בשנת 1985 ביים סטיבן ספילברג את הגרסה הקולנועית לספרה זוכה הפוליצר של אליס ווקר, "הצבע ארגמן", שראה אור שלוש שנים קודם. זה היה עיבוד מכובד לרב המכר הבנוי כרומן מכתבים (רומן אפיסטולרי), והוא התקבל באהדה ביקורתית, הצליח קופתית, ואף היה מועמד ל-11 מועמדויות לאוסקר מבלי שזכה באף לא אחת מהן. בכך הוא הפך לסרט השני בתולדות הקולנוע עם הכי הרבה מועמדויות ואפס זכיות אחרי "נקודת מפנה", דרמת המחול של הרברט רוס מ-1977 שאף הוא קטף 11 מועמדויות. ספילברג עצמו, שהוליווד עדיין ראתה בו אז ילד נצחי המנסה להתבגר באמצעות פנייה לסיפור של מבוגרים, אפילו לא היה מועמד לפרס, למרות שזכה בפרס איגוד הבמאים באותה שנה. והייתה עוד נקודה אחת, פעוטה: את הסיפור הזה, שעוסק בגילוי עריות, לסביות ופטריארכיה מדכאת, שמתרחש בקרב קהילה של שחורים, והגיבורות שלו הן נשים שחורות, ביים במאי לבן.
"הצבע ארגמן" – טריילר
בזמן אמת, העובדה הזו פילגה את מבקריו של הסרט. היו שטענו שאיש מלבד ספילברג לא יכול היה לביים את הסרט הזה, בעוד מבקרים אחרים גרסו שהסרט רק מטפח סטריאוטיפים שליליים של שחורים. כך או כך, היום כבר אי אפשר היה לעשות את הסרט הזה כפי שנעשה. את הגרסה החדשה של "הצבע ארגמן" (The Color Purple), תרגום שגוי למה שצריך היה להיות לילך, ביים בליץ באזאוולה, במאי יליד גאנה. החידוש מבוסס על העיבוד הבימתי-מוזיקלי של הספר שעלה בשנת 2004 באטלנטה, שם גם מתרחשת עלילתו, ומאוחר יותר גם בברודווי בהפקתם של אופרה ווינפרי וקווינסי ג'ונס שהיו מעורבים גם בסרטו של ספילברג, כשווינפרי שיחקה וג'ונס הלחין והיה בין המפיקים. יתר על כן, בעשורים שחלפו מאז הסרט ההוא והנוכחי השתנה השיח הפוליטי. "הצבע ארגמן" שנת 2024 הוא תוצר של עידן ה-woke ו-#MeToo.
זהו, כזכור, סיפורה של סילי (פנטזיה בארינו) שאנו פוגשים בה כנערה בג'ורג'יה בשנת 1909. היא ואחותה הצעירה נטי (האלי ביילי, "בת הים הקטנה") התייתמו מאמן וחיות תחת אימתו של אביהן שאונס את סילי, וכאשר היא יולדת, הוא לוקח ממנה את ילדיו-ילדיה ומוסר אותם. בהמשך הוא מאלץ אותה להינשא לאלמן אכזר הידוע רק בכינויו "מיסטר" (קולמן דומינגו, שמועמד השנה לאוסקר על הופעתו כפעיל שחור רדיקלי ב"רסטין"), שבביתו סילי משמשת כשפחה. בהמשך עוברת נטי להתגורר יחד עם סילי ו"מיסטר" רק כדי להיות מסולקת משם לאחר שהיא מסרבת להיות מנוצלת מינית על ידיו.
העלילה נעה קדימה בזמן, ומוצאת את סילי כשהיא עדיין קורבן להתעללויותיו של הגבר השחור והאלים שמחביא מפניה את מכתביה של נטי שממוענים אליה. העניינים משתנים לטובה כאשר אל הבית חודרת כרוח סערה זמרת בשם שוג אייברי (טראג'י פ. הנסון), אישה אסרטיבית וססגונית שהיא גם מאהבתו של "מיסטר". סילי מוצאת בה לא רק מקור לנחמה אלא גם מושא תשוקה מינית שהסרט מקפיד שלא לפתח יתר על המידה.
כמה דמויות נוספות מעטרות את הסיפור, בהן הארפו (קורי הוקינס), בנו של "מיסטר" שמנסה באופן פתטי ללכת בעקבות אביו. אשתו סופיה (דניאל ברוקס מ"כתום זה השחור החדש" שקטפה את המועמדות היחידה של הסרט לאוסקר) עוזבת אותו לאחר שהוא מכה אותה, ואת מה שאמור היה להיות ביתם על גדת הביצה הוא הופך למועדון. מאוחר יותר יתמקד הסרט בדמותה של סופיה שנקלעת למצוקה קשה בעקבות עימות עם אשת ראש העיר הלבנה, ויחד עם סילי ושוג מכוננת אותה אחווה של נשים שחורות שהסרט מתרפק עליה. אל דאגה: מי שחטא - ישלם, ומי שהיה לה רע - תחווה גאולה יחד עם אחיותיה למגדר, למעמד ולגזע.
3 צפייה בגלריה
אל דאגה, מי שהיה לה רע - תחווה גאולה. מתוך "הצבע ארגמן"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
לא קראתי את ספרה של ווקר וסרטו של ספילברג זכור לי בעיקר כסנטימנטלי ומיופייף. הופעתה בו של וופי גולדברג, עד אז קומיקאית, בתפקיד דרמטי הייתה אחת מנקודות החוזק שלו (גולדברג אף מפציעה בסרט הנוכחי בתפקיד אורח). יש משהו סוחף בגרסה המוזיקלית, אף שהשיר הטוב ביותר בה הוא דווקא זה שלא כלול במיוזיקל הבימתי ונוסף לכאן: מדובר ב-Miss Celie’s Blues (Sister) שהלחינו קווינסי ג'ונס ורוד טמפרטון לסרטו של ספילברג, והשיר אף היה מועמד בזמנו לאוסקר. הבעיה היא בעיבוד של מרקוס גרדלי ומרשה נורמן, שנותר דידקטי ושטחי. הרעיון הבסיסי הוא שגברים שחורים הם השטן, נשים שחורות הן הקורבן, אחווה נשית היא הפתרון, והכוח הנשי השחור נחגג בריקוד ובפזמון.
"הצבע ארגמן" מנסה להיות סרט נכון לתקופה הזו. אלא שהוא נראה בעיקר מיושן. העיסוק שלו בסוגיות של גזע ומגדר שייך לעידן אחר, זה שלפני #MeToo. הקולנוע השחור של שני העשורים האחרונים לפחות מציג דימויים חברתיים מורכבים יותר, והסוף שהוא חותר אליו אינו בהכרח מעודד. לא פעם כשצפיתי בסרט נדמה היה לי שהוא יותר בגדר פנטזיה על האופן שבו שחורים בדרום ארצות הברית חיו, דיברו, סבלו ובעיקר קיוו לטוב שגם הגיע.
3 צפייה בגלריה
אולי דווקא ספילברג ביים את הגרסה הנכונה יותר לזמנה. מתוך "הצבע ארגמן"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
האם "הצבע ארגמן" מודל 2024 אפשרי אחרי שסרטים כמו "12 שנים של עבדות" ו"אור ירח" קטפו את האוסקר? השירים עצמם נחשפים כאן כהמנונים דידקטיים, כמו למשל השיר Hell No! ששרה סופיה-ברוקס באוזני סילי, בעודה נוהמת ככלב שמירה זועם, ומסבירה לה מה צריך לעשות לגבר שמרים עליה יד בבית. רגעים בעייתיים אחרים קשורים לגורלה של נטי ולייצוג של אפריקה תחת השלטון הקולוניאליסטי הבריטי שקשור אליו. הגילוי שלה את מקורותיה הגזעיים ועוד יותר מכך את עוולות הקולוניאליזם רק מטפח את דימוי הפרא האציל - משהו שמזכיר את קונטה קינטה, גיבור הרומן "שורשים" של אלכס היילי שהפך למיני-סדרת טלוויזיה מצליחה – ואף מעורר גיחוך קל בפשטנות הפוליטית שלו.
כדאי לראות את "הצבע ארגמן". הוא משוחק, מזמר ומרקד היטב. זהו סרט מהנה. השאלה היא רק, האם ממרחק של ארבעה עשורים מאז ראה אור ספרה של ווקר ויצא סרטו של ספילברג - ראוי להציג באופן פולקלוריסטי כזה את הדימוי השחור. באופן משונה, אולי דווקא ספילברג ביים את הגרסה הנכונה יותר לזמנה.
