"אם יש מסיבת כיתה ספרותית, אז אנחנו הילדים הלא-מקובלים, כל אחד בדרכו. איכשהו לא מצאנו או לא הצלחנו שיהיה לנו חיבור לאחרים", אומר אתגר קרת. "כאילו, אם אתה נכנס לאיזשהו אולם שיש בו פסטיבל, ויש שם סופרים, אתה ישר מסתכל על אורלי ואומר, מי הכניס אותה".
"מי הכניס אותה, גדול", צוחקת אורלי קסטל-בלום.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"התחושה הזאת של חוסר שייכות היא כנראה משהו שמייצר צורך מסוים בכתיבה", הוא ממשיך. "אנשים מגיעים לכתיבה מכל מיני מקומות, כותבים ממקום של לחנך או לשתף, לא יודע מה. ואני התחלתי לכתוב במהלך השירות הצבאי, בזמן שלא מצאתי את המקום שלי. לא חשבתי לפרסם ספר או שאנשים יקראו את זה. פשוט הרגשתי שיש בי המון רגשות עוצמתיים ואם אני אוציא אותם אסתבך. הייתי בדיכאון ומתוסבך, והכתיבה הייתה מעין עיר מקלט, מקום שבו אתה יכול להעצים דברים, רצונות שאתה לא מממש אותם כי הם לא לעניין, פחדים שאתה לא חושף אותם כי אתה לא רוצה שאנשים יידעו, שם מותר. כך נולד הקובץ הראשון שלי 'צנורות'".
אורלי: "אקס-טריטוריאליים, זה מה שהיינו. אני הרגשתי שהתגנבתי לספרות, עוד לפני 'דולי סיטי'. לא עשיתי שום מרמה, שיהיה ברור. אני שלחתי ל'עם עובד' כתב יד במכונת כתיבה ידנית. לא ידעתי שיש תחרות. גרנו אז בבת-ים. אמא שלי קנתה דירה לקרובים בצרפת, שכשהם מגיעים לארץ תהיה להם דירה ליד הים ויהיה להם טוב. אז אנחנו עברנו לשם לכמה חודשים. לא היה לי טלפון, לא היה לי כלום. אתה מנותק, שנות ה-80. ואז דופקת לי השכנה בדלת, שלושה ימים אחרי ששלחתי את כתב היד. 'אמא שלך מבקשת שתתקשרי דחוף'. ולקחתי אסימון, ירדתי לטלפון הציבורי ואמא שלי אמרה, 'תראי, אורלי, התקשר אחד, חיים פסח, ואמר שלא תיתני יותר שום דבר לאף הוצאה'".
ממש שלה אותך מן המצולות.
"כן, זה היה הנס. שחיים פסח הוציא מתוך כל כתבי היד את זה. ואני חזרתי לדירה בבת־ים, שמחה ומאושרת. למטה ישבו השכנים, ואמרו לי, 'מה את שמחה?' ואני אמרתי להם, כתבתי ספר והוא ייצא לאור. הם צחקו, 'וכמה כסף ייצא לך מזה?' מה חשוב הכסף, אמרתי, ייצא ספר. הייתי תמימה. והיום אני פה".
בלבול, צחוק וקצת בהלה אוחזים באורלי קסטל-בלום ובאתגר קרת כשמאלצים אותם להיזכר ב-1992 - השנה שבה פרצו לעולם הספרות עם "דולי סיטי" ו"צנורות". 30 שנה עברו, ואם יש קפסולת מסע בזמן שיכולה להעביר את הטעמים, הריחות, הצבעים, אפילו המרקם של התקופה, היא ודאי מבית היוצר של קרת@קסטל־בלום - שילוב נדיר של מציאות ופנטזיה ודמיון פרוע ומאגר בלתי נדלה של סיפורים.
בשנייה אחת, על כוס קפה וכריך לביבת ירק, הם מריצים את האירועים שהיוו קרקע פורייה ליצירה שלהם בתקופה ההיא. מעבר השלטון מן הליכוד לעבודה, האינתיפאדה הראשונה, ממשלת רבין השנייה, מלחמת המפרץ, עידן התמימות והגראנג' ו"שלום עכשיו" בכיכר; רגע לפני הסכמי אוסלו, רגע לפני רצח רבין. רציתם מזרח תיכון חדש? קיבלתם. עם תוספות.
עבור קרת, בן 54, היה זה קובץ סיפורים ראשון, שבמובן מסוים גם עבר כמעט לגמרי מתחת לרדאר וזכה לתחייה מחודשת עם ספרו השני "געגועי לקיסינג'ר". "דולי סיטי", לעומת זאת, היה ספרה הרביעי של קסטל-בלום, בת 61, שכבר סללה את דרכה עם הרומן הקודם שלה "היכן אני נמצאת". אך היה זה "דולי סיטי" שהציב אותה במרכז הבמה הספרותית, כמי שלימים יתאר חוקר הספרות גרשון שקד כ"אחת היוצרות המרכזיות של הדפוס הפוסטמודרני".
"אני אז בתמימותי חשבתי שהכול הולך להיות בסדר, והולך להיחתם הסכם שלום, ומותר לעשות, מותר! רצוי! כדאי! עכשיו!" קוראת קסטל-בלום ומרימה את היד. "והיה לי המון כעס בשנות ה־80, גם על המוות של אבא שלי וגם על הכול. בדיוק איך שאבא שלי התחיל עם הריאות, ב-1983, התחיל החורבן. ואז בשנת 1990 ראיתי את האקס שלי הולך מהדר יוסף ובחזרה עם ארנק שנדבק לו לטוסיק, ופרצתי מצחוק וגמרתי עם שנות ה-80 הקשות".
ניצנים של תקווה ואופטימיות. שנות ה-90 היו תחילתה של פריחה תרבותית והייתם יכולים לכתוב ספרות ולשכוח מכל דאגות החיים.
אורלי: "לשכוח, בוא לא נגזים".
אתגר: "אם נקודת המפגש שלך בינך לבין החיים לא קלה, אז היא תמיד לא תהיה קלה. אני לא זוכר תקופה בחיים שלי שלא ידעתי בה אושר ושלא היה לי בה נורא קשה. החיים הם דבר נורא קשה, ואני לא במקום של להגיד פעם היה טוב והיום רע. אני חושב שפעם היה משהו אחד והיום יש משהו אחר".
אבל עדיין המצב הספרותי היה הרבה יותר מעודד מהיום.
אורלי: "ועדיין, אנחנו היינו העופות המוזרים. הייתה תקופה שהצטערתי שכתבתי את 'דולי סיטי'. אני הסתרתי את זה כי לא הסתדר לאנשים בראש שיש אישה, בת 30, שגרה במעוז אביב עם ילדים, משפחה פחות או יותר רגילה. רגילה לגמרי, סליחה, תיקון. כן, זאת הייתה תקופה אופטימית, אבל לא לכל אחד".
את זוכרת את הרגע שהתיישבת לכתוב את "דולי סיטי"?
"זו הייתה תחילת ימי המחשבים. לפני שכתבתי את 'דולי סיטי' נמחק לי ספר מהמחשב שהיו לו שבעה גיבויים שהפכו לג'יבריש אחרי שטכנאים ניסו לשחזר אותו. כנראה זה היה אחד הספרים הגרועים, אבל הוא נמחק. ואני זוכרת את רגע פחד האימים הזה, שאין לי זהות יותר. שנת 1990, אין לי זהות יותר. הספר נמחק. אני לא קוראת לעצמי יותר סופרת. רעד במטבח. אובדן זהות. אני חייבת להתחיל מהר משהו אחרת אני לא אהיה. כל החיים ניסיתי נורא לא להיות 'הסופרת', וראיתי שזה האוויר שלי. אז הלכתי וכתבתי את שלושת העמודים הראשונים של 'דולי סיטי' ונרגעתי".
רגע, על מה היה הספר הקודם?
"על הצפות בירושלים, אלוהים יודע. אני לא זוכרת ממנו כלום. כתבתי אותו בקושי רב. ואז מההלם, זה גם נתן לי את האומץ לשבת ולכתוב. היום אני עובדת מאוד מסודר, עם הדפסות וגיבויים. וגם בספר שסיימתי לאחרונה אני לא לוקחת סיכון, ונורא נזהרתי לא להתרחק מהבית יותר מדי. אצלנו יש המון גנבים".
אתגר קרת: "אם יש משהו שמעניין אצלי ואצל אורלי, זה שאנחנו אנשים שמתקשים בחיים וקצת דפוקים. אני אומר שיצאנו מהמפעל אז אמרו את אלה תשים בפגומים, בשלושה בעשרה שקלים"
אתגר: "אצלי הכתיבה הגיעה מסוג של פשרה. אני למדתי מתמטיקה-פיזיקה מוגבר, והייתי אמור ללכת ללמוד הנדסה בטכניון. אני חושב שאני יותר מספר סיפורים מסופר. הכי נוח לי לכתוב, מכל מיני סיבות, אבל הרצון שלי קודם כל לספר סיפור. אני בן לניצולי שואה, וההורים שלי גידלו אותי באופן מאוד פרוע וליברלי. ופתאום בצבא אתה צריך להתאים את עצמך לתכתיבים, ולכתיבה הייתה מעין ממד שרידותי. הייתי כותב סיפור, מדפיס ארבעה עותקים, ונותן אחד להורים שלי, אחד לאחי, ועוד שניים לחברים".
איך אתה מסביר את היצירה שלכם על רקע התקופה?
"אני חושב שיש לי משהו, וגם לאורלי, שדרכו אנחנו כל הזמן בוחנים את עצמנו בזמן כתיבה. אני יכול לקרוא פסקה של אורלי ולהרגיש שהסאבטקסט שלה זועק, 'מה אני צריכה את הדבר המחורבן הזה? מה אני צריכה את הספר הזה? למה אני כאן בכלל?' יש משהו בעמדה הזאת, רפלקסיבית, בין דקונסטרוקציה למציאות, שהיא מאוד התאימה כצייטגייסט לאותה תקופה. יש איזה משהו ביוצרים של שנות ה־90 שהוא מתעתע, לא חד־משמעי".
תסביר.
"נגיד יוסף אל-דרור, שאני כתבתי איתו ל'חמישיה הקאמרית', כתב מחזה, 'המובן מאליו', ויש לו שם קטע שהגיבור רואה שני סטנדאפיסטים שעושים מופע מאוד גרוע, נחות ומפגר, והוא אומר להם, 'תיזהרו. עכשיו, שעוד מעט יהיה שלום, פשעי תרבות יעלו לראש הסולם'. התחושה הייתה כאילו באנו לכאן, וכולם רצו להרוג אותנו, והנה פתאום הכל הסתדר, הולכים לסגור את הפינה עם הפלסטינים ומשהו נפתח. אז אנחנו יכולנו לעסוק בנושאים שנראו לכולם פסולים לפני. למשל הרבה מהכתיבה של אורלי עוסקת בבורגנות".
אורלי: "נדל"ן, נדל"ן".
אתגר: "אז כשייבשנו ביצות היה מגעיל לדבר על נדל"ן. כשהערבים ירו בנו לא היה מתאים לדבר על נדל"ן. ועכשיו אפשר לדבר על נדל"ן, וזה מה שהיה בדיוק. כתיבה שהיא יותר ספרות של בלבול מאשר ספרות שמראה את הדרך. אם דור המדינה התווה דרך ודיבר על נושאים אחידים אז אנחנו כתבנו ספרות שהיא לא אחידה, אלא יותר אמביוולנטית ועמומה. ואני מרגיש שאנחנו חיים היום בתקופה שהיא הכי בינארית בהיסטוריה – אתה בעד חיסונים, אתה נגד חיסונים; אתה ביביסט אתה נגד ביבי; אתה בעד להחרים את רומן פולנסקי או אתה שונא נשים".
תרבות הביטול.
"תרבות הביטול, כן. ובכזה סוג של שיח קשה לי להשתלב מבחינה יצירתית. אני מחשיב אותו לפייסבוק, יש לייק או אנלייק. יש ניסיון להכפיף את היצירה לקרב הזה. ובעולם כזה מאוד קשה לי".
אורלי, את חושבת שגם "דולי סיטי" היה יכול ליפול היום בפוליטיקלי קורקט?
"אני לא מבינה בתרבות הביטול. אני כתבתי מכל מיני עניינים. כעסתי על עצמי. פאני, הכלבה שלי, מתה. הייתה לי ילדה בת שלוש, כעסתי שאני עוקפת את עניין האימהות. לא כותבת על זה. אז אמרתי, ניכנס בזה, נראה מה קורה. אני מחשיבה את עצמי לאדם שכותב תוך כדי כתיבה, אין לי תוכנית. גם את 'דולי סיטי' לא תיכננתי, אבל תהליך הכתיבה הזה היה חד-פעמי. וכשהגעתי למילים, 'בימים קדומים מאוד, בארץ כנען, היו צדיקים מקריבים חיות גדולות מאלו לאלוהים. כשהיו מבתרים את גופו של השה, נשארו להם בידיים חתיכות גדולות, משמעותיות, זבות דם, והברית שלהם הייתה ברית'. נקודה. קמתי, אמרתי, טוב, יש כאן התחלה של ספר. יאללה, חזרת לעניינים. והייתי בטראנס".
טראנס?
"היו רגעים בספר, למשל כשדולי נוסעת לדיסלדורף, עושה את הניתוח הזה לילדים הגרמנים במקום של היתומים, רעדו לי הידיים. הייתי בטראנס. נשבעת לך. ואז כתבתי את השורה, והרגשתי שאני חותכת בבשר החי. וזה היה גם לגבי מה שאני הרגשתי אז. אני הרגשתי שאני חותכת בבשר החי, גם איך שהתייחסתי לגרמנים אז. התסביך הזה שלי, כמזרחית והאבא שגר בצפון תל־אביב עם ערבית מתחת לשטיח. הערבית הייתה אצלנו מתחת לשטיח. ולפעמים אתה יודע, יוצא לי איזה משפט בערבית, מההורים. במצרים זה קרה לי, כשרימו אותי, 120 שקל על מיץ מנגו. אמרתי לו, מה זה, הוא צעק ואני צעקתי, ולקחו לי 120 שקל".
את "דולי סיטי" כתבת לפני ההתעוררות המזרחית.
"כן, לא נכנסתי לזה, כי אמרתי שאני צריכה ליישר קו. ב-1998 קיבלתי פרס ספרותי ואחד הדוברים אמר לי, 'אורלי, חזרי לשורשים הספרדיים שלך'. גיחכתי וחשבתי לעצמי, על מה הוא מדבר. כעבור כמה שנים חזרתי באמת לשורשים שלי בדרך לא קונבנציונלית עם 'הרומאן המצרי'. תראה, המצרים נורא השתדלו להיבלע פה. השתלבו בבנקים, בבורסה, ידעו להשקיע, היו אנשי כספים. ואני נהייתי סופרת. מה פתאום 'סופרת' בתוך כל הדבר הזה? זה לא היה מקובל בכלל. אבל זה נולד מתוך עיוות.
"ב־1987 יותם ראובני כתב עליי, 'היא הגיעה אל הספרות העברית כספינה טרופה'. זה נורא מצא חן בעיניי, כי אני לא צמחתי עם ס' יזהר וא"ב יהושע ואחרים. לא רציתי לכתוב כמו שהיה נהוג אז, כאילו אתה הצופה לבית ישראל. אז כתבתי אחרת, וגם אתגר כתב אחרת. אנחנו היינו דור ראשון לריבונות, על כל המשתמע מכך".
מישל וולבק טען ש"ספרות יכולה להעניק תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, על חולשותיה ומעלותיה". במקרה של קרת וקסטל-בלום מפגש הנפשות הגיח מן הספרות, אך חצה כבר בהתחלה אל החיים הממשיים. הם חברים טובים, מדברים כמו-לא-עבר-הזמן מאז שנפגשו לאחרונה. "אני בן אדם שלא טוב בלשמור על קשרים, אבל אני מאוד אוהב בני אדם", אומר קרת ומסתכל על אורלי בחיוך. "ואני חושב שיש משהו בין אורלי לביני, שאנחנו יכולים לא לדבר שנתיים ואז לדבר פתאום מאותה נקודה שהפסקנו".
אורלי קסטל-בלום: "היו לי מחשבות אחרי 'דולי סיטי', מה אני כבר יכולה לכתוב אחרי זה. שמו אותו ברפרנס לכל ספר שכתבתי. אולי חשבו שאני אביא עוד טרלולים. ואז יצא לי קצת שם של אחת מטורללת"
אורלי: "אני חושבת שבדיקת די-אן-איי תוכיח שיש קרבה".
אתגר: "גם אם היא לא קרובה, מה שברור זה ששנינו מאוד רחוקים מאחרים".
אורלי: "נכון, תמיד היינו. תדע לך, שאני הכרתי את ההורים של אתגר".
"הם מאוד אהבו את אורלי", קרת משיב בחיוך.
אורלי: "הם מאוד אהבו אותו. היו לנו כמה פגישות".
אפרופו הורים, שוחחתי עם שניכם לא פעם, ומכל הפעמים זכור לי מאוד המקום המשמעותי של ההורים שלכם בבחירה בכתיבה.
אורלי: "זה היה הטריגר. למעשה התחלתי לכתוב יומיים לפני מות אבי, ב־29 בספטמבר 1985, יום המוות של יונה וולך. כשוולך מתה הבנתי שאנשים באמת מתים. כל כך החשבתי אותה ויטאלית וגדולה. ויומיים אחרי מותה, אבא שלי מת. ואני לא יכולתי להתמודד עם המוות שלו. הייתי בהיריון הראשון והבאתי את בתי. הייתי רזה מאוד. בניתי על אבי תילי תילים, והוא בנה עליי, חלם שאהיה רופאה. אז תפסתי את עצמי ואמרתי, 'אורלי, עכשיו ברצינות'. וכך התגלגלתי לכתיבה".
אתגר: "אני התחלתי לכתוב בגיל 19, וכל זמן שכתבתי, מצד אחד ההורים שלי עודדו אותי, ומצד שני הם הבהירו לי שזה סוג של תחביב מאוד טוב אבל זה לא משהו שיכניס לי פרנסה, ואפילו לא יעניק לי זהות. אני יכול להיות מהנדס מחשבים וכמו שאנשים הולכים לריקודי עם, אוכל לכתוב. אני מאוד מזדהה עם העניין של אורלי שזה לא היה מקובל. אבא שלי תמיד היה אומר, שאם יש משהו שאתה מאוד אוהב תדאג לא להתפרנס ממנו. ואז הייתה לו את הבדיחה הפולנית שלו: 'אני מאוד אוהב לעשות סקס אבל לא הייתי רוצה שזאת תהיה העבודה שלי'. ובאמת כל החיים שלי עבדתי במשהו לצד הכתיבה".
איך התחברתם?
"אני חושב שאין אף סופר בארץ שאני מרגיש קרוב אליו מבחינת העולם היצירתי כמו לאורלי. למרות שאנחנו מאוד שונים. יש משהו בכתיבה של אורלי שהוא נשי, ומשהו בכתיבה שלי שהוא גברי - אם אפשר להגיד את זה בכלל ב-2022. אבל אנחנו דומים בזה שהגיבורים שלה ושלי הם מאוד חרדתיים, שקועים בפחד ובאלימות. ואיכשהו הסטרס אצלה הוא נשי לעומת הסטרס הגברי שלי".
אורלי: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את אתגר. זה היה בחיפה, והוא עמד לפניי בתור לאירוע שהשתתפנו בו, עם קוקו גדול כזה, מרשים, שופע, והיה לו ריח מאוד טוב. אתה יודע איך איסאק באבל קורא לזה? 'רכות מתקתקה של סבון'. תוך כדי האירוע הבנתי שלא היינו צריכים לדבר למזלי, אולי רק לקרוא".
כשהספרים יצאו הכרתם?
אתגר: "לא, אני לא קראתי את אורלי עד שפגשתי את חיים פסח בסוף 93'. אבל גם לא ידעתי מה זה עולם הספרות. כל החיבור שלי למקום הזה הגיע מבורות".
אורלי: "אני קראתי את צנורות, אבל 92' הייתה לי שנה לא קלה. אחר כך היה כבר יותר קל והתוודעתי לכתיבה של אתגר ולנקודות החיבור".
אתגר: "אם יש משהו שמעניין אצלי ואצל אורלי זה, אל"ף, שאנחנו אנשים שמתקשים בחיים ובי"ת, תסלח לי אורלי, אבל אני חושב שאנחנו אנשים קצת דפוקים. אני אומר שיצאנו מהמפעל אז אמרו את אלה תשים בפגומים, בשלושה בעשרה שקלים. היכולת שלנו לדבר על הצד הפגום שלנו, על הפחדים, זאת החוזקה שלנו. אני חושב שתדמיתית, ואולי גם קצת מהותית, עמוס עוז וגרוסמן וא"ב יהושע יותר חכמים ויותר משכילים. אבל מה שהיה לנו למכור, זה שאנחנו אנשים לא מתפקדים. זאת הסחורה".
אורלי: "איך אנחנו מסבירים את הדברים האלה, איך אני נשארת בבית, איך אני לא הולכת לשום מקום. לאט-לאט הבנתי שהייחוד שלי זה לגור. אני אוהבת לגור בבית. לא לצאת".
אתגר: "לגור, אבל עם הכתיבה. אני רוצה לטעון שזה בטוח נכון מה שאת אומרת, אבל היית יכולה להישאר בבית ולסרק תמנונים, ובכל זאת נשארת בבית לכתוב. כשאת כותבת את 'דולי' את בעצם באה חשבון עם התפקוד ההורי שלך. בעולם כל כך דיכוטומי, שבו צריך לכתוב את הברכות לבר-מצווה של איזה מישהו עשיר כדי להיות קיים, אני אומר שאני כותב על אי-תפקודיות. איפה אני עומד בעולם הזה? מבחינתי זה קשה מאוד. והדבר שהכי מפחיד אותי בטופ של זה הוא חרם פוטנציאלי על יצירות שלא יתיישרו לפי הכללים".
הייתה לכם נפילה אחרי פרסום "צנורות" ו"דולי סיטי"?
אתגר: "לי לא הייתה כזאת הצלחה, אז פחות. ובכלל אני לא כתבתי בשביל לפרסם ספר אז כשהספר מכר 800 עותקים הייתי בעננים".
אורלי: "לא הייתי קוראת לזה נפילה, אבל היו מחשבות. מה את כבר יכולה לכתוב אחרי זה. ותמיד הזכירו לי את זה, הספר הזה טוב אבל הוא לא 'דולי סיטי', הספר הזה לא וזה לא. תמיד שמו אותו ברפרנס. אולי חשבו שאני אביא טרלולים ועוד טרלולים. ואז יצא לי קצת שם של אחת מטורללת".
אתגר: "מעניין למה".
צוחקים.
אורלי: "הייתה עבודה שעשיתי, עבודת תדמית, שאני נורמלית. ב'דולי' רציתי לקחת טיול בצד הפראי .I wanted to take a walk on the wild side. זה היה הדרייב. אחר כך רציתי להיות דו־פרצופית; גם סופרת כזאת, וגם אדם שמארח. לא הייתי אף פעם אדם חברותי, אבל כשהילדים היו קטנים בשנות ה-90 רציתי לארח ילדים אחרים, אז עשיתי לי פאבליק ריליישנס בשכונה שאני בסדר".
למה, אמרו לך שאת לא בסדר?
"לא, אבל ליתר ביטחון".
אין רגע קט במפגש משותף עם קסטל-בלום וקרת. סיפורים עולים על סיפורים, סוגריים נפתחים ונסגרים, נבלעים בהערות אגביות, בפרצי צחוק וניואנסים. ובין לבין מבהירים, "אבל זה לא לכתבה", כמו נשכח לרגע במרפסת ביתו הירוקה והאינטימית של קרת, שיש מכשיר הקלטה. הם גדלו באותה סביבה; היא בתל-אביב, הוא ברמת-גן. עברו, פחות או יותר, באותן תחנות. אפילו את פרס ספיר לספרות הם קיבלו "באיחור אופנתי" בהפרש של שלוש שנים זה מזה. "פרסים לא חשובים לכתיבה", הם אומרים, אבל מסכימים שההכרה הממסדית חשובה.
"פעם אני ואורלי הלכנו לאיבוד בפסטיבל ספרותי בוויילס", אומר קרת בעוד אחד הקטעים המשעשעים שעולים מהזיכרון.
למה הלכתם לאיבוד?
אורלי: "כי אי-אפשר היה לא ללכת לאיבוד שם. שדות ואלף שכבות, שדות שגוזמים את הצדדים ואתה נוסע בלילה ולא הגענו לשום מקום".
אתגר: "הסיפור הוא שזה פסטיבל כפרי, ומשכנים כל סופר בבד-אנד-ברקפסט אחר. אני ואורלי היינו באותו בד-אנד-ברקפסט כזה, ויום אחד צירפו אלינו לאחד האירועים סופרת בריטית מבוגרת. היה כבר חושך והנהג היה צריך להביא אותנו למוטל שלנו ואז להוריד אותה. ובגלל שהיא הייתה מבוגרת אמרתי לנהג, תיקח אותה קודם. הנהג נסע ולא מצא את המקום, והסופרת התחילה להתעצבן. אז אמרתי שנחזור למוטל שלי ונשיג לה שם חדר. לא היה חדר פנוי, אז התנדבתי לישון בלובי והם סירבו מכל מיני תקנות. בסוף אמרו לי, תראה, זה החדר שלך, שתלך תמצא לה מקום. אחת בלילה, אישה מבוגרת, מה זה תלך. אז אמרו, תהיו שניכם בחדר. עכשיו תבין, זה חדר עם מיטת יחיד, ויש שם שולחן עם טלפון, ואני ישנתי מתחת לשולחן וראיתי את כל המסטיקים שהדביקו למטה. לקח לי איזה ארבע שעות להירדם. ואורלי שהלכה לישון לפניי, לא ידעה מכל הסיפור הזה".
אורלי: "אוי, עכשיו אני מבינה שהסיפור הזה מוציא אותי קצת צדקנית".
אתגר: "בבוקר אני שומע דפיקה בדלת, והסופרת קמה גם, ואז אני פותח את הדלת ואורלי שם. והיא אומרת לי, 'אתגר אתה רוצה ללכת לאכול ארוחת בוקר', ואז הסופרת התיישבה על המיטה בזמן שאורלי הסתכלה עליי וצעקה, 'איך יכולת לעשות דבר כזה, אני חברה של שירה', ומיד רצה במדרגות". צוחקים. "רצתי אחריה ואמרתי לה, 'אורלי, את מכירה אותי. מה נראה לך'".
אורלי: "נהיינו מטורפים מהנסיעה הלילית הזאת שכל הזמן נסענו בתוך שדות, ומחפשים בית שלא קיים. מה עשינו שם בכלל?"
אתגר: "כלום. דרכנו בבוץ ונהנינו".
אתגר, בשבילך זו גם תחילת הקריירה. 30 שנות כתיבה.
אתגר: "אני תמיד אומר לאורלי, שלהיות סופר זה כמו להיות צייד נאצים. זה כזה מקצוע שאין לך אופק. זה ייגמר מתישהו. יש כזו תחושה".
שהחגיגה תיגמר?
"לא יודע אם תיגמר, אבל אם פעם ספרות הייתה זירה מרכזית, אז קודם כל היום אין זירה מרכזית. אבל אם יש זירה כזו, אז זה הברכות בר-מצווה של נוכל הטינדר".
אורלי: "אני לא אכתוב ברכות בר-מצווה".
ל"דולי סיטי" ול"צנורות" יש עדיין מקום בישראל 2022?
אתגר: "בטח. הסיפורים ב'צנורות' מתארים דמויות שמתקשות להתמודד עם עולם מטורף ולא עקבי. וב-30 השנה שחלפו לא נראה לי שהוא הפך לשפוי יותר. בחוויה האישית שלי, העולם פחות צפוי ויותר קיצוני, ותחושת הבדידות וחוסר השייכות ש'צנורות' מנסה לדבר עליה, רק הלכה והתעצמה".
אורלי: "המרכיבים שאני נגעתי בהם ב'דולי סיטי' היו ועדיין נוכחים. זאת הייתה חוויית האימהות הקשה שהיא לא זרה לכל חוויית אימהות משנים אחרות. אני זוכרת שלמדתי ספרות אצל פרי, עברתי את הטייקונים. אבל לא ידעתי איך לכתוב. הייתי אחרי שזרקו אותי מ'בית צבי' שזו הייתה מכה מאוד קשה לאגו. חיפשתי איך לכתוב. רציתי לכתוב נורמלי, לכתוב רגיל, לא במליצות, לא בקלישאות, וזאת הייתה ההתחלה שלי בעצם. הפנטזיה עוד נקשרה לתחושה ש'עליך להיות יותר טוב ולכן אפשר יותר להתפרע'. אבל מעבר לפנטזיה היו מרכיבי החיים והדברים שבערו אצלי באותו זמן".
פורסם לראשונה: 06:59, 25.03.22
