קצת פחות אבוד
מזל טוב! למרסל פרוסט, מחבר "בעקבות הזמן האבוד", יש ספר חדש. מתברר שלעיתים מה שנדמה שאבד לנצח שב ומתגלה בחלוף הזמן, כמו אוצר שנפלט בהפתעה מן הים. השבוע נודע כי יצירה מסתורית שכתב, בשם "שבעים וחמישה העמודים", צפויה לצאת לאור בחודש הבא בהוצאת "גלימאר", מהגדולות והחשובות בצרפת.
פרוסט, שבשעות הפנאי שלו נהג לאכול עוגיות מדלן ולהעלות על הכתב יצירות מופת, חיבר את הטקסט הנשכח הזה בשנת 1908. במשך עשרות שנים הדפים המתינו אצל המוציא לאור ברנרד דה פלואה, שהלך לעולמו בשנת 2018. על אף שלא חשף אותו מעולם, כבר בשנות ה-50 הוא רמז על קיומו של הטקסט הזה, שתואר כמסמך מפתח להבנת החיבור הסמי-אוטוביוגרפי, הארכני והמהורהר "בעקבות הזמן האבוד", שפרוסט פירסם החל משנת 1913.
רק לאחרונה נמצא כתב היד, המכונה בחוגי האקדמיה "הגביע הקדוש של חוקרי פרוסט", בעזבונו של דה פלואה המנוח, השמור בספרייה הלאומית של צרפת. מתברר שלעיתים כל מה שצריך בשביל לחולל היסטוריה תרבותית הוא לרדת לארכיון, להפשיל שרוולים ולפצוח בדפדופים. בעודנו מחכים לפרטים נוספים ולתרגום שבוודאי יגיע, דבר אחד אפשר לקבוע בוודאות: ב"גלימאר" יודעים לייצר באזז. לדבריהם, היצירה מהווה "חתיכה חיונית להבנת הפאזל" של פרוסט, ובלעדיה, קריאת יצירת המופת שלו לוקה בחסר.
סודות של מלכה
פורים מגיע וכדאי לזכור שכמו חגים רבים ביהדות, גם במרכזו ניצב טקסט. ולא סתם טקסט, אלא מגילה. יש הרואים במגילת אסתר את אחד מהשיאים הספרותיים של הכתיבה היהודית העתיקה ששרדה עד ימינו, עם העושר השפתי, הדימויים מלאי הפרטים, הדרמה המותחת והדמויות הבלתי נשכחות. מה קרה לכם, אנשי נטפליקס? אתם ישנים על האף?
אירוע מיוחד שיתקיים מחר באתר של בית אבי חי יחזור לאירועי המגילה, אך הפעם דרך חייה של המלכה אסתר. החוקרים דליה מרקס ואביגדור שנאן חיברו קטעים המבקשים לבטא את הלך הרוח שלה בתוך כל ההתרחשויות, כפי שהייתה רושמת אותן ביומניה האישי: מחשבותיה, רחשי ליבה ואירועים ש"נשמטו מהמגילה" (כמו למשל, מה אמרה לה ושתי כשהוצאה להורג). את הקטעים תציג השחקנית גלית צברי. האירוע יתקיים ללא עלות, בשעה 20:00.
גם אתה, רובוט?
וידוי חטוף: "אוזני חמור" הוא טור אופטימי אך גם טכנופובי. אם אתם קוראים כאן מדי פעם דיווח כזו או אחר על צעדי התקדמות של האינטליגנציה המלאכותית בשדה הספרות, זה לא מפרגון טהור לרובוטים באשר הם, אלא יותר ניסיון לדעת את האויב. כבדהו וחשדהו. לפני שיקום הבוט ויכה את הטכנאי. הפעם העיניים נשואות כולן ללונדון, שם ביום שישי הקרוב יוצג המחזה בעל השם עוכר השלווה וחסר המעוף: "מה קורה כשרובוט כותב מחזה". בסופו ייערך דיון בהשתתפות מומחים.
הפרויקט נעשה ביוזמת מרכז התרבות הצ'כי בלונדון יחד עם תיאטרון סוואנדה מפראג, במלאת מאה שנים למחזה R.U.R של קארל צ'אפק. רוב פרסומו היום מגיע מכך שמופיעה בו לראשונה בהיסטוריה המילה "רובוט". מזה כשנה, קבוצה של מתכנתים הגתה והרתה את הבוט-המחזאי (שבקרוב נגלה אם הוא מהולל או לא). אחד מהם, רודולף רוסה, אמר לאתר Tech Xplore: "לפני מאה שנים, אדם כתב מחזה על רובוטים. מה יקרה אם היום רובוטים יכתבו מחזה על אנשים?". כעת רק נותר לגלות אם בשלב הבא גם הקהל יאויש רובוטים, ומה אנחנו אמורים לעשות עם כל הזמן הפנוי שצפוי להתגלגל לפתחנו (ולמקרה שיש רובוטים גם בין קוראי הטור: פניי לשלום וסליחה מראש).
עיבודים, עיבודים בכל פינה
במהלך כל שבוע מתפרסמות כמה וכמה ידיעות על ספרים שעתידים להתגלגל לסדרות טלוויזיה. הרי ידוע לכל שהיום רעיונות מקוריים נעשו מצרך נדיר על המסך הקטן, כמעט כמו שלג במישור החוף, וכל המפיקים רוצים למחזר, משל היו חסידיה של גרטה טונברג. ובכל זאת, כמה מהדיווחים האלה מעניינים וחלקם אף מעוררי ציפיות. אם אהבתם, למשל, את "אנשים נורמליים" של הולו תשמחו לדעת שגם ספרה הראשון של הסופרת האירית סאלי רוני, "שיחות עם חברים", צפוי לזכות לעיבוד טלוויזיוני בקרוב באותה ספקית סטרימינג. כמה שמות של שחקנים כבר מעורבים בפרויקט: ג'מיימה קירק ("בנות"), סשה ליין ("אמריקן האני"), ג'ו אלווין ("המועדף") ואליסון אוליבר (נכון לכרגע, אלמונית למדי. זה עשוי להשתנות במהרה).
במקביל, נטפליקס התחילו לעבוד על עיבוד מונפש ומוזיקלי ל-Sulwe, ספר הילדים שחיברה השחקנית המקסיקנית-קנייתית זוכת האוסקר לופיטה ניונגו ("12 שנים של עבדות"). Sulwe יצא לאור לפני שנתיים והוא מספר על ילדה צעירה, כהת עור, שמבקשת להיות בהירה כמו סביבתה. כוכב נופל מגיע לבקר אותה ולוקח אותה למסע מופלא, הכרוך בתובנות על גזענות ועל הערכה עצמית. "הסיפור הזה מאוד קרוב לליבי. כשגדלתי הרגשתי לא בנוח בעורי הכהה. רק לעיתים נדירות ראיתי מישהו שנראה כמוני בספרים, במגזינים ואפילו בטלוויזיה. עברתי מסע ארוך עד שלמדתי לאהוב את עצמי". היא הוסיפה כי היא מקווה שהספר "יעודד ילדים בכל רחבי העולם לחגוג את הייחודיות שלהם".
הבאנו ביכורים
דיווחנו כבר על רשימת המועמדים הקצרה לפרס ספיר של מפעל הפיס, שמציין השנה 20. אתמול (א') הוכרז גם הזוכה בפרס ספר הביכורים - דורי פינטו עם ספרו "ירח", שגבר על "תורת הקבוצות" של כרמית סחר ו"לא כפי שפורסם" מאת יואב שפיר בירן. פינטו יקבל 75 אלף שקלים. השופטים כתבו כי זהו "ספר ביכורים מפתיע ובשל להפליא, אשר רוקם ביד אמן את חייהן של שש נפשות במהלך יום אחד בקיץ 1969, ברחוב אחד בירושלים, בעת ש'אפולו 11' עושה את דרכה אל הירח. עינו של הסופר נעה בטבעיות מעדשה טלסקופית של מבט-על ועד אל הקרבה המיקרוסקופית אל תודעתם ומהלך יומם של דמויותיו. את הציר המרחבי מלווה גם תנועה מרשימה קדימה ואחורה על ציר הזמן".
עוד הוסיפה הוועדה, שחבריה טרם נחשפו, ש"הספר נוגע בסיפורי חיים מלאי עצב ואובדן, אך משרטט אותם בקווים דקים מאוד בלי להתפתות לפוטנציאל המלודרמטי, ומגלה הבנה נדירה בעומקותה של הנפש האנושית. פינטו מרכיב פסיפס מרסיסים של דמויות שבורות, ואף על פי כן כל אחת מהן היא עולם ומלואו, וכתובה בעדינות, רגישות ואהבת אדם". הזוכה בפרס ספיר יוכרז ביום ראשון הקרוב, בטקס שישודר בערוץ קשת.
"לא רציתי לתת לאנשים ולנופים למות"
המשורר, הסופר והמתרגם איתמר יעוז-קסט, לשעבר נשיא אגודת הסופרים העברים, הלך לעולמו החודש בגיל 86. הוא נולד בשנת 1934 בעיירה סרווש שבהונגריה ושרד את השואה, אף שבני משפחתו נשלחו למחנות הריכוז. בשנת 1951 עלה עם בני המשפחה השורדים לישראל ובהמשך התפרנס מחינוך והוראה. יחד עם אחותו מריצה ייסד את ההוצאה לאור "עקד", הפועלת עד ימינו והמתמקדת בשירה. יעוז-קסט פרסם עשרות ספרי פרוזה, שירה ועיון אשר רבים מהם עסקו בזיכרונותיו מהשואה. הוא זכה בשורה ארוכה של פרסים, בהם פרס ברנר, פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם על מפעל חייו.
לפני שני עשורים, בשנת 2001, סיפר בריאיון ל"ידיעות אחרונות": "הייתי בן תשע וקו השבר נוצר כשיום אחד יצאה פקודה, שילדים מתחת לגיל 12 מופרדים מהוריהם ונשלחים ל'בית חרושת לצעצועים'. אמא שלי החליטה שזה לא יקרה, והיא רצה לתוך הכפר ואיכשהו הצליחה לסדר שישאירו אותי איתם. מוזר מאוד שבני משפחה שלמה - אב, אם, אחותי ואני - נשארו יחד כל הזמן, גם כשהועברנו לברגן-בלזן, ואפילו חצי שעה לפני שהוחלט להוציא אותנו להורג - פקודה שלא התממשה משום שהצבא האמריקני שיחרר אותנו". הוא הוסיף: "אין לי ספק שאילו הייתי נשאר לבדי לא הייתי שורד, או לא הייתי נשאר שפוי".
בתשובה לשאלתה של המראיינת חיה הופמן מדוע לאורך השנים השורות בשיריו נעשו רחבות יותר, באופן שמזכיר פרוזה, השיב: "לא רציתי לתת לאנשים ולנופים למות. קשה לי לקבל שדברים שאני אוהב נעלמים פתאום. בשירי 'נוף בעשן' [מחזור שירים משנת 1961, י"פ] היה פחד מפני רגשנות, והשאיפה הייתה ללכת אל השתיקה, אל המינימום שבאמירה. אנשים אמרו לי שאינם מבינים מה אני רוצה לומר, ואולי אפילו המצאתי כל מיני דברים. קשה לתת בשירה את הבשר-ודם שאפשר לתת בפרוזה, אבל השורות הרחבות אפשרו לי את זה".
במהלך השנים, כתיבתו חשפה לעיתים נקודת מבט דתית, מיסטית אפילו, על העולם. על כך אמר באותו ריאיון: "נוח לי להגדיר את עצמי כניאו-דתי. אני שואף לדתיות הכוללת בתוכה את הכול, שפתוחה לכל מה שיש. למעשה, הנטייה לאמונה הייתה נטועה בי מהתחלה, אבל החינוך שלי היה בכיוון אחר. התהליך האבולוציוני של ההתקרבות אל הדת אינו כזה שמסיימים אותו. איני מגדיר את עצמי חוזר בתשובה, כי זה נראה לי קיצוני, ואני לא בדיוק מקיים תרי"ג מצוות. יש תקופות שכן ויש תקופות שלא. איש לא מחייב אותי ואיש לא דורש ממני. מבחינה פוליטית אני מאוד פשרן, אבל בתפיסה היהודית שלי יש מרכיב משיחי, במובן זה שלדברים שמתרחשים יש חוקיות היסטורית, הנקבעת מעל לאדם. קיימים מהלכים מסתוריים, שאינם נקבעים על ידינו. האמנתי בזה כל השנים. עוד לפני היותי דתי חשבתי שכל מה שקרה לי קשור בזה שאני יהודי".
