באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל עובד גם בעברית: לפעמים אתה מנצח, ולפעמים אתה מפסיד. ולפעמים זה קורה בפער של פחות משלוש שעות. הנה סיפור יפה לנכדים: יהודה לוי היה אמור לזכות בחודש שעבר בפרס האקדמיה על תפקידו כעופר מקסימוב ב"מעילה". אף אחד לא הבטיח לו, אבל כולם הימרו עליו. גם הוא הרגיש בטוח מאוד. על הנייר הוא עשה כל מה ששחקן מסוגל לעשות כדי להפתיע: העלה 12 קילו, חבש פאה מגוחכת וטישטש כל סממן חיצוני שיזכיר שמדובר באחד הגברים הלוהטים בישראל. התפקיד שלו שם הוא מסוג הטוויסטים שפשוט אי-אפשר להישאר אדישים אליהם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לוי חזר אז במיוחד לארץ מפסטיבל הטלוויזיה היוקרתי "סירייס מאניה" בליל שבצרפת. יום קודם עוד התרוצץ על השטיח האדום עם "ריקוד האש", דרמה חדשה של רמה בורשטין ב-yes שהוא מככב בה בתפקיד הראשי. שעה לתוך טקס פרסי האקדמיה, כשלוי כבר מוכן לקלוז-אפ המנצחים שלו, התברר שהוא דווקא הפסיד ועוד לפרטנר שלו מסדרה אחרת שצילם בשנה שעברה, "עלומים". לוי שלח חיוך מפרגן, מחא כפיים, אבל מודה שהתבאס קלות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה מובן. שלוש שנים אחרי התפקיד המצוין הקודם שלו ב"איש חשוב מאוד", לוי השתוקק שוב לאישור. "היה קווץ' קטן, אבל גם שמחתי בשביל אמיר טסלר. הוא עשה תפקיד מצוין, וגם לו הגיע. פעם הייתי יכול לסחוב את הבאסה הזאת יותר. להישאר עם האכזבה. זה היה נשאר בסיסטם שלי יותר זמן ממה שצריך. אבל כנראה יש דברים טובים בבגרות. זמן ההשהיה בכאב מתקצר. שעה אחרי כבר המשכתי הלאה".
כל כך הלאה, שלמעשה לוי עוד לא הספיק לתלות את הז'קט בארון, כשהתקשרו מצרפת לבשר שזכה בפרס השחקן של הפסטיבל. "זה היה אדיר", הוא מחייך. "איזה חיים מופלאים אלה, איזה תיקונים יש. לא קיבלתי כאן, אבל כן קיבלתי שם, משהו אחר, אולי אפילו יותר מדהים. אולי זו הייתה חוצפה להרוויח שני פרסים ביומיים. אז זה גם היה ניצחון מתוק, וגם שיעור חשוב בצניעות".
וגם ביזבזת את החליפה על הטקס הלא-נכון.
"לא היה לי זמן למצוא בגדים חדשים, אז לקחתי ז'קט שהיה לי ועוד לא קיבל חשיפה".
וזה לא רגע שבא לך לומר: הנה, בעולם רואים מה שאתם בארץ פיספסתם?
"בישראל רואים אותי, אני לא חי בתחושת החמצה. אבל זה שמדובר בקהל לא ישראלי, ניטרלי, בלי דעות קדומות, הם ראו את זה ככה, כמו שזה, דף נקי, והחליטו לתת לי את הפרס. זה מקסים, אבל שלושה ימים אחרי אני כבר לא שם. עכשיו, מבחינתי, יש לי יותר מה להוכיח".
ופרס בינלאומי, עם החשיפה שזה מביא, זה לא מעורר מחדש את החלום הבינלאומי? הרי כבר ניסית בעבר לבדוק את האופציות.
"לא באמת ניסיתי. היו חודשיים שנסעתי, אבל לא הייתה לי ויזה, לא יכולתי ללכת לאודישנים, זה היה סרט בפני עצמו. פחות נאחז במחשבה הזאת היום. אני יכול לעשות את הכי טוב שאני יכול ומשם זה כבר לא בשליטתי. הרצון קיים. בוא נראה ונקווה. יש גם אלמנט של מזל, סדרה שהופכת לבינלאומית, או משודרת בפלטפורמה עולמית, יכולה היום לפתוח דלתות בדרך שלא הייתה קיימת פעם. מה שלא יהיה, אני מאמין שיהיה בסדר גם אם אצליח בחו"ל וגם אם לא. זה לא יהודה לוי של 'איש חשוב 2'. אני מתמסר למה שהעולם יביא לי. החיים מכפכפים אותי, אבל יש גם הרבה מתנות בדרך".
כפכופים ומתנות זו דרך טובה גם לתאר את התקופה הנוכחית בחייו. יהודה לוי עוצר כמעט כל משפט שלו בחשש שפלט איזו קלישאה, אבל הנה אחת שגם הוא יאשר: אין רע בלי טוב ולהפך. לוי סוגר את השנה הכי טובה – ודאי הפורייה – בחייו המקצועיים, אבל גם הכי מורכבת בחייו האישיים. מצד אחד הוא עובד בקצב מסחרר אחרי פרק זמן ארוך שלא שיחק. בשנה החולפת צילם ברצף שלוש סדרות ובחודשים הקרובים הוא צפוי לצלם שתי סדרות נוספות. כולן בתפקידים הראשיים. מצד שני, הוא התגרש משלומית מלכה – ארבע שנים אחרי שנישאו, ושוב נגרר, בעל כורחו, למדורי הרכילות ולמעמד המתאים לסלב במעמדו: צלם פפראצי שמחכה לו מתחת לבית לתגובה ראשונה כגרוש טרי. מהימים האלה שלוי היה מעדיף להיות איש פחות חשוב מאוד.
חצי שנה אחרי הפרידה הרשמית ברבנות, לוי מנסה להתחיל מחדש. הוא כבר היה שם פעם, אפילו יותר, אבל, הוא מודה, זה לא נהיה קל יותר. "אלו הם חיי כבר הרבה שנים. זה לא תמיד כיף להיפרד מול כל עם ישראל, אבל גם שם בתוך הפולשנות הזאת אני רואה את הטוב. אנשים במקור שלהם הם טובים וראיתי את זה בדאגה של כולם אחרי שהתגרשתי. כל יציאה לרחוב מגיעה לרגע שמישהו מנסה לשדך לי דייט".
ואז מה, הודף בנימוס?
"זה רגע שיכול להרתיע, אבל אני עדיין בוחר להתמקד בכמה זה מקסים. אני חי אצל אנשים בסלון המון שנים, הם מרגישים קרובים, והם רוצים להגיב. יש אנשים שאין להם רסן, וממש מתחילים שיחה: למה אין לך ילדים? אתה צריך משפחה!".
איך אתה מגיב?
"לפעמים אומר תודה על הדאגה, לפעמים מצביע על השמיים ואומר, 'זה המסע שלי'. לא נותן לזה לשקוע. יש לי מספיק את עצמי כדי שהדברים ישקעו. לא צריך עזרה".
וכשאתה נותן לזה לשקוע, מה זה מציף?
"אני רואה לפעמים משפחות, אנשים עם ילדים וזוגיות טובה, ויכול לשאול את עצמי למה המסע שלי כל כך ארוך ומורכב. ברור שאני כמֵה למשפחה ולבית משלי, מאוד רוצה את השבט הקטן שלי. אני עובר עם זה מסע לא הכי קל, אבל התקווה עדיין נמצאת והרצון בוער. המסלול שלי לא מיינסטרימי, אבל שנים אני לא חי חיים מיינסטרימיים ויש לזה מחיר. כשאתה מתגרש מול כל העולם, אתה חשוף. אתה שומע את הרשרושים, ואתה צריך איכשהו להדוף את זה כדי להמשיך הלאה".
ובסוף אתה כן צריך להתחיל מחדש. עד כמה זה מורכב לך להכיר נשים?
"אני כרגע עוד לא ממש פנוי להכיר מישהי רצינית. הלב עוד נמצא בריפוי. הוא לא ממש פתוח עדיין, ייקח לו זמן. עד היום הייתי לא רע בלהתאהב, זאת מחשבה שמנחמת אותי ואני יודע שזה רק עניין של עוד קצת זמן והלב ייפתח למישהי חדשה. כרגע אני בזוגיות עם עצמי. אני לא במרדף אחרי זוגיות, צריך להרפות. מה שאני כן יודע, זה שאני צריך לצאת יותר כדי שזה יקרה, פשוט אין לי הרבה זמן. עובדים על זה".
אנשים רואים בגירושים כישלון. איך אתה תופס את זה?
"גם אני ראיתי בגירושים שלי כישלון. זה כמו חלום שמתנפץ".
אבל זו לא תפיסה מיושנת של הפורמט? לפעמים דברים לא עובדים.
"נכון, אבל זו לא המטרה שלשמה אתה מתכנס. רצית שזה יעבוד. רצית להחזיק את היד של הפרטנר שלך לתמיד בשקיעה. זו הכמיהה. וברגע שזה מתנפץ, משהו נשבר. השבר הזה הוא גם תחושה של כישלון. לוקח זמן להבין את זה, לקחת אחריות ולהמשיך קדימה".
אילו תובנות הביאה השנה האחרונה על זוגיות?
"זוגיות זה משהו שצריך לעבוד עליו. בסופו של דבר, זוגיות טובה זאת זוגיות שרואה את האינטרס של האחר כלא פחות חשוב משלך. הטראומות של כל אחד צריכות להסתדר אחת עם השנייה ולגעת זו בזו בעדינות יחד. צריך גם לדעת לצחוק על ויחד עם בן הזוג, הומור משותף זה דבר נחוץ בעיניי".
הזוגיות הייתה המרכז הרגשי של החיים שלך. איך חוזרים לחיות בסינגל?
"יש משהו קסום בלבד. מאוד חשוב לא לפחד מזה. להרגיש שלם בלי שמישהו ישלים לך את החסר, זה חזק. אחרי שאתה מתגרש אתה אומר, אוקיי, עכשיו אני צריך להתחיל מחדש. יש משהו מפחיד בלבד הזה אחרי שהיית בזוגיות. אבל בתוך הלבד הזה יש גם כמיהה".
ולא מפחיד אותך להתרגל ללבד הזה?
"זה מסוכן, יש אנשים שמתאהבים בלבד הזה, בזה שהם לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד. אבל אני אדם זוגי בבסיס שלי. אני צריך מישהי איתי כדי לחיות את החיים האלה".
בגיל 42, יהודה לוי הוא אחרון הכוכבים הישראלים כמו שזכרנו אותם. בעולם שממציא גיבורי רשת על בסיס יומי ואז בועט אותם ומחליף באחרים, לוי הצליח לשמר את מעמדו כמעט באפס טעויות. לא פזל לריאליטי. לא עשה הסבה מקצועית להגשה. לא הקליט אלבום עם ג'ורדי. נצמד, כמעט באופן מוחלט, למשחק. האפיל הציבורי שלו, בנות הזוג המפורסמות, ההתאהבויות והפרידות המתוקשרות, הפכו אותו לאיש שכולם מרגישים צורך להתנפל עליו בחיבוק, אבל גם למי שעדיין, אחרי 25 שנה בביזנס, קצת בלתי מושג. "איש חשוב מאוד", הדבר האישי ביותר שידוען ישראלי איפשר ליצור על עצמו, הביא את לוי למעמד יוצא דופן בישראל – ליגה משלו.
לא במקרה גם העולם הצטרף בחודש שעבר למחמאות. התפקיד המהפנט שלו ב"ריקוד האש" (שעולה ב-yes וב-STINGTV) מזכיר את מה שתמיד ידענו: ילדים, חיות ויהודה לוי תמיד יגנבו את ההצגה. לוי מגלם שם את נתן, בנו הבכור של אדמו"ר קהילה חסידית בצפון הארץ, שאמור להיכנס לנעלי אביו ולרשת את מקומו, אבל עברו והעובדה שהפך לסוג של גורו שמסייע לנשים, מעוררים מחלוקת ומקשים עליו לקבל הכרה.
לוי, כמו תמיד, נשאב לדמות. "כמה גורואים אנחנו מכירים? אני אדם ששואל שאלות, מעלה ספקות, האם באמת קיימים אנשים כאלה? גורואים יכולים להוות סכנה, לא רק לנשים כמובן. כל אדם עם כוח וכריזמה, אם הוא לא משתמש בהם נכון, מסוכן. גבר שמטפל בנשים יכול לעורר גם אישה לחיות בשמחה וחופש בלי לנצל אותה, רק בלהקשיב לה. שני המינים, כבר הרבה שנים, הפסיקו לצערי לתקשר בצורה נקייה, בלי מטענים. תראה כמה זוגות מתגרשים".
כל מי שעבד עם רמה בורשטין מדבר במונחים של חוויה רוחנית. איך היה לך?
"אני מאמין שהכול הגיע אליה ברמת תקשור רוחני הכי גבוהה. רק בלהסתכל עליה ולשמוע אותה אתה מקבל עולם. זכיתי. השכינה נמצאת מעל היצירה הזאת. כולם היו חלק מצבא הלב. היינו בטריפ כשצילמנו. מקווה שזה ייכנס עמוק ללב ולתודעת הצופים שיצפו בה. יש בה את הכוח לשנות".
איפה אתה ממקם את עצמך על הספקטרום האמוני?
"מלקט לעצמי מהרבה גישות ותורות, לא רק יהדות. יש לא מעט גישות רוחניות, הוגי דעות ופילוסופים שמדברים אליי. אלן ווטס, ג'ורדן פיטרסון, בודהיזם".
אחרי שנתיים של פסק זמן, לוי עובד כמו שלא עבד שנים ומצלם סדרה אחרי סדרה. ולפעמים התפקידים הם גם תחליף לא רע לטיפול פסיכולוגי. "צריך לבחור נכון", הוא אומר. "משהו שאגדל ממנו, שאלמד עוד משהו על עצמי. הדמות של עופר מקסימוב, למשל, הייתה אדג'ית, קיצונית, נרקיסיסטית. אלה לא תכונות שזרות לי, אבל הן לא באות לביטוי בחיים שלי, ופתאום יש מקום שמאפשר לי להבין את המנגנון. זו דרך טובה להבין איפה המקומות האלה קיימים גם בי. גם בנתן, ב'ריקוד האש'. יכולת ההכלה, האמפתיה שלו. זה מה שיפה בלהיות שחקן. לדגדג מקומות שאתה לא מאפשר לעצמך לבדוק בחיים עצמם".
אז מותר להיות נרקיסיסט רק בתפקיד ולא בחיים?
"כן. שם מותר ללחוץ על הדוושה יותר".
"איש חשוב מאוד" הייתה שיא בקריירה שלך. לקח לך המון זמן לחזור לשחק אחריה.
"זה לא שיתק אותי. העצירה הזאת הגיעה כי הציעו לי דברים שלא התחברתי אליהם, והעדפתי לא לעבוד מאשר לעשות משהו שאני לא רוצה. פעם לא חשבתי שאני צריך לעשות כדי לעשות. היום אני מבין שהגישה הזאת לא קידמה אותי. זה סוג של התפנקות או אליטיזם שלא מאפיינים אותי".
יש דרך בכלל "לבחור נכון"?
"יש שאלות ובדיקות שאני עושה מול עצמי כדי להחליט. נגיד, אם יש לי משהו חדש לתת. אם זה משהו שיפעיל אותי. לא להיגרר שוב למקומות שאני כבר מכיר. אתה יודע, לא חשבו עליי כשליהקו את עופר מקסימוב. לא באתי לאודישן בכלל. אמרו, מה הקשר בין יהודה לוי לעופר מקסימוב? אבל אז הם עשו המון אודישנים ולא מצאו את מה שחיפשו. רק ברגע האחרון, רגע לפני הצילומים, אמרו, בואו נביא את יהודה. אז הגעתי עם הבלורית והזקן וכן, גם חשש – אם יצליחו לראות את הפוטנציאל. לשמחתי הם ראו".
וזה עבד.
"היה מעניין להשיל את כל הדברים החיצוניים וה-so called יפים. תשמע, שמו לי עדשות מגע שחורות, הרגשתי כאילו חוסמים לי את הנשמה, שמו לי פאה של פליימוביל, העליתי קרוב ל-12 קילו. הייתי בלתי מזוהה. אנשים שנתקלו בי בסט לא זיהו אותי. כשאמרו להם שזה אני, רוב הפרצופים היו של הלם ואימה. זה מדהים להתבונן בזה מתוך התחפושת. הייתי צריך עם ה'מכשולים' האלה והמאפיינים האישיותיים הדי-בעייתיים שלו לגרום לאנשים לאהוב את הטיפוס. רציתי שהקהל עדיין לא יצליח לשנוא אותו".
שיחקת גם ב"עלומים" השנה. השחקנים הצעירים בסדרה הם בגיל שלך כשפרצת. איך זה הפעיל אותך?
"הסתכלתי עליהם וראיתי ילדים מוכשרים פחד, אינטליגנטיים, רציניים וטוטאליים. יש בזה מלא כוח. למדתי מהם המון, הזכרתי לעצמי לא לפחד כלל. אבל אני חייב כאן וידוי. מחוץ לסט, התקופה שצילמתי את 'עלומים' לא הייתה משהו, לא הייתי פנוי כל כך להיות שם בשבילם, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להתנצל בפניהם. אני יודע שהם ציפו לראות אותי הרבה יותר מעורב בפרויקט, אבל הייתי עמוס מבפנים, ההבנה שהגירושים הם אופציה שמתממשת, רוקנה אותי, שאבה ממני כוחות. כאילו שמו לי פילטר מט על הרוב, ובגדול לא הייתה לי יותר מדי אנרגיה. ה'יודה לוי', שהם ציפו לפגוש, הוא כולה יהודה, ובאותם ימים, אפילו חצי יהודה".
ועדיין, אתה עובד בשנתיים האחרונות יותר ממה שעבדת כל השנים. מה השתנה?
"התבגרתי", הוא מחייך, "ואני גם מאוד אוהב לעבוד. זה חשוב לי. אני חי כשאני משחק. בסוף, עשייה זה דבר משחרר. זה מבורך. אפשר לאזן את התיאבון. אבל אני אוהב לאכול, אז כנראה גם אוהב להיות בעשייה. בסופו של דבר, יש לי רצון להתפתח בתוך המקצוע, וגם כנראה העובדה שאין לי אהבה שממלאת את החיים שלי, הפכה את העבודה למשהו מרכזי".
אז אולי לטובת האמנות כדאי שתישאר רווק בינתיים?
"לא, לא", הוא מחייך, "אבל כן אצטרך למצוא את הדרך לשלב בין הכול".
בתוך כל רכבת ההרים שיהודה לוי רגיל לחיות עליה, הייתה עוד פרידה שוברת לב. לפני שלוש שנים הוא נפרד מאביו, ירחמיאל, שישה שבועות אחרי שדודו, גברי לוי, הלך לעולמו. "ברגע שגברי נפטר, ראיתי באותו רגע את אבא שלי מזדקן בעשר שנים. זה היה מטורף. בכלל, הפער בין המוות של שניהם הזכיר לי שלפני הרבה שנים אבא שלי איבד את אביו ואת אחיו הבכור בפער של שבוע. בקימה מהשבעה על סבא שלי, דוד שלי היה מעורב בתאונת דרכים ונהרג".
לוי מספר שהחשש לאבד את אביו היה שם מאז ומתמיד. "המוות של אבא תמיד ריחף מעל ורדף אותי. כבר כילד הייתי בהיכון. הוא קיבל שבץ כשהייתי בן 11, ובדיוק התחריתי באליפות העולם בקראטה באנגליה. אני זוכר שהתקשרתי הביתה. אמא שלי ענתה, שאלתי איפה אבא, הרגשתי שמשהו לא בסדר. אמא אמרה שהוא נסע ליוהנסבורג, אבל שמעתי את השקר שלה. כשחזרתי, הוא חיכה בשדה התעופה בכיסא גלגלים עם חצי גוף משותק אחרי שבץ בגיל 41. נסעתי כשהיה לי אבא גיבור וחזרתי לאבא משותק.
"ההיסטוריה הרפואית שלו לאורך השנים הייתה על הפנים. הוא סבל גם מסוכרת. מאז אותה שיחה, כל פעם שהייתי שואל איפה אבא והיו אומרים לי שהוא לא נמצא, ישר הייתה עולה לי הטראומה ההיא. אחרי שגברי נפטר, הוא הגיע למיון עם כאב ברגל. שם קיבל דום לב. הצוות לא הצליח להגיע אליו בזמן, אחרי 14 דקות, המוח שלו נשרף והוא נהיה סוג של צמח למשך שישה שבועות. לא הייתה לי הזדמנות אמיתית להיפרד ממנו. היו לי הרבה דברים שרציתי להשלים עם אבא שלי. לסגור קצוות. נאלצתי לסגור את כל העניינים בינינו בלי שהוא באמת יכול לענות לי".
איך בכל זאת נפרדים?
"הפרידה מאבא הייתה מלאה ברגש וברגשות אשם, שלא ראיתי אותו מספיק, שלפעמים הייתי חסר סבלנות אליו, עד היום אני מנקה את המקום הזה בתוכי. הייתי צריך לעשות שלום עם המוות שלו, ששת השבועות שבהם הוא היה בקומה חיברו אותי אליו מאוד. הייתי מדבר איתו למרות שהוא לא ענה, בוכה, משמיע לו שירים שהוא אהב כדי שיתעורר, אבל זה לא קרה. הוא נפטר, החליט שזהו כנראה. אני מאוד אוהב את אבא שלי. יחסים מורכבים, אבל הלב תמיד שם. אבא שלי היה איש מלא לב, שובב גדול. הכניס אותנו להרבה פלונטרים כלכליים, אבל גם נתן הרבה עניין. אני מאוד מתגעגע אליו. לפעמים אני מסתכל על עצמי ורואה אותו בי".
מוות - בטח של אדם קרוב - הוא דבר שיכול לטלטל את החיים. הוא גורם לאלה שנשארו לשאול את עצמם אם הם חיים את החיים שהם רוצים לחיות.
"זו המטרה של המוות. לשאול את עצמך שאלות על החיים. מוות הוא דבר מעורר. גם עליי זה השפיע, למרות שהגישה הזאת, לבדוק את עצמי, היא משהו שאני חי לפיה. יש לי איזה דרייב להספיק לחיות את מה שנשאר באופן הכי מדויק".
אתה בן 42. אמצע הדרך. השלב שבו אנשים מתחילים לשקוע בהרהורים.
"תראה, אני לא מרגיש בן 42, זה רק מספר. כשאני מסתכל אחורה, הדבר שהייתי אולי משנה זה את זמן השהייה שלי בתוך כאב. היו רגעים בחיי שננעלתי כמו אמסטף על משהו ולא שיחררתי, זה ביזבז הרבה זמן יקר, אבל למזלי אני מרגיש עדיין בן 26. זה המסע, הכול מדויק. החיים לא נמדדים בכמה אוסקרים או הישגים עשיתי בחיי. אני יכול להתמרמר על כל שערה לבנה שצומחת לי, או להגיד: אוקיי, זה מה שזה. אני אנסה לקבל את מה שהזמן מביא. אני מתבגר, נכון, אבל גם מקבל תפקידים שלא קיבלתי מעולם. תפקידים עם משקל, עם עומק, עם בשר. אני הולך לשחק את ראש השב"כ. זה לא משהו שיכולתי לעשות לפני עשור. אני גם מרוויח משהו עם כל שערה לבנה".
יש לך קמפיין לפלאפון עם נועה קירל, כוכבת הפופ הכי גדולה. גם אתה היית פעם שם.
"נועה זה יהלום שלא רואים כל יום. יש לה את הסכין בין השיניים, והיא מזכירה לי את הדבר הזה. וזה כיף גדול".
ב"ריקוד האש" אתה משחק אב לבן 20 ובסדרה שאתה מצלם עכשיו ל"כאן", אתה אב לילדה. הגעת לשלב שאתה מלוהק לתפקידי אבא.
"נכון, יש את הרגע הזה, שאתה שואל את עצמך, מה, הפכו אותי לאבא? הבן שלי בסדרה בן 20? כן, זה דורש פרידה מאיזה דימוי. מתפקידי הילד. להבין שאתה עולה קומה. אין שום דבר סקסי בלהיאחז בלהיות צעיר אינפנטיל. כשאתה ילד אתה חושב שאתה נצחי, ואז החיים מכפכפים. אבל בוא, אני משחק אבא לפני שאני בכלל יודע מה זו החוויה הזאת".
מעולם כמעט לא שיחקת בקומדיה. לא מתחשק לך לפעמים להצחיק?
"מאוד בא לי. בא לי מאוד לעשות משהו סטייל 'המשרד'. הכי בא לי לעשות דמות מטורללת כמו שסטיב קארל עושה. יש בי צד מאוד מטומטם, ואני רוצה להוציא אותו החוצה. יש למה לשאוף. צריך לזמן גם את האינפנטיליות".
חוץ מקומדיה, איזה פספוס מקצועי אתה סוחב איתך?
"הפספוס המקצועי הכי גדול שאני מרגיש בבטן זה 'איש חשוב מאוד' בכל מה שקשור לחו"ל. משהו בהתנהלות של המכירה פיספס את התזמון והידיים הנכונות. יותר עיניים היו צריכות לראות את הסדרה הזאת. היא לא חצתה את הים. ישבה על המדף בפוקס המון זמן, כי מי שלקחה את זה עברה לתאגיד אחר ועוד בעיות שחנקו את התזמון. צובט לי הלב אבל גם פה יש תרגול בלשחרר".
אבל בסוף, גם בלי חו"ל, אתה עדיין איש חשוב מאוד שהנוכחות שלו מפעילה אנשים. מהרגע שנכנסת לבית הקפה כל ההתרחשות סביבנו השתנתה.
"אני יכול להבין על מה אתה מדבר, אבל אני לא חווה את זה. לפעמים אנשים דווקא מגיבים אליי הפוך, דווקא בגלל שהם יודעים מי אני, הם מתעלמים. אין מפגש שהוא נקי מאפס, וזו חוויה שאני חי בתוכה. אתה אומר 'אתה יכול להשיג הכול', אבל אני מרגיש שלפעמים דווקא בגלל ה'מעמד' אני מתחיל בחוסר. אני לא חווה את עצמי כיהודה לוי שיכול להשיג הכול, אני חושב שזה גם מה ששומר עליי. על זה הייתה גם 'איש חשוב מאוד'. איש חשוב מאוד במירכאות. איש חשוב מאוד שלא חושב שהוא חשוב באמת, ואיך הכול מתערבב. וזה קצת מי שאני. אני לא באמת חושב שאני משהו מיוחד. אני לא נכנס לחדר בתחושה שאני יכול להשיג את מה שאני רוצה, ואני עדיין מופתע כשזה קורה".
פורסם לראשונה: 07:20, 21.04.22
