רות, סוף?
ביוגרפיה חדשה של פיליפ רות מציבה בפנינו, בפעם המי-יודע-כמה השנה, את השאלה המורכבת כיצד, האם וכמה ניתן להפריד בין אדם ליצירתו. הסופר האמריקני-יהודי, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים בגיל 85, תמיד הצטייר כאדם מורכב שנוטה לעיסוק מופרז, אובססיבי כמעט, ביחסי מין ובמיניות. כעת עולות טענות שעל אף שבפרוזה (ובספרים כמו "מה מעיק על פורטנוי") ידע לתרגם את זה לאמנות מוערכת, בחיים עצמם היצר הוביל אותו בעיקר להתנהגות מכוערת.
את הביוגרפיה כתב בלייק ביילי, שרות בחר בעצמו. "אל תנסה לטהר את שמי, פשוט תוציא אותי מעניין", ביקש מהביוגרף, ובדיעבד, אולי היה צריך לנסח מעט אחרת. לאורך כ-900 מאות עמודים באנגלית, "פיליפ רות: ביוגרפיה" מגולל את קורותיו של אדם אגוצנטרי, שאכפת לו אך ורק מעצמו ומהצלחתו, ושנותר אדיש לגמרי לרגשותיהם של סובביו, ובעיקר של הנשים שסובבו אותו, בהן בגד ללא הרף. בין היתר מתוארים יחסיו עם אשתו לשעבר, השחקנית קלייר בלום, שטענה בספר משלה כי רות היה בעל מניפולטיבי, שקרן וכוחני. הביוגרפיה החדשה לא בדיוק מפריכה את הסיפורים האלה, אלא רק מעגנת אותם בהקשר. ב"דיילי מייל" טענו ש"אם ביילי התכוון להלל את גיבור הביוגרפיה שלו, בסופו של דבר הוא קבר אותו תחת קטלוג כבד של סיפורי בגידה". בנוסף, הספר מתאר את קשריו (המפוקפקים, לכאורה) של רות עם אווה גרדנר ומיה פארו, ואת חיזוריו אחרי פנלופה קרוז, ניקול קידמן ואפילו ג'קי קנדי.
עוד טוענת הביוגרפיה כי ספרו של רות "חיי כגבר" מבוסס על יחסיו עם גרושתו מרגרט מרטינסון, ובייחוד על היומן האישי שלה, שקרא בזמן שאושפזה בבית החולים בשל מנת יתר. לפי הדיווחים, רות נטר טינה למרטינסון על כך שלטענתו אילצה אותו להינשא לה בכך ששיקרה לו בהיריון. לאחר מכן, העמידה פנים שעברה הפלה. הוא מצידו בגד בה תדיר ופלרטט עם נשים אחרות קבל עם ועדה. הדברים התדרדרו לרמה כזו שלבסוף איימה עליו שאם ייעז לגעת בבתה (מנישואים אחרים) היא תדקור אותו בליבו. בתגובה, הוא החביא את הסכינים בביתם. טענה נוספת גורסת שלאחר מותה בתאונה דרכים, הוקל לו שלא יצטרך לחלוק איתה (גם לאחר גירושיהם) את ההכנסות על ספרו "מה מעיק על פורטוני".
ביילי עצמו, שחתום על הסיפורים הקשים האלה, אמר בריאיון ל"ניו יורק טיימס" כי דווקא אהב את מושא הסיקור שלו. "פיליפ היה צריך להבין שהייתה לי עבודה לעשות - למרות שחיבבתי אותו מאוד. אז מערכת היחסים שלנו כללה תנודה בלתי פוסקת בין קשר מקצועי לידידות, ולפעמים הדינמיקה הזו הייתה מוזרה. אבל רוב הזמן, חיבבתי אותו מאוד". כך או כך, נדמה שכדאי לקרוא את הביוגרפיה המלאה כדי להבין טוב יותר את הסיפורים ואת קורותיו של האיש שעומד במרכזן.
גורמן שוב בכותרות
אמנדה גורמן, שהשתתפה בהשבעה של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן והחזירה לרגע את השירה לאופנה, שוב בכותרות. אחרי ששיריה עוררו שערוריה קטנה בעל כורחה, בעקבות השאלה מי ראוי לתרגם את יצירתה, מתברר כמה הרוויחה - או בעצם כמה הייתה עוד יכולה להרוויח - מהיותה כוכבת עולה. בריאיון ל"ווג", אמנית הספוקן-וורד בת ה-23 סיפרה לאחרונה כי בחודשים האחרונים דחתה הצעות בסך 17 מיליון דולר, מתוך ניסיון לשמור על תדמית מוקפדת ולעסוק רק בדברים שמעניינים אותה. "לא ממש צללתי לכל פרטי ההצעות, כיוון שידעתי שכשאת רואה משהו שאומר 'מיליון דולר', את כבר תמצאי דרך להצדיק את זה", הודתה. ומה בנוגע להופעה שלה בסופרבול? לדבריה, לא עשתה את זה בשביל הכסף, אלא בשביל להעביר מסר. "הרווחתי כל כך מעט מהצילומים האלה. עשיתי את זה כי ידעתי מה זה יעשה עבור השירה במדינה. לבצע שירה בפעם הראשונה בהיסטוריה של הסופרבול".
אחוות טולקין
הנה פרויקט מעניין וחביב, שמשלב בין ספרות כתובה לבין ספרות שבעל-פה. אוניברסיטת מרקט במילווקי הכריזה על הקמת "אוסף ג'.ר'.ר'. טולקין", שיכלול מסמכים וכתבי יד שהותיר אחריו המחבר, לצד הקלטות של מעריצים, המספרים על מפגשיהם הראשונים עם יצירותיו של הכותב ועל המקום של ספריו ("ההוביט", "שר הטבעות" ועוד) בחייהם. היעד הראשוני: 6,000 הקלטות, כמספר הפרשים של תיאודן בספר "שיבת המלך". כרגע האוסף האוראלי הזה כולל כ-500 עדויות. בין היתר, מספרים המעריצים כיצד טולקין סייע להם לצלוח דיכאון שלאחר ניתוח ולהתגבר על הבדידות הכואבת של שנות הילדות (ומצד שני, גם ערער את האמונה שלהם באל). האזנה נעימה.
אמנות העסקה
מדי פעם אנו מקבלים דיווח על פוליטיקאי שחתם על עסקה חדשה להוציא ספר. לפעמים זה עולה יפה יותר ולפעמים פחות. כעת הגיע תורו של מייק פנס, שכיהן במשך ארבע שנים כסגנו של נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ. ומפרטי העסקה עולה כי פנס לא צריך לדאוג לגבי עתידו הכלכלי בשנים הקרובות. לפי הדיווח ב-CNN, פנס צפוי להוציא בשנים הקרובות ממואר וספר נוסף, שעליהם יקבל סכום שנע בין שלושה לארבעה מיליון דולר. את הפרחים הוא ישלח להוצאת סיימון ושוסטר.
בינתיים אגב, בחזית אחרת לגמרי - הפוכה כמעט - התבשרנו שדייב גרוהל, המתופף של נירוונה (וסולן הפו פייטרס) יפרסם ממואר באוקטובר, במלאת 30 שנה לצאת האלבום "נוורמיינד". בינינו, עם כל הכבוד לקריירה המאוחרת של גרוהל, בלי להעליב - כולם מצפים להיחשף פעם נוספת לסיפור ההיכרות שלו עם הסולן המוכשר והמיוסר, קורט קוביין, בתקווה ללמוד עליו משהו חדש על הדרך.
רחל, מעל לזמן
בקיץ של 1969 התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה קצת משונה. אנשי העיתון פנו לגרפולוג ד"ר אריה נפתלי והציגו לו שני מכתבים ("האחד כתוב בעט, השני בעיפרון") מאת אישיות חסויה. תפרש, הם ביקשו ממנו, והוא מצידו הבטיח כי הוא בוחן את כתב היד בלבד - ולא מעמיק במשמעות המילים, "על מנת שהתוכן לא יסיח דעתו מהכתב וצפונותיו". מאמינים לו או לא? בחירה שלכם. "אני מניח כי הכותב הוא ממין זכר", אמר הד"ר, ושגה מיד. היה מדובר בכתב ידה של רחל בלובשטיין, או כפי שהיא מכונה בפי ההמון - רחל המשוררת.
ההמשך של אותו ניתוח נע בין הקולע לצולע. בנוגע לאופי ההתנסחות, דבריו של הד"ר עומדים אך בקושי במבחן הזמן. "אין ספק, כי מבחינת השכל, המסירות והפעילות, יש בכותבת תכונות חיוביות מאוד, שמייחסים בדרך כלל לגברים. בולטת האינטליגנציה העניינית מאוד, המבדילה בין עיקר לטפל, סולדת מפטפוט, מקישוטים והגזמות מיותרות... למרות שהמדובר הוא באישיות רגישה מאוד, נפש אמנותית", אמר נפתלי והוסיף: "היא אידיאולוגית עד גבול הקנאות ובתחום זה אף שתלטנית במקצת... אך בזמן כתיבת דף זה, הייתה שרויה במצב של דיכאון ואכזבה". כשאנשי העיתון גילו במי מדובר, השיב איש המקצוע: "רחל? שהייתה חולה בשחפת? אני חושב שקלעתי לדמות".
כמובן, מכל הסיפור הזה אפשר ללמוד מעט מאוד על בלובשטיין, אבל אפשר ללמוד ממנו לא מעט עלינו. לא רק על החיבה העל-זמנית לסנסציות או לכתבות משעשעות, אלא על הרצון שלנו להקים לתחייה דמויות מן העבר, ולהכיר אותן "כפי שהיו באמת". גם השבוע, כשאנחנו מציינים 90 שנים למותה, דמותה של רחל עוד אפופה בהילה מסתורית - וזו למרות שדרך שיריה אנחנו זוכים להצצה אל תוך נפשה, כפי שרק משוררת מסוגלת להעניק. גם המכתבים וקטעי היומן שהשאירה לנו, בכתב ידה, מגלים מי הייתה. ובכל זאת, אנחנו רוצים יותר. תמיד אנחנו רוצים עוד. פניה על שטר הכסף לא הופכים אותה לקרובה יותר, אלא להיפך. משנה לשנה מתגבש זכרה כאייקון תרבותי שמזוהה עם תכונות או תימות מסוימות, כמו בדידות, עריריות וגעגוע, והיא נעשית פחות אדם מלא, שידע גם רגעים של הפתעה וצחוק.
מעניין לשאול מי הייתה רחל היום, לו הייתה בינינו. אישה צעירה בעלת דחף יצירתי וחלומות גדולים. האם התנאים המשופרים של החיים כיום, והמודעות הגוברת לאפשרות לטפל במכאובי הנפש, היו מסייעים למצב רוחה? האם הייתה חיה במקום קטן על שפת הכנרת וכותבת שירים עצבוביים ביומנה, או נוסעת בעקבות האופנה לפלורנטין, שוכרת דירה עם שני שותפים, שותפה וחתול, ונרשמת לחוג לספרות? האם הייתה מעלה לאינסטגרם צילומים של שירים ישנים? ואיך הייתה קוראת לעצמה שם? אולי רחלי ב'? האם הייתה מכלה את זמנה בנטפליקס, כמו כולנו, ועל איזה דוקו-פשע הייתה ממליצה? אולי הייתה כותבת באיזה עיתון טור ספרות שבועי? ומה הייתה חושבת על "החלונות הגבוהים"? ועל שירה חדשה יותר, עכשווית? אולי בכלל הייתה מעדיפה את בילי אייליש, שסובלת גם היא מחיבוטי נפש ומציגה אותם ביצירתה? האם הייתה מקעקעת את המילים "גן נעול" לאורך היד או תחת האוזן? מי היית, רחל? יש שאלות שאין להן מענה. אפילו לא אצל הגרפולוגים.
