מה רוצה גור האדם? להתרווח על ספה נוחה, להפעיל על השלט של מכשיר שיקוץ כלשהו ולהיכנס לעולם שאולי אינו שלו אבל הוא יכול להבין ולהזדהות איתו, כזה שייסחוף אותו לזמן מה למחוזות אחרים ויסיט את המסלול שלו מהמציאות לזמן מה. ומה רוצה הכוריאוגרף-במאי בנג'מין מילפייה, שביים את הסרט "כרמן" שעלה השבוע ב-yes? לא ברור. הוא כנראה רוצה שאנשים ירקדו ויאמרו קלישאות דרמטיות בטון דרמטי, ואם אפשר בין לבין לשלב גם סמי-עלילה על סיפור אהבה בלתי אפשרי, כזה שמבוסס על נובלה מהמאה ה-19 (שעובדה לאחת האופרות המפורסמות בעולם), ואיזו אמירה על הבעייתיות של חוקי ההגירה בארצות הברית. בקיצור, לא בטוח שהרצונות שלכם ושל ומיסייה מילפייה בהכרח חופפים במקרה הזה.
"כרמן" - טריילר
"כרמן" של מילפייה (המוכר במחוזותינו גם כבעלה של נטלי פורטמן) יצא לקולנוע ביוני שעבר באירופה, אבל בארץ דילג על שלב ההפצה לקולנוע ונחת ישירות בטלוויזיה. על הנייר זה נשמע דווקא סרט עם פוטנציאל - ראשית מככב בו השחקן האירי הנהדר, פול מסקל ("אנשים נורמלים"). לצידו לוהקה מליסה בררה המקסיקנית, שהובילה את זיכיון "הצעקה" החל מסרט מספר חמש בסדרה, עד שסדרת פוסטים שהעלתה בנובמבר האחרון, בהם האשימה את ישראל ברצח עם וטיהור אתני, הביאו לפיטוריה מסרט מספר שבע. הם מגלמים בהתאמה את איידן, חייל מארינס אמריקני משוחרר ופוסט-טראומתי, ובאררה היא כרמן, מהגרת יפהפיה, אמיצה ובלתי חוקית ממקסיקו, שמנסה לגנוב את הגבול.
הם נפגשים בלילה אפל אחד, כשאיידן המובטל וחסר הממון מצטרף לסוג של חוליית משמר גבול עצמאית שלקחה על עצמה לעצור את ההגירה הבלתי חוקית מהגבול עם מקסיקו. כרמן מנסה להגיע לארצות הברית כדי לקיים את צוואתה של אמה, רקדנית פלמנקו שנרצחה על ידי קרטל סמים מרושע. בלילה הראשון שלו בתפקיד נקלע איידן לאירוע נורא - השותף שלו לסיור מאתר רכב של מהגרים ויורה בהם. כדי למנוע שפיכות דמים נוספת איידן יורה בשותף שלו, ומשם מתחילה המנוסה המשותפת של כרמן ואיידן מזרועות החוק. המטרה: להגיע ללוס אנג'לס ולפגוש את בעלת מועדון הלילה, מסילדה (רוסי דה פלמה, בעלת פני הפיקאסו, שמוכרת בעיקר מהופעות המשחק שלה בסרטים של פדרו אלמודובר), שאליה שוגרה כרמן על ידי אמה המתה.
ל"כרמן" יש שעתיים כדי להפוך את סיפור האהבה הזה למשהו מהנה ואולי אפילו חכם ובעל אמירה, אבל הוא פשוט לא מצליח לאסוף את עצמו לכדי רצף של סצנות קוהרנטיות ועלילה מעניינת. הוא משופע בכישרון - הנופים מדהימים ומצולמים נפלא, קטעי המחול, גם אם הם מאולצים, יפים להפליא (מילפייה היה הכוריאוגרף ב"ברבור שחור") ועל הפסקול המצוין והדרמטי אחראי המלחין ניקולס בריטל, שיצר הפסקול המצוין של "יורשים", ובונוס - קטע ראפ של אמן ההיפ-הופ The D.O.C, על רקע קרב אגרוף מחתרתי. אפילו הכוונה הטובה של מילפייה להעביר ביקורת על מדיניות ההגירה של ארצות הברית ראויה להערכה, אבל "כרמן" חסר המרכיב הקטן והסודי הזה שהופך יצירה קולנועית או טלוויזיונית לבעלת ערך ויותר מזה, לכזו שתחזיק את הצופה שלה לפחות עד כתוביות הסיום. נו, איך קוראים לזה? אה כן, עלילה.
"כרמן" נחווה כמו אמירה ארטיסטית מפוזרת, מיצג מבולבל של אמן שלא זכה ליד מכוונת של מבוגר אחראי. זה מוזר כי בהתחשב בתקציבים שמן הסתם הורעפו על הסרט הזה והשמות שתומכים בו, הייתם מצפים שמישהו גם ירצה להתמוגג מול שורת הרווח הסופית של הפרויקט, אבל "כרמן" הוא לא רק סרט בלתי מסחרי לחלוטין אלא גם משעמם להפליא, שמצליח בעיקר בטריטוריה אחת: בזבוז הכישרונות של האנשים שחברו להפקתו ויצירתו. מסקל, באררה ודה פלמה נאלצים להפיח חיים בטקסטים חסרי משמעות ובדמויות נטולות עומק, הכוריאוגרפיה היפה תלושה מהעלילה ולהיפך. אם תצליחו לצלוח אותו, "כרמן" ישאיר אתכם עם הרבה שאלות, אבל בעיקר עם שאלה בוערת אחת - אל מי פונים כדי לקבל את השעתיים האחרונות בחזרה.
