כשסיפרתי לבמאי התיאטרון ד"ר רועי הורוביץ שאני עתידה לראיין את ליא קניג, הוא הפליג מיד בשבחים על פעלתנותה של השחקנית האגדית בת ה-92 ואמר: "מילא שאני רוצה להגיע לגיל שלה, אבל אני בעיקר רוצה להיות בגיל שלי - עם האנרגיות שלה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הורוביץ מביים עכשיו את קניג גם בהצגה "זאקופנה שלי", על פי שלום עליכם, ובמרכזה שלוש נשים שנפגשות בספא בעיירת נופש, וגם במופע הזוגי "דופקות הופעה", שכתב ירון פריד ובו, ביחד עם מרים זוהר, חוזרות השתיים לסיטואציות משותפות בתיאטרון ובחיים. "המופע נולד כאשר חשבתי מה אפשר לעשות עבור ליא ומרים, בזמן שהתיאטרון עצר בבת-אחת עם פרוץ הקורונה", אומר הורוביץ. "נכון שליא הרגיעה אותי ש'אל תדאג אינגל'ה, עברתי ימים יותר גרועים בחיים שלי מאשר לשבת במזגן ולראות טלוויזיה'", הוא צוחק, "אבל צילמנו את שתיהן ועכשיו, כשהתיאטראות חזרו, אנחנו גם יוצאים להופיע בכל הארץ. אני באמת מעריץ אותה על האנרגיה הזו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כמה שעות לאחר מכן אני מוצאת את עצמי בסלון המטופח של פצצת האנרגיה מגבעתיים, שנותר בדיוק כפי שאני זוכרת אותו מהריאיון הקודם שקיימנו לפני יותר מעשור: מואר, צבעוני, רחב-ידיים, מלא בשטיחים, תמונות יפות, חפצי אמנות וחן, בירכתיו גינה ירוקה ומזמינה שקניג אוהבת לשבת בה ולהקשיב לציוץ הציפורים, ובמרכזו צ'יקיטה - הכלבה המפונקת שלא עוזבת את חיקה של בעלת הבית לאורך כל הריאיון. והפעם מדובר במשחק אסוציאציות שאני מבקשת לערוך עימה כדי לייצר עבורנו את "מילון ליא קניג". כמתבקש, התחלנו מהזמן.
"אוי, הזמן. יש תקופות שפתאום נדמה לך שהזמן רץ כל כך מהר, עוזב אותך, לא רוצה אותך והולך קדימה שזה מפחיד, ויש שהוא לא זז. בשנים האחרונות אני מרגישה שהוא הולך מאוד מהר ואולי התקופה שאנחנו חיים בה היא שדוחפת אותו קדימה. כל יום יש משהו חדש סביבנו, גם טכנולוגית וגם הקורונה נתנה זץ לעולם ואמרה לנו: 'אנשים, אתם ישנים, התעוררו. אתם לא מודעים לאיזה עולם אתם חיים'".
"אותי הקורונה הביאה קודם אחורה. אמרתי לעצמי 'גברת קניג, שוב פעם את צריכה לעבור כזה דבר? מלחמת העולם השנייה לא הייתה מספיקה? העלייה ארצה ומותו של בעלך (בעלה האהוב של ליא, השחקן צבי שטופלר, נפטר ממחלת הסרטן לפני 24 שנים והוא בן 75), לא היו מספיק? המוות של ההורים לא היה מספיק, אז גם קורונה?
"מצד שני פשוט תפסתי שכל מה שעברתי בחיים נתן לי המון כוח, ולכן בקורונה לא נכנסתי לפאניקה, הייתי שקטה. כי יש אנשים שהיו פשוט בדיפרסיות. שיחקתי אז בהצגה 'מקווה', וכשהכול נעצר, פשוט ישבתי בבית וקיוויתי שהשינוי שהקורונה תביא יהיה לטובה, וכשאמרו לי שמוכנים להזמין אותנו להופעות חצר, אמרתי 'יופי, בואו נופיע. גם מול עשרה אנשים. מה אכפת לי'. האופטימיות שאספתי במשך השנים עוזרת לי לא לפחד".
"במלחמה הייתי ילדה, ועכשיו בתור אישה זקנה בת 92 אני נזכרת בתמונות מחייה של אותה ילדה בת תשע או עשר, ומבינה שאת כל הכוח שלי קיבלתי כאשר הסתכלתי אז על אמא שלי. אבא נשאר בפולין ואני ואמא ברחנו, בהתחלה לרומניה ואחרי זה לאוזבקיסטן הסובייטית. לקחנו איתנו מזוודה אלגנטית עם שמלות משי, זה היה בקיץ, ופתאום לוקחים לאמא את המזוודה עם כל השמלות והיא עוברת ללבוש איזה שמאטע, אבל היא זקופה בתוך השמאטע, ורק עכשיו, בקורונה, וגם כשאני מוצפת בתמונות של המלחמה באוקראינה, אני מבינה וזוכרת לאחור כמה המעשה הזה שלה הציל אותי כל החיים ונתן לי כוח".
"קיבלתי שוק. המלחמה הביאה אותי בחזרה לאותם המקומות שבהם התנהלה מלחמת עולם השנייה, גם אנחנו אז ברחנו באותם הנופים. מולדובה, שפוטין כל כך רוצה להיכנס בה, זה שני מטר מרומניה שאליה עברנו, אמא ואני, בתחילת המלחמה. כשאני רואה את הילדים הקטנים בורחים עם הפקאלע, אוי הפקאלע... זה נורא, בורחים עם הבובות, השמיכה, הכלב בידיים, זה עושה לי כל כך לא טוב, כי זה בדיוק במקום שבו אני נקרעתי מכולם – מסבתא ומאבא ומכל המשפחה. אני כל כך מתגעגעת אליהם. הכאב של הניתוק הזה נורא, איפה נעלמו האנשים שהייתי קרובה אליהם?".
"הגעגועים להורים, לצבי שלי שנפטר, הם עכשיו מאוד מאוד חזקים, דווקא בשנים האחרונות הם באים במין כובד כזה ואני שואלת את עצמי 'ליא, מה כבד לך?' ומבינה שאלה הגעגועים. כל השנים הייתי מאוד עסוקה, בריצות, ודווקא עכשיו, בזיקנה, הגעגועים יושבים עליי יותר מפעם. אבל הם פה איתי כל הזמן", היא אומרת ומצביעה על תמונותיהם של צבי יפה התואר ושל אמה, השחקנית דינה קניג, על שולחן הקפה שלצידה.
"יכול להיות שהמקצוע שלי מביא אותי לדרכים אחרות מזקן סטנדרטי, כי אני במקצוע שלי כל הזמן מחטטת בחיים של אחרים. מי הם, מה הם עשו, והסקרנות הזו נותנת לי חשק להמשיך ולחקור. אבל שתדעי, גם בגיל שלנו, אף אחד לא באמת רוצה למות".
"אני לא פוחדת למות, רק שחבל לי לא להיות פה", היא מחווה בידיה על המרפסת המטופחת. "הדלת פתוחה והציפורים האלה משגעות אותי בציוצים שלהן, את שומעת? הרבה עצים בגינה. ואני אומרת: למה ללכת מהמקום הזה? אלוהים, תן לי עוד קצת. הייתה לי קולגה שאמרה שהיא כל הזמן מתארת לעצמה איך זורקים אותה לבור, אמרתי לה 'למה את חושבת על הדברים האלה? אולי תחשבי שאת פתאום עפה למעלה לשמיים?' אני תמיד אופטימית".
"זה חשוב ואני מקפידה שאם באה לי מחשבה גרועה אני מיד מחליפה אותה ויוצאת מזה. אתמול היה לי פה ביקור של קולגה צעיר, אני רואה לצידי הרבה צעירים שמחפשים היום את הכיוון של החיים שלהם ולא מוצאים את עצמם, ואמרתי לו: 'מה זה שאתם מחפשים כל הזמן? מה אתה מחפש? אתה יודע מה אתה רוצה? אם אתה יודע מה - אז תעשה את זה, ואם זה לא הולך תבחר משהו אחר, שעובד'. לי אין את הבלבול הזה. אני גדלתי וחונכתי להיות פרקטית".
יניב: "ליא היא ילדה. היא אומרת שבגלל המלחמה לא הייתה לה ילדות אז היא כל הזמן משחזרת אותה. בגלל זה אין אצלה מרירות ולכן אנשים צעירים נמשכים אליה ובקשר איתה".
ליא: "יש לי הרבה חברות וחברים צעירים שלא עוזבים אותי לרגע. הצעירות שמשחקות איתי כל פעם מתאהבות בי. שירן הוברמן, מיקי קם, אמרו לי שיש צעירות וצעירים שמבקשים לשחק איתי אבל אני מקפידה לא ללמד אותם. אני לא יכולה ללמד אותם, הם גמרו בית ספר ואני לא אוהבת להיות המדאם המבוגרת הנג'ס שנותנת להם הוראות. בשביל זה יש במאי, וחוץ מזה הם יודעים יותר ממני, אינסטגרם-יאנטעגרם, זה הם יודעים".
"זה אין לי. מספיק לי הפייסבוק. מה אני עושה בפייסבוק? כלום. אני לא כותבת, אני רק מסתכלת מה אחרים. ומה פתאום שמישהו מנהל לי את זה? אני לבד שם, מה יש שם לנהל בכלל? אבל הטכנולוגיה מרגשת אותי".
"הקידמה מאוד מעניינת אותי, טכנולוגיה זה דבר גדול, הפייסבוק הזה, הסלולר הוא דבר ענק, המצאה גאונית, אנחנו מקבלים את זה כמו משהו מובן מאליו אבל זה פלא. קניתי אייפון חדש, אבל היום אני קצת פוחדת כי מאכילים את המכשירים כל הזמן בדברים חדשים שאני בכלל לא יודעת מה הם רוצים ממני. העולם רץ אחרי הטכנולוגיה, זה משגע את השכל ובגלל זה יש כזה רטט בעולם. כל הזמן אנחנו בחוסר שקט".
"ברגע שאני נשארת לבד עם עצמי, זה בא לאט, השקט, הזיכרונות והגעגועים. אבל שיהיו בריאים החברים הצעירים שלי, הם לא משאירים אותי הרבה לבד. לפעמים יש נג'ס, אבל לרוב הרבה כיף, ארוחות בשבתות ובחגים, הזמנות, אנשים שבאים ואל תשכחי את זאתי", היא מצביעה על צ'יקיטה כלבתה ששוכבת לצידה על בטנה, "היא ממלאת לי את כל הבית, ואם אני יוצאת ולא לוקחת אותה את צריכה לשמוע איך היא לא מוותרת ורבה איתי. אני יודעת שהיה ליד העגלה שלי כלב מהיום שנולדתי. זה מהמשפוחה. אמא שלי אהבה וסבתא שלי אהבה".
"אני זוכרת הרבה דברים. אני חוזרת אליהן הרבה במחשבות והכי חוזרת זה לעטיפה הזו, של אהבה ודאגה של סבתא, של אמא, פחות אני זוכרת של אבא וזה כל כך כואב לי, כי הוא נעלם במלחמה. אבל הייתי תמיד עטופה באהבה. כשאני רואה ילדים, איך שעוטפים אותם, אני אומרת 'זה יישאר לכם לכל החיים'".
"אם אני לא מתחרטת שאין לי ילדים? בדרך כלל לא. אולי פה ושם, כשצביקה היה בימים האחרונים שלו, הוא אמר לי 'אולי עשינו שגיאה, מי ייתן לך כוס תה'. אז אולי עשינו שגיאה ואולי לא. אני לא יודעת כי אני לא מכירה מצב אחר. החיים של צבי ושלי היו כל כך מלאים כל הזמן, שלא חשבתי שזה חסר. תמיד היינו רק צבי ואני. עכשיו זו אני".
"הכול תלוי באיך נכנסים לזוגיות, לשותפות, מה כל אחד מביא מהבית שלו, מהילדות שלו. גם צבי קיבל בבית הרבה חום ואהבה כמו שאני קיבלתי, ולשנינו היה חשוב היחס, ההתחשבות ההדדית – שזה שני הדברים הכי חשובים בזוגיות. לעזור אחד לשני, לעשות למען השני ולא להיות אדיש למה שהשני עושה. קשה לחיות בזוגיות שלא תומכת. היום צעירים נכנסים לזוגיות וכבר מוכנים להיפרד, והם נפרדים בלי שהם בכלל עוד ניתחו לעצמם למה בדיוק הם נפרדו. אני וצבי היינו כוח ביחד, גם כשעלינו לארץ ושום דבר לא היה באמת קל כמו שחשבנו שיהיה".
"כשצבי ואני עלינו לארץ מה היה? מפא"י וליכוד. היום אין סוף למפלגות ולפעמים אני שואלת - אלה אנחנו? ככה אנחנו מתנהגים? מה זה, ככה? כולם שונאים את כולם, זה נורא. מצד שני, המדינה התפתחה בצורה נהדרת, אני נוסעת הרבה להצגות ורואה: הדרכים האלה, הקידמה, החנויות, התל אביב הזו, הבנייה, ההתחדשות. אבל בגלל הצורך הזה, להיות קדימה, הרצון בבעלות על רכוש, נדמה שהאנשים שמנהלים לנו את המדינה איבדו פרופורציה, איבדו כל הערכה האחד לשני, ואנחנו, היהודים, שאנחנו תמיד כאלה טובים וחכמים - איפה זה?".
"כולם רוצים להישאר חדשים וצעירים, זה נורא שאף אחד לא רוצה להזדקן", היא צוחקת. "אבל באמת, היום אישה בת 60 היא כבר לא זקנה, כמה תיקונים קטנים והיא כבר נראית בת 40. אני בעד התיקונים הקטנים. אם אדם מסתכל במראה ויש לו פה קמט והוא סובל מזה ויש אפשרות לתקן - אז שיעשו את זה, אנשים צריכים להיות מסופקים מעצמם. זה חשוב".
"בטח. יש, תודה לאל. אני תמיד אומרת תודה לאל. הצלחתי בחיים האישיים, בקריירה, באהבת הקהל. לא מתלוננת על שום דבר, רק עצובה שאמא ואבא וצבי הלכו מוקדם מידי".
"זה לא אהבה, זה מעל ומעבר לכל מה שציפיתי. עכשיו הייתה לנו השקה של הספר בבר-אילן, באולם של 1,200 איש, היה מלא, גדוש ואנשים באו להיפגש עם יניב ואיתי, אני יצאתי לבמה ולא האמנתי וחשבתי ישר על הילדה הקטנה מהמלחמה ההיא, שיושבת איתך עכשיו כאן, בבית בגבעתיים. היא הצליחה".
"אני מאוד אוהבת עכשיו את הבית שלי, מוקפת בזיכרונות, בתמונות, הכי טוב לי פה, המרפסת שלי, פה אני אוהבת שבאים אליי ואני אוהבת לקבל פה אנשים שיושבים איתי. הכי טוב לי כאן, והקורונה חיזקה את זה".
אחת הסיבות למפגש בינינו - כאילו צריך סיבה כדי לפגוש את פצצת האנרגיה, הכישרון והזיכרון הזו – הם שני ספרים שרואים עכשיו אור ומדליקים זרקור נוסף על דמותה האגדית של קניג. "בימת חייה" (אוניברסיטת בר-אילן) הוא ספר אישי מאוד, אוסף של שיחות עם קניג שערך ד"ר יניב גולדברג, שבהן היא משתפת את הקוראים בזיכרונות מכוננים בחייה - היותה ילדה במלחמת העולם השנייה, החיים במשטר קומוניסטי, הבית וההורים השחקנים, אהבתה והגעגועים לבעלה, הבחירה שלא להביא ילדים לעולם, ועוד. "השואה ואנחנו בתיאטרון הישראלי" (אוניברסיטת בן-גוריון) כולל גם מחקר שכתב ד"ר רועי הורוביץ, ומנתח כיצד שלל תפקידי השואה של קניג לאורך השנים קשורים בביוגרפיה האישית שלה לאורך מלחמת במלחמת העולם השנייה, שהפכה לחומר גלם בימתי.
