הסרט "הסודות של פלייבוי", באדיבות A+E Networks ו־yes)
"האחוזה הייתה כמו כת", אומרת הולי מדיסון, שיצאה עם הפנר מ־2001 עד 2008, "כולנו שיכנענו את עצמנו ש'האף' היה פשוט איש נחמד. הרגשתי שאני כלואה במעגל של דברים מגעילים ולא ידעתי מה לעשות". היא מספרת כי הפנר כפה עליה סקס, ובין היתר השתמש בכדורי קוואלוד, מין סם הרגעה, כדי להשתלט על נשים. הוא כינה את הכדורים האלה 'פותחי ירכיים'. מדיסון גם טוענת שלחצו עליה לעבור ניתוחי חזה ואף, כי הפנר ציפה שכל הנשים ייראו בצורה מסוימת. "ניתוחים פלסטיים היו עניין כפייתי באחוזה", היא מספרת. הפנר נהג לומר לנשים כי הן אינן "פוטוגניות מספיק" ואז משלם על הניתוח שלהן. מדיסון מרדה מאוחר יותר כשחתכה לעצמה את השיער.
"הוא רצה לשלוט בנשים האלה", אומרת דין, "ולמד שהדרך לעשות זאת הייתה להסית אותן אחת נגד השנייה, כדי שהן יהיו בתחרות קבועה של מי הכי יפה. זה עשה אותן מאוד פגיעות וגרם להן לחשוב שכל הערך שלהן הוא ביופי. העניין הוא שהיופי שלך משתנה כל הזמן, זו קרקע מאוד לא יציבה לבנות עליה זהות שלמה. חוץ מזה שיופי הוא בעיני המתבונן, אז את צריכה שהמתבונן יחשוב שאת יפה כל הזמן, גם אם דעתו בענייני יופי משתנה".
גם טענות על מקרי אונס לא חסרות בסדרה. אחד מהשרתים באחוזה מספר כי שמע צרחות כאשר דורותי סטרטן, נערת פלייבוי מוכרת בשנות ה־80, נאנסה על ידי הפנר. פי.ג'יי מאסטן טוענת כי היא נאנסה באחוזה בידי ביל קוסבי והתעוררה עם דם על על הרגל. שרת אחר מספר שקוסבי התעלל בילדה בת 15. שומר הראש לשעבר של הפנר, ג'ים אליס, אומר שמעצרו של ביל קוסבי לפני כמה שנים לא הפתיע אותו: "כל מי שעבד באחוזה ידע שהוא טורף". עובדים אחרים זוכרים סיפור זוועתי על אישה שנאנסה בידי כוכב הפוטבול לשעבר, ג'ים בראון, על כיסא שקיבל את הכינוי "דילדו".
אליס ומאסטן טוענים שהנשים שעבדו במועדוני פלייבוי סוממו לעיתים קרובות והותקפו על ידי גברים שביקרו במועדונים. נערת הפלייבוי לשעבר, דונה ספיר, מספרת כי נשים נשכרו כדי לשעשע את הגברים העשירים: "זה היה כאילו סירסרו בנו, הרגשנו כמו זונות".
הפנר, טוענות הנשים, היה בסופו של דבר סרסור, ופעל לפי כלל אחד לא כתוב: קידום בעולם של פלייבוי עובר דרך המיטה שלו. כאמור, אחוזת פלייבוי הייתה מלאה מכשירי הקלטה סודיים, מצלמות בחדרים פרטיים ונשים שצולמו והוקלטו ללא הסכמתן. כוכב כמו טוני קרטיס היה יכול לאיים בתביעה כשהבין שצילמו אותו, אבל לנשים לא היה סוג כזה של כוח. להפך, ההקלטות שימשו נשק נגדן. הפנר היה מקושר ומרושת, והכול טואטא מתחת לשטיח בעזרת חברים טובים בכל פינת ממסד. ב־1978 נחטפו שש נערות פלייבוי, סוממו ונאנסו בדירה בניו־ג‘רזי, ושום דבר מזה לא הגיע לחקירה משטרתית. מאסטן טוענת כי בין 40 ל־50 נשים הותקפו בצורות שונות, אך אסור היה להן לדווח למשטרה או אפילו לקחת קורבנות לבית החולים. לטענתה, היא עצמה הייתה חברה ב"צוות הניקיון" שדאג להסתיר הכול.
רשויות החוק הפדרליות, כולל ה־FBI, היו משוכנעות שאחוזת פלייבוי היא גם מאורת סמים משגשגת. סוכני FBI עצרו את מזכירתו של הפנר, בובי ארנשטיין, מצאו קוקאין בארנק שלה וניסו לגרום לה להפליל את הפנר. הוא, בתגובה, שלף כבר לפני 50 שנה את טריק דונלד טראמפ וזעק על פייק ניוז וציד מכשפות. ארנשטיין התאבדה ב־1975, והתיק התמסמס. כעת, מאשרת האקסית של הפנר, סונדרה תיאודור, כי אכן האחוזה שרצה סמים והיא הייתה אחת הבלדריות של הפנר.
תיאודור, שהייתה חברתו הרשמית של הפנר בשנות ה־70 וה־80, היא אולי הדמות הבולטת בסדרה. היא גם אחראית לאנקדוטה החולנית ביותר, ביום שבו נכנסה לחדר השינה וראתה את הפנר מנסה לקיים יחסי מין עם הכלב שלהם. "לא האמנתי למה שאני רואה", היא אומרת ומוסיפה שמעולם לא השאירה אותו לבד עם הכלב שוב. פי.ג'יי מאסטן טוענת כי כוכבת הפורנו, לינדה לאבלייס, אולצה לבצע סקס אוראלי עם כלב רועה גרמני, וגם זה קרה מול העיניים של תיאודור.
"הסיפור של סונדרה תיאודור", אומרת דין, "הכי זיעזע אותי. היא הייתה החברה מספר אחת שלו, הוא כמעט התחתן איתה, היא באמת אהבה אותו. היא הייתה נורא תמימה, מורה לתנ"ך שהלכה יום אחד לביקור באחוזה ונשאבה לתוך זה. מה שהוא עשה לה לאורך שנים היה לשבור בן אדם ללא הפסקה, זה עינוי שהדהים אותי".
ב־1985 העידה מיקי גרסיה, שהייתה ראש מחלקת היח"צ של 'פלייבוי', בפני ועדה של הסנאט שעסקה במאבק בפורנוגרפיה. הימים ימי רונלד רייגן, הפוריטניות הייתה מלכה, והקונגרס היה מאוד מוטרד. לא חלילה ממה שעוברות הנשים שנמצאות בעולם הזה, אלא מחוסר המוסר שלהן ומהפגיעה בנפשם הרכה של גברברי אמריקה.
גרסיה סיפרה לוועדה כי נשות פלייבוי הפכו לחלק מטבעת מין בינלאומית. "ברגע שהבחורה נכנסת למערכת, ואני קוראת לזה במכוון 'מערכת', היא נתונה להרבה דברים שאינם בשליטתה", אמרה אז. זה לא הזיז לאף אחד. הימין השמרני, נתמך על ידי נשים שהגדירו עצמן פמיניסטיות, התעניין רק במלחמה בפורנו. מה שקורה לנשים עצמן, הצורה שבה הן מנוצלות פיזית ועסקית, לא הטריד איש.
9 צפייה בגלריה
אף פעם לא סיפרו איך זה באמת היה להיות "שפנפנות". הנשים והפנר באחוזה
(צילום: מתוך הסרט "הסודות של פלייבוי", באדיבות A+E Networks ו־yes)
ואכן, ההתעללות של הפנר בנשים הייתה כמעט בכל מישור. למשל, הן קיבלו ממנו הבטחות לעושר ונכנסו לחוזים מהן לא יכלו לצאת. אחת מהן מספרת כי השכר היה מתחת לקו העוני ולנשים לא הייתה שום זכות על התמונות שלהן, שרבות מהן הגיעו לאתרי פורנו. את כל זה כיסתה מערכת יחסי ציבור שהתגאתה ב"העצמת נשים", ובכך שנשים היו עורכות צילומים במגזין.
החשיפה הזו של מי באמת היה יו הפנר, מצטרפת לעוד שמות של גברים שנחשבו פרוגרסיביים והתגלו כטורפים מיניים: הארווי וויינשטיין, ביל קוסבי, קווין ספייסי, ג'פרי אפשטיין.
"נכון, וזו אמת שכל מי שמגדיר את עצמו 'פרוגרסיבי' צריך להתמודד איתה. יו הפנר לא היה טורף מיני ברור ובוטה כמו וויינשטיין או אפשטיין, יש לו חברים שבמשך עשרות שנים לא ראו שום דבר מזה, ואני מאמינה להם. הוא היה טורף מעודן, מאחורי דלתות סגורות, בחדר השינה שלו, כי זה מה שהדליק אותו. וזה גם השלב הבא של מי־טו - התמודדות עם גברים שהחברה רואה כאנשים שמקדמים נשים ואומרים את כל הדברים הנכונים ויש להם פרסים מארגוני נשים, אבל הם טורפים ושוברים נשים ואף אחד לא יודע".
מה שעדיין מצליח להדהים אותי, הוא עד כמה נשים מוכנות להגן על הגברים האלה ולעמוד נגד נשים אחרות.
"יש הרבה נשים שרוצות לסגור הזדמנויות ולחסל זכויות נשים. אני מקבלת עד היום מיילים נזעמים מנשים שהעריצו את יו הפנר".
דין מספרת כי יותר מפעם אחת היא כמעט נשברה במהלך שנתיים של עבודה על הסדרה. "דיברתי במשך שנה עם האישה הראשונה שסיפרה לי מה קרה לה אצל הפנר, ואז היא אמרה שהיא לא רוצה להתראיין למצלמה. החלטתי לרדת מכל הפרויקט, אבל פתאום התחילו לבוא עוד ועוד נשים עם סיפורים. מתברר שכאשר הנושא אמיתי, זה לא משנה אם איבדת את החוליה הראשונה כי תמיד יבואו אחריה עוד. אני עדיין בקשר עם כולן ובשבועות האחרונים שמעתי מעוד נשים".
פלייבוי הגיב לטענות של הסדרה בהודעה קצרה: "בראש ובראשונה, אנחנו רוצים לומר שאנחנו מאמינים לנשים ותומכים במי ששיתפו במה שעבר עליהן. פלייבוי של היום הוא מקום אחר לגמרי".
אולי. כך או אחרת, 'הסודות של פלייבוי' נותנת קול לנשים שעברו טראומה עצומה, וכמה מהן כבר לא בחיים. למשל, פייג' יאנג, שהתאבדה ב־1974 כשהייתה בת 30, ועל קיר חדר השינה שלה כתבה בענק: 'יו הפנר הוא השטן'. ממש בפרק האחרון של הסדרה פונה פי.ג'יי מאסטן, שמכירה את כל הסודות ויודעת מה הקירות היו מספרים לו היו יכולים לדבר, ישירות להפנר המת, ואומרת: "הסטנו את הווילון, מכשף, אנחנו יודעות מי אתה, אנחנו יודעות מי היית".
