מחזהו בחרוזים של אדמון רוסטאן הצרפתי, "סיראנו דה ברז'ראק" (1897), עובד לקולנוע, באופן נאמן למקור או חופשי, עשרות פעמים. הגרסאות המוכרות ביותר הן אלה בכיכובם של חוסה פרר (1950), ז'ראר דפרדייה (1990) וסטיב מרטין (1987) – כולם התהדרו בחוטם גדול, זריזות ידיים ולשון, ולב מאוהב עד כלות. עתה נוחת על מסכינו סרטו של ג'ו רייט, "סיראנו" (Cyrano), שמציע בעיקר כבדות, חוסר השראה ודלות רגשית. זאת, בנוסף להיותו מבוסס על מיוזיקל בימתי בשם זה מ-2019, שאף לא אחד מהשירים הכלולים בו זוכה לביצוע מרשים במיוחד. בקיצור, שממה מוחלטת.
רוסטאן ביסס את המחזה על דמות אמיתית בשם זה, סופר וסייף בן המאה ה-17. במחזה, כידוע, סיראנו, ששמו נודע בזכות אפו עצום המידות, מאוהב ברוקסן הנאווה שלבה נתון לאחר – חייל צעיר בשם כריסטיאן. יפי מראהו של כריסטיאן מתחרה בעילגותו, ועל-כן נאות סיראנו לכתוב בעבורו מכתבי אהבה לרוקסן, שמביעים למעשה את רגשותיו שלו כלפי האישה הבלתי מושגת. בסצנה המפורסמת ביותר מתוך המחזה, כריסטיאן נעמד מתחת למרפסת ביתה של רוקסן, ונושא באוזניה את מילותיו הרומנטיות של סיראנו המסתתר בין הצללים ומשמש לו כלחשן.
ביקורות סרטים נוספות:
בעקבות הגרסה המוזיקלית, חוטמו האדיר של סיראנו מומר בקטנות קומה, ואת דמותו מגלם עתה פיטר דינקלג', ששיחק ושר גם בעיבוד הבימתי. אף תותב מוחלף בחריגות פיזית, ודימוי הגבריות המשלבת אינטלקט וכוח מלווה בספקטקל שמקורו בגוף הממשי. מצד שני, ליהוק שכזה, של נמוך קומה לתפקיד ראשי, כמו מתקבל על הדעת רק במסגרת הלא-ריאליסטית של מיוזיקל טרגי המתרחש לפני מאות שנים. דינקלג' הוא אחד הדוברים הברורים כנגד יצירת סטיגמות בנוגע לנמוכי קומה – זכורה, אגב כך, התקוממותו כנגד ייצוג הגמדים בגרסת הלייב-אקשן העתידית של "שלגיה", שכבר לא תהיה לבנת עור (תגלם אותה רייצ'ל זגלר מ"סיפור הפרברים"). הופעתו בתפקיד סיראנו נושאת, על-כן, משמעות לא מבוטלת בכל הנוגע לפוליטיקה העכשווית של הייצוג. עדיין, את דמותו של כריסטיאן מגלם שחקן שחור (קלווין האריסון ג'וניור), ושניהם, האיש קטן הקומה והגבר השחור, מאוהבים באישה הלבנה המרטיטה את לבם (היילי בנט, אשת הבמאי).
מעבר לבחירות הליהוק הנ"ל, קשה לומר שגרסתו של רייט מצטיינת באיזשהו שאר רוח. המושג הזה, או בשמו האחר השראה, הוא בדיוק מה שנעדר ממרבית, שלא לומר כל סרטיו של רייט. למעשה, הסרט הטוב היחיד שביים, "שעה אפלה" (2017) היה כזה למרות מעורבותו של רייט בו – בזכות הופעתו הגרנדיוזית של גארי אולדמן בתפקיד ווינסטון צ'רצ'יל, שאף זיכתה אותו באוסקר. כך זה גם ב"סיראנו", שאינו אלא מיוזיקל דל בכל הנוגע לשירים (שכתבו בני הזוג קרין בסר ומאט ברנינגר) ולהעמדתם הלוקה בסרבול וכבדות תנועה. דינקלג' (בן-זוגה של אריקה שמידט שכתבה את העיבוד הבימתי) אינו זמר מוצלח, אבל גם מתקשה לשכנע בתפקיד הראשי. אין בו חן ושנינות, והדיבור בחרוזים שהוא מפליא בו בסצנה מוקדמת בסרט, בה הוא מסלק שחקן תיאטרון נפוח מהבמה בתואנה שהוא פוגע באמנות הזאת – נדמה זר לכל מה שיבוא בהמשך. שכן, סיראנו בגילומו אינו פטפטן-ראוותן רב-קסם וגם לא דמות רומנטית של ממש. הוא סתם.
השאלה היא, כמובן, מדוע לספר עוד "סיראנו"? הגרסה הנוכחית, ודאי בחלקה האחרון המתרחש בשדה הקרב אליו נשלחים כריסטיאן וסיראנו על-ידי דוכס מרושע (בן מנדלסון) החומד בעצמו ברוקסן – מטעינה אותו במידה מסוימת של מלנכוליה, וגם מספקת למיוזיקל את השיר הטוב ביותר שלו, זה של החיילים הכותבים את המכתב האחרון לאהובתם (Whenever I Fall). לרגע נדמה שהמוזיקה (שנכתבה על ידי כמה מחברי להקת האינדי-רוק דה נשיונל) מצליחה לתפוס באמת, והסרט – לרגש. אבל לכל אורך הסרט מצאתי עצמי מתקשה לזהות פרשנות מעניינת במיוחד למחזה, משהו שיהפוך את ליהוקו של דינקלג' ליותר מאשר בואו תראו את התפקיד הבא של טיריון לאניסטר.
"סיראנו" הוא עיבוד מוזיקלי נטול כל מחשבה, ערך אסתטי ורגש. זה נדמה כמו רעיון טוב שצץ מבלי שלאיש מהמעורבים היה כל מושג איך לממש אותו (אגב, שתי גרסאות בימתיות-מוזיקליות כבר הופקו ב-1973 וב-1993, הראשונה בכיכובו של כריסטופר פלאמר). ניכר כאן רצון לעצב את הכאב והצער שמניעים את דמותו הססגונית של סיראנו, נקודה שמתעצמת בסצנה החותמת את הסרט – אבל זה מגיע מאוחר מדיי. רייט ביקש ליצור גרסה שתפשיט את סיראנו דה ברז'ראק מכל הקישוטים הלשוניים והסגנוניים, ותחתור לגעת בשורשי הרגש. יש, על-כן, משהו אפל בסרט הזה, אבל הוא רק מורגש, לא חודר. "סיראנו" מותיר את הצופה אדיש, וזה אולי העלבון הכי גדול שניתן להטיח בו. משהו שגיבורו הרברבן של המחזה לא היה עובר עליו בשתיקה.